מעט מן האור

מעט מן האור

יש מי שעשוי לשמוח ולחוג אף לאחר גמר ימי החנוכה.

בעבודה זרה, דף ח ע"א, בהקשר של האיסור לשאת ולתת לפני ימי אידהן של עו"כ, תנו רבנן, לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפילה, כיוון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים. ע"כ.

היום הקצר בשנה, יום היפוך החורף, חל סביב התאריך הלועזי של עשרים ואחד בדצמבר, וניתן לומר זאת בהחלטיות מפני שזו ספירה המבוססת רק על הילוך החמה, הגורם הבלעדי להתארכות או קיצור הימים. אכן, התאריך העברי שמשקלל בתוכו את הילוך הירח עם תקנון להילוך השמש יכול לזוז ולנוע בתאריכיו סביב יום זה, ומכל מקום מדובר בסביבות תחילת טבת כך שהיום הקצר חל באחד מימי חנוכה. כך או כך, תמיד ניתן לומר כי ימי החנוכה הן בין הימים הקצרים ביותר בשנה, בהם חושך הלילה מרובה במיוחד על אור היום, כארבע עשרה שעות אל מול עשר שעות בקו הרוחב של ישראל, ואף למעלה מכך במדינות הצפוניות המרוחקות.

והנה, מדוע ישב אדם הראשון בתענית שמונה ימים, אומר המהר"ל בחידושי אגדות, מפני שאין מורגש מיעוט היום וכן אריכות היום רק בשמונה ימים, כי זהו השיעור שהאורך והקיצור מורגש לאדם, וכאשר ישב בתענית ישב בשביל חסרון היום שהוא מורגש בשמונה ימים ולכך ישב בתענית שמונה ימים, וכן כאשר עשה יום טוב בשביל אריכות היום שהוא ניכר בשמונה ימים ולכך עשה יום טוב שמונה ימים. כ"כ בדרך הפשט.

והוסיף המהר"ל וביאר את העניין באופן עמוק ונפלא, כי כאשר ראה כי היום מתמעט ונוטה אל החושך וחשב כי מפני חטאו יהיה העולם מקולקל ונפסד, היה יושב בתענית שמונה ימים למעט את עצמו כי על ידי זה הוא מגיע אל המעלה העליונה הנבדלת שהיא על העולם, כי עולם הטבע הוא תחת שבעה ימי בראשית וההפסד הוא על מה שנברא בשבעה ימי בראשית, אבל המעלה העליונה היא על שבעה ימי בראשית אשר ממנה קיום הכל, ולפיכך ישב שמונה ימים בתענית.

וכאשר הימים מתחילים להאריך והואר להיות נמצא ביותר ומצד הזה יש קיום לעולם, עשה יום טוב גם כן שמונה ימים כי היה מגיע הקיום הזה מן המדריגה השמינית. ומה שעשו אלו ואלו יום טוב, כי מן החושך מתחדש האור ואם לא היה ירידת האור לא היה נמצא עליות האור ולפיכך החושך גם כן טוב, לכך עשו שניהם יום טוב, והכל מסיבה אחת הן מיעוט האור הן עליות האור והכל הוא טוב ולפיכך עשו שניהם יום טוב. ע"ש בדבריו.

ואין זה צירוף מקרים ששמונת ימי החנוכה, חג האורים בו מדליקים נרות ומרבים בשמן, חלים באותה תקופה. שמונת ימים חוגגים את חנוכה, אפשר משום מה שאומר המהר"ל כי זהו השיעור שהאורך והקיצור מורגש לאדם, רוצה לומר, בתקופה קצרה יותר לא ניתן באמת לעמוד על אופי הימים ולתהות על קנקנם, תרתי משמע. אך אפשר שהדבר אף עמוק מכך, כדברי המהר"ל בהמשך דבריו, לפי שימי בראשית הם שבעה ורק על ידי שמונה ימים מתעלים להיות על טבעיים. אמנם טבע ימי החנוכה מצד עצמם להיות אפופים בחושך, אך באנו חושך לגרש בשמונה ימים של הדלקת הנרות וריבוי האור והשמחה, ודווקא מתוך מיעוט האור רואים את בקיעת האור ועלייתו והכל הוא טוב, ואדרבה, אור טוב נראה ובולט עשרות מונים על רקע החושך מאשר על רקע אור סתמי. ולפיכך קבעו את שמונת ימי החנוכה בריבוי אורות דווקא באותם ימים חשוכים.

להשלמת עניין הילוך השמש ואורה נוסיף כמה ידיעות הנוגעות לארץ ישראל ואף לעולם כולו.

