נר איש וביתו
נר איש וביתו
בשבת (דף כא ע"ב) בברייתא, תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו, והמהדרין נר לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא פליגי בה תרי אמוראי במערבא רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ.
וידועה היא המחלוקת בין הרמב"ם (חנוכה פ"ד ה"א) והתוספות (שם ד"ה והמהדרין) אם האופן של המהדרין מן המהדרין קאי למאי דסליק מיניה, דהיינו שעושים נר לכל אחד ואחד ועוד מוסיפין או פוחתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, או דלמא, וכ"כ ר"י בתוס', דבית שמאי ובית הלל לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן בכך יש יותר היכר כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים, אבל אם עושה נר לכל אחד אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. ע"ש. ומטעימים האחרונים דבהני תרי פירושי פליגי האמוראים שביארו אחרת את מחלוקת ב"ש וב"ה, שאם בית שמאי ובית הלל נחלקו בגלל מניין הימים הנכנסים או היוצאים, זאת אומרת שיש קפידא על היכר הימים כמה נכנסו וכמה יצאו, וזו הרי טענת ר"י שאם ידליקו כל בני הבית לא יהיה היכר. אבל אם ב"ש וב"ה נחלקו אם יש להוריד כנגד פרי החג או להוסיף משום שמעלין בקודש ואין מורידין, אזי הדעת נותנת כפי שיטת הרמב"ם שהמהדרין מן המהדרין מוסיפים על המהדרין, ואין שום גריעותא בריבוי הנרות לכל אחד מבני הבית כל שמקיימים את העלייה בקודש לבית הלל או את הירידה כנגד פרי החג לבית שמאי.
השולחן ערוך (סי' תרעא ס"ב) פסק כשיטת התוס' וז"ל, כמה נרות מדליק, בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. והרמ"א כתב כדעת הרמב"ם, וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק וכן המנהג פשוט, אך בכל זאת כתב שיזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין. ע"ש. ועכ"פ מבואר ברמ"א שכל אחד מבני הבית ידליק, ובאמת כך גם לשו"ע למי שמקיים כמהדרין, ובסי' תרעה ס"ג מפרט הרמ"א, ולדידן דכל אחד מבני הבית מדליק בפני עצמו, קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק. עכ"ד. הרי כל בני הבית מדליקים ואפילו קטנים שהגיעו לחינוך שיש מחלוקת האם מוציאים את הגדולים. ע"ש.
ואשה חייבת בנר חנוכה כמו האיש ויכולה להדליק ולהוציא את האיש (שם בסי' תרעה), וכ"כ בגמרא (שם דף כג ע"א), אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. ע"כ. ופרש"י, היו באותו הנס, שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס. עכ"ל. ואף בכלל ההידור שכל אחד מבני הבית מדליק לכאורה ראוי שגם הבנות שאינן נשואות תדלקנה, אם כי נאמרו טעמים שלא תדלקנה מפני שאימן אינה מדלקת. אך דבר זה גופא לא מובן, מדוע אשה נשואה אינה מדלקת. החתם סופר שם בשבת (דף כא) כתב שמשום שבתחילה ההדלקה הייתה על פתח הבית מבחוץ ואין כבודה של אשה לצאת בחוץ בר"ה לעתותי ערב ולהדליק בין אנשים ולכן אינן מדליקות, לא נשים נשואות ולא בנות, אך לכאורה טעם זה לא התקבל ולא שייך בימינו. ובאמת עמדו על כך האחרונים, למה אין נוהגין שאשה מדלקת כשהבעל בביתו ומאי שנא משאר בני הבית, והשיב על כך האליה רבה (שם בסי' תרעא) דאשתו כגופו.
ודברי הא"ר מרפסין אגרא. איש חייב בנר חנוכה ואשה חייבת בנר בחנוכה, וכמו שאיש חייב באכילת מצה ואשה חייבת באכילת מצה, וכי יעלה על הדעת שהאיש יאכל מצה ויוציא בכך את אשתו משום שאשתו כגופו. יתר על כן, מסתבר שהיסוד של אשתו כגופו פועל גם להיפך, בעלה כגופה, וכן הדין כמבואר בסי' תרעז (סעיף א) שאם הבעל אורח במקום אחר אבל אשתו מדליקה עליו בביתו הרי הוא יוצא ידי חובה בהדלקתה ואינו צריך להשתתף בפרוטות עם בעל הבית, ואמנם ייתכן שצריך לברך על הראייה להודות על הנס לדעת כמה פוסקים, ומכל מקום הבעל יכול להדליק עבור שניהם משום שאשתו כגופו וכן האשה יכולה להדליק עבור שניהם במקום הצורך מאותו הטעם. ואם אמרינן אשתו כגופו גם להיפך, בעלה כגופה, וכי מלבד שהבעל יוכל לאכול מצה עבור אשתו גם האשה תוכל לאכול כזית מצה עבור בעלה ואולי גם תוכל לנטול עבורו לולב, וחידושים אלו לא ראתם עין ולא שמעתם אוזן.
וכמה דינים נוספים בנר חנוכה צריכים ביאור.
השו"ע שם בסי' תרעה הביא דעה שיש מי שאומר שבהדלקת קטן שהגיע לחינוך יוצאים ידי חובה, וזאת לעומת מש"כ בבירור לעניין מגילה (סי' תרפט ס"ב) שאם היה הקורא חרש או קטן או שוטה השומע ממנו לא יצא, מבלי לסייג ומבלי להביא דעה חולקת. ומאי שנא זה מזה.
בדין אכסנאי שמעיקר הדין יוצא בהדלקת אשתו אך רוצה להדליק בעצמו, הביא המשנה ברורה (סי' תרעז סקט"ז) שיש מן הפוסקים שסוברים שאחרי שחז"ל פטרוהו על ידי הדלקת אשתו, לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי, ולכן ידליק בלא ברכה. ע"ש. ולכאורה הדבר מעלה תמיה, מדוע לא יכול האיש למען ולא לצאת ידי חובת ההדלקה של אשתו וכפי שכל אדם יכול לסרב לצאת ידי חובה בברכה שמברכים עבורו, או למען להינות מאיזה שליחות או מעשה שעושים לטובתו.
בסי' תרעט הביא השו"ע כי בערב שבת מדליקין נר חנוכה תחילה ואחר כך נר שבת, והביא המגן אברהם דבדיעבד אם הדליק של שבת ולא קיבל שבת במחשבתו יכול להדליק אחר כך, ונ"ל דבאשה המדלקת כיוון שהמנהג שמקבלת שבת בהדלקתה אם כן לא תדליק שוב של חנוכה אלא תאמר לאחר להדליק. עכ"ד. והקשה הפרי מגדים, הרי קיימא לן דכל מילי דאיהו לא מצי עשה לא מצי משוויא שליח, ואם כן אם קיבל שבת בפירוש צ"ע איך יאמר לאחר להדליק בשבילו מטעם שליחות והא איהו כבר קיבל שבת. וכתב דלכאורה אינו שליחות אלא מעשה קוף אבל נשאר בצ"ע לגבי הברכות ועע"ש.
הנה, חקרו האחרונים האם מצוות נר חנוכה הינה חובת הגברא, כל איש ואשה חובתם להדליק נרות בימי החנוכה, או דלמא מדובר בחובת הבית, שבבתי ישראל צריכים לדלוק נרות חנוכה, וכפי שחובת הבית להיות עם מזוזה על המשקוף הימני כך חובת הבית להיות עם נר חנוכה לצד משקוף השמאלי. ולשון חז"ל בברייתא היסודית במסכת שבת (שם), מצוות חנוכה נר איש וביתו, ודייק הפני יהושע שנשתנה מצווה זו משאר מצוות שעיקר המצווה הוא משום פרסומי ניסא ומשום כך הטילו חובת מצווה זו כאילו היא חובת הבית. עכ"ד. וכל כך תלויה המצווה בקולר הבית, עד שדנו האחרונים לפטור אדם מחוסר בית, והסתפקו מה יהא הדין בדברים שאין להם גדר ברור של בית, כגון אוהל, בתים ארעיים או כלי תחבורה שונים. ועכ"פ זהו הטעם לכך שיש צד לצאת יד"ח בהדלקת קטן שהגיע לחינוך, שהרי אף שאין הקטן מחוייב סו"ס הדלקתו היא הדלקה ואי אפשר לראות את הבית כמי שלא עומד בחובתו להיות נר חנוכה דולק בו. ומשום הכי קשה לאכסנאי לשחרר את עבותות ביתו גם בהיותו אכסנאי, שהרי סו"ס מציאות היא שביתו עומד עם נר חנוכה שהדליקה אשתו כך שחובתו מתמלאת. ואף הדלקה במקום מי שקיבל שבת מועילה משום טעם זה, שכן נעשית חובת הבית להיות נר דולק בו, ומאי שנא אם אדם זה או אחר מדליק את הנר.
ולאור כך שמצוות הנר תלויה בבית, מובן השימוש במונח אשתו כגופו בהקשר נר חנוכה בדווקא. כיוון שהחובה מוטלת על הבית לדלוק בו נר, אין הבדל לכאורה בין האיש והאשה ועל ידי כל אחד מהם באופן זהה יכולה להתבצע חובה זו. כך בפשטות. אלא שהדבר אינו עולה יפה עם העניין של מצוות המהדרין או המהדרין מן המהדרין לרמב"ם שכל בני הבית מדליקים. הרי אם די שיהא נר דולק ויצאנו בזה ידי חובת הבית, עד כדי שאין לנו שום עניין שהאיש והאשה ידליקו כפליים, מדוע ביחס לשאר בני הבית כן אנו מהדרים להרבות בהדלקות. וכי מה אכפת לבית שמדליקים בו הילדים בנוסף להדלקה של הבעל והאשה. בהכרח ריבוי ההדלקות עבור כל אחד מבני הבית מורה שיש בנר חנוכה עניין התלוי בגולגולת, לכאורה בסתירה להבנה של נר חנוכה כחובת הבית.
אך האמת שאלו ואלו דברי אלוקים חיים. מצוות חנוכה נר איש וביתו, מצווה התלויה באיש, בגברא, ובבית, כאחד. רוצה לומר, בסיס החובה של הדלקת הנרות הוא שידליק גברא אחד בבית, והמצווה המורחבת והמהודרת היא שכל בני הבית ידליקו נרותיהם בבית. ובני הבית לעניין זה הם כל הפרטים המתנהלים בבית, כל הישויות העצמאיות והנפרדות, והבעל והאשה הינם יחידה עצמאית אחת הואיל בבחינת אשתו כגופו ואשה כגופה. אכן לעניין חובות אישיות כמו אכילת מצה, או הנחת תפילין ונטילת לולב של האיש, לא שייך שאדם אחד יאכל ויניח או יטול עבור האחר, כי כאשר אחד מקיים את מעשה המצווה עבור האחר, לעולם אי אפשר לומר שהאחר קיים את מעשה המצווה בגופו. בנר חנוכה, לעומת זאת, הגדר הוא שבן בית אחד או יותר ידליקו נר עבור הבית, אבל כיוון שאנו מסתכלים מהזווית של הבית, הבית אינו מבחין ואינו רואה אור יום בין האיש והאשה. בבית האיש והאשה הם אחד. ממילא כאשר בני הבית מדליקים האיש והאשה נספרים כבן בית אחד, ומהאי טעמא האשה מדליקה עבור בעלה ובמקומו ממש בהיותו מחוץ לבית, עד כדי שלא ברור אם הוא יכול להתכחש לכך ולהתחייב בהדלקה בעצמו.
הרי למדים אנו יסוד גדול כי בכל הנוגע לבית האיש והאשה הם יחידה אחת, ולמדים אנו יסוד נוסף שאף קודם הקמת הבית נחשבו כיחידות נפרדות בבית הוריהם ולא נחשבו ככרעיה דאבוהון. אם כן, מגיעים שני פרטים מובחנים ועצמאיים ומוטלת עליהם מלאכה לא פשוטה, ובסייעתא דשמיא יודעים לקחת את המובחן והעצמאי, כל אחד על מאפייניו ואישיותו, ולהתך אותו ליחידה אחת, לבן בית אחד:
תגובות
הוסף רשומת תגובה