לבוד או פרוד

לבוד או פרוד

בסוכה, דף ו ע"ב, כי אתאי הלכתא לגוד ולבוד ודופן עקומה. ע"כ. וכן בסוגיית עירובין (דף ד), שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני, ובכלל מחיצין למדנו דין גוד אחית וגוד אסיק, דין לבוד ודין דופן עקומה. ע"ש. הרי למדנו דין לבוד במחיצות בהלכה למשה מסיני.

ודוגמא לדין לבוד במחיצות סוכה חזינן בגמרת סוכה בדף ד (ע"א), הייתה פחותה מעשרה טפחים וחקק בה כדי להשלימה לעשרה, אם יש משפת חקק ולכותל שלשה טפחים פסולה פחות משלשה טפחים כשרה וכו' לשוויי לדופן פחות משלשה טפחים אין אי לא לא. ע"כ. ופרש"י, פחות משלשה כלבוד, הלכה למשה מסיני וחשבינן ליה כאילו החקק לבוד ומגיע עד הכותל, לבוד סניף, אפושטי"ץ בלעז, דבר שמאריכין אותו על ידי סניפין, כדי לסנוף חקק על חקק. עכ"ל. פירוש, דין לבוד פועל על הקרקע שבין החקק למחיצה וכביכול מגדל לשם סניפים וענפים להחשיב את אותו תווך כמו החקק שלצידו. נשים לב כי לא המחיצה מתארכת אל החקק כי אם החקק אל המחיצה, שכן החקק הוא הדבר הטבעי להתארך ולהיחקק בהתארכות אופקית לעומת המחיצה שעבורה דין לבוד טבעי רק בכיוון האנכי. עכ"פ משמעות הדבר היא שמבחינה עקרונית אותם פחות מג"ט של לבוד גם כן כשרים לישיבת סוכה. ועוד יש לשים לב כי דין לבוד מגדל ומסנף את התווך הסמוך אף שאיננו חלל ריק, ואדרבה, על ידי לבוד אנו באים לדון את הקרקע כאילו היא איננה וכמו החקק שלצידה. לבוד זה לא בא למלא את החלל כי אם לרוקן אותו, ובכל זאת מהני.

ויש לסייג לעניין הלכה, וכפי שהביא המשנה ברורה על דברי השו"ע בסי' תרלג (סעיף י) וא"ד, ומ"מ לאכול ולישן חוץ לחקק בין לצד הפתח בין לצד הכתלים יש מן הפוסקים שהחמירו בזה ולא מתכשר אגבה דחקק וכו' דסוף סוף דירה סרוחה היא שם כיון שהיא פחותה מעשרה טפחים. עכ"ד. ואכמ"ל.

איבעיא להו בעירובין דף ח (ע"ב), מהו להשתמש תחת הקורה, רב ורבי חייא ורבי יוחנן אמרו מותר להשתמש תחת הקורה שמואל ורבי שמעון בר רבי ורבי שמעון בן לקיש אמרו אסור להשתמש תחת הקורה וכו', ואיבעית אימא דכולי עלמא משום מחיצה והכא בהא קמיפלגי דמר סבר חודו הפנימי יורד וסותם ומר סבר חודו החיצון יורד וסותם וכו'. בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא, נעץ שתי יתידות בשני כותלי מבוי מבחוץ והניח קורה על גביהן מהו, אמר ליה לדברי המתיר אסור לדברי האוסר מותר. רבא אמר לדברי האוסר נמי אסור, בעינן קורה על גבי מבוי וליכא. ע"ש. כלומר, לדברי האוסר להשתמש תחת הקורה ולפיו חודו הפנימי יורד וסותם, אומר רב חסדא כי בקורה זו שמחוץ למבוי החוד הפנימי יורד וסותם בצמוד למבוי ומהני, אך לדברי המתיר להשתמש תחת הקורה ולפיו חודו החיצון יורד וסותם, אומר רש"י, אין הסתימה מחוברת לכתלים ויש אוויר ביניהם, ומוסיף ואומר, והכא לאו מחיצה ממש הוא להכשיר הפסק אוויר שמכאן ומכאן על ידי לבוד. עכ"ד. כלומר, אין זה לבוד משום שלא מדובר במחיצה ממש אלא בקורת עירוב שמועילה משום מחיצה, וקצת יל"ב מה טעם השינוי ממחיצה רגילה לעניין לבוד.

הרשב"א (שם) ג"כ מעלה תמיהה זו, שאף לדברי המתיר אמאי אסור לימא לבוד דהא אין ברוחב הקורה אלא טפח, והביא תשובה בשם רבותינו הצרפתים ז"ל שאמרו דשאני הכא שהקורה מפסקת ולא אמרו לבוד אלא בשאין דבר מפסיק בינתיים. כך לדבריהם, אך הרשב"א עצמו לא קיבל זאת וכתב, ומסתברא דהכא א"א משום דטעמא דלבוד בכל מקום הוא שאנו רואים מה שבינתיים שנתמלאו ונתארכו הזוויות ומלאו את הכל הלכך כשאתה רואה כאן את המבוי שנתארך על חודו החיצון של קורה הרי אתה רואה את הקורה כאלו אינה ואי אפשר דהא ע"כ