ישראל נמצאת בחצי הכדור הצפוני בקו הרוחב שלושים ושניים, בעוד המסלול העיקרי של השמש עובר מעל קו המשווה, קו האפס, וסביבתו. הואיל וישראל נמצאת מצפון למסלול זה, מי שעומד בישראל צריך להביט לכיוון דרום על מנת לראות את השמש. מנגד, מי שחי באוסטרליה או בדרום אמריקה יצטרך להביט צפונה על מנות לצפות בשמש. ליתר דיוק, רק מקומות שנמצאים בטווח של עשרים ושלוש וחצי מעלות, זווית הנטיה של כדור הארץ ביחס למישור בו הוא מקיף את השמש, לצד צפון או לצד דרום עשויים להיות מתחת לשמש ממש ולספוג את קרינתה המרובה ביותר, אך כל השאר בהכרח יצטרכו להביט לכיוון דרום או צפון.

ההבדל בין עונות השנה, מזג האוויר ומספר שעות האור, נובע מכך שכדור הארץ נוטה על צידו. אחרת, קרינת השמש ומזג האוויר היו סטטיים בכל נקודה על הכדור לאורך כל השנה, ואורך היום והלילה היה שתיים עשרה שעות בכל מקום. אם כן, בעונת הקיץ חצי הכדור הצפוני נוטה לכיוון השמש, השמש מטפסת גבוה בשמים ועושה מסלול ארוך מאוד ממזרח למערב, תוך התארכות שעות האור. כאשר השמש גבוהה, קרינת השמש הולכת ומתקרבת לזווית ישרה ומגבירה את חומה. בחורף של חצי הכדור הצפוני, לעומת זאת, קורה להיפך. חצי הכדור הצפוני נוטה הרחק מהשמש, כך שהשמש נראית נמוכה מאוד, קרובה לאופק הדרומי והולכת רק סביב קשת קצרה ונמוכה בשמים. המסלול המקוצר מסתיים מהר ולכן החושך יורד מוקדם. כמו כן, זווית השמש בחורף חדה, ולכן קרינתה חלשה וחומה פחות. במילים אחרות, בחורף השמש מתחבאת בדרום הרחוק, בעוד בקיץ השמש משוטטת לה ארוכות בדרום הקרוב. וכן להפך בחצי הכדור הדרומי.

נדגיש כי כל המתואר זהה ביחס לכל המיקומים הנמצאים על אותו קו הרוחב, לא משנה אם הם במזרח הרחוק, בארץ ישראל או בארצות המערב. קו האורך אמנם קובע את אזור הזמן, מתי השמש נראית, אך ביחס לשאלה של מה רואים, אורך היום, גובה השמש, האקלים וכו', הילוך השמש ביחס לכדור זהה לכל אורך קו הרוחב. בקווי הרוחב המרוחקים יהיו הפרשים משמעותיים בין שעות האור והחושך, מפני שהשמש נמוכה ומרוחקת כך שלוקח לה זמן רב לטייל כאשר היא בחצי הכדור של אותו קו מרוחק או שהיא מבליחה לשעה קצרה כאשר היא בחצי האחר. בקטבים אף מדובר בימים שכולם אור וימים שכולם חושך. לדוגמא, לעומת אורך היום בישראל שנע בין עשר לארבע עשרה שעות, בנקודות הדרומית או הצפונית ביותר מדובר בחצי שנה, ובשאר הקוטב בעשרות ימים. כך או כך, קרני השמש מגיעות בזווית גדולה יותר ככל שמדובר בקו רוחב גבוה, מה שאומר שהאנרגיה מתפרסת על שטח גדול יותר בריכוז נמוך יותר ומחממת פחות. הקוטב הצפוני מתחמם פחות מאשר לונדון, לונדון פחות מירושלים וירושלים פחות מדובאי. במאמר המוסגר, החום והקור מגיעים כמה שבועות לאחר היום היפוך הקיץ או החורף מפני שלוקח לכדור הארץ זמן להתחמם ולהתקרר.

שעון בני האדם אינו משתנה אוטומטית בידי השמש, כמובן, כי אם בני האדם החליטו לנוחותם להזיז את השעות כך שתהיינה שעות אור בשעות המתאימות להם. בימי הקיץ בהם אור היום עולה בשעה מוקדמת במיוחד כאשר רוב האנשים עדיין ישנים, מזיזים את השעה קדימה, כך שהשמש תזרח יותר בסמוך לקימת כל האנשים לעבודתם והילדים למסגרותיהם. ההזזה מאפשרת שעות אור נוספות לקראת סוף היום, מה שמעודד פעילות ומנוצל היטב. בשעון החורף, מנגד, מבצעים את הפעולה ההפוכה, הקדמת השעה, הואיל והיום מתקצר והשמש זורחת בשעה מאוחרת במיוחד. אנשים קמים ממיטתם בימות החורף לשעות בהן עדיין החושך שולט, דבר לא נעים ואף מסוכן. לכן מזיזים את שעון החורף שעה אחורה ומקדימים את שעות האור אל הזמן החשוב ביותר, הבוקר, על חשבון שעות אור לקראת סוף היום, עליהן קל לוותר ביתר קלות.

נציג בקצרה שלושה תרחישים מעניינים בהם יש קושי להגדיר מהו היום ומהו הלילה, הגדרות חשובות לסדר יומו של היהודי ולקיום המצוות. הראשון הוא הקוטב, בו השמש קופאת לחצי שנה של אור היום או של חשיכת לילה, והתרחיש השני הוא טיסה בחלל בו השמש זורחת ושוקעת מהר מאוד, במחזוריות של כשעה וחצי בהם יש להספיק להתפלל שחרית מנחה וערבית וכל כעשר שעות לשמור שבת. בשני המקרים הפתרון המוצע הוא להתנתק מהמראית החיצונית ולאמץ זמן מלאכותי של מקום אחר על כדור הארץ, עיר המוצא, העיר המיושבת הקרובה ביותר במקרה של הקוטב, או קביעת ירושלים כנקודת הייחוס. תרחיש מעניין נוסף הוא בטיסה במטוס, בה המצב במובן מסויים יותר קל ובמובן אחר יותר מורכב. במטוס נדמה כי אין התנתקות מוחלטת מהשמש אלא רק תנועה לעומתה, דהיינו מתיחת היום במידה שטסים עם כיוון השמש מערבה, או כיווץ היום בטיסה בכיוון הנגדי לצד מזרח, ובכל אופן ההתנהלות תהיה לפי המראה שרואים מן החלון, מראה זריחה, אורה, שקיעה או חשיכה. אכן, הטיסה במטוס יכולה להוליד קושי מרתק נוסף, חציית קו התאריך, הקו הדמיוני שמזרחה לו נמצא יום האתמול של כל ששוכן מצד מערב. כך ניתן לנוע מיום ראשון ליום שבת, ממוצאי יום הכיפורים לכי הנה כחומר, ואידך זיל גמור.

תוספת לשבע ברכות. שמירת השבת וכלל המצוות התלויות בזמן מאתגרת במיוחד באזור הקטבים, בהם אורכי היום והלילה יכולים להיות עשרות ימים ועד חצי שנה. נשתברו קולמוסים לרוב בנקיטת עמדה כיצד יש לנהוג במקומות אלו הבעייתיים ביותר לשמירת השבת, ברם, נזכיר כמה גישות מרכזיות. גישה אחת אומרת להסתדר עם מה שיש, רוצה לומר, כשהשמש עוברת מן הלילה ליום יש זריחה וכשעוברת מן היום ללילה שקיעה, ואין שום חשיבות מהותית למשך הזמן בין לבין, הגם שבפועל הדבר קשה להתמודדות בארצות הצפוניות ואף בלתי אפשרי להתמודדות באזור הקוטב. גישה אחרת אומרת כי יש לאדם לייחס אל עצמו מצפן זמנים מוכר כלשהו לפיו ילך, אם זה מקום היישוב הסביר האחרון ממנו הגיע, או אף ירושלים שבארץ ישראל, טבורו של עולם. וזאת אף שפעמים שיפגוש אנשים שהגיעו ממקומות אחרים ואימצו מערכות זמן אחרות, ואלו ואלו ישבו זה לצד זה אך ישמרו שבת בימים נפרדים. גישה נוספת גורסת שהנמצא בקוטב צריך לחדש ולהתחכם בלוח זמנים משלו, בו הוא קובע את הרגע הגבוה ביותר של השמש כצהריים והרגע הנמוך ביותר כחצות, הגם שהשמש עשויה להיות בשני המקרים מעל או מתחת לקו האופק, ואחר שהעמיד וחידש האיש מערכת זמנים משלו, יש לו לנהוג במשך שש שעות לפני ואחרי רגע הצהריים במנהג של יום ושאר הזמן במנהג של לילה.

נדמה כי שלוש הדרכים מייצגות ומסמנות שלוש דרכים בהתנהלות הבית. כאשר עולים אתגרים והתמודדויות ועומדים בפני מציאות חדשה, אפשרות אחת היא לעמוד מנגד ולחכות שהדברים יסתדרו, יחזרו למסלולם, שהשמש תזרח ולאחר מכן הלילה ישים פעמיו. ברם, נראה שישנן גישות יותר אקטיביות וטובות מכך. מצד אחד, בבניין בית חדש יכולים הבונים המבולבלים לאמץ אל קרבם את מסורת הבנייה ומצפן הבחירה מאותו מקום יישוב אחרון ממנו הגיעו, בית הוריהם. אם עומדים בפני לבטים, אופן התמודדות ראוי הינו לחשוב ולגייס את הכוחות הטבועים ולממש את החינוך מבית אבא, אף שהסביבה הגיעה מבית גידול אחר ובעלת מערכת אמיתות מעט שונה. ומצד שני, הבית הנאמן בישראל יכול להיות נאמן גם לעצמו מעבר לנאמנות להורים. בני הבית עשויים לחפש ולקבוע את נקודת האמת, שיא רום השמש, ומסביבה לאט לאט לחדש וליצור יש מאין מסגרת של אור. ואלו ואלו, השילוב של הנאמנות לבית ההורים יחד עם חידוש וביסוס עצמי הם הם הדרך המבטיחה להצלחה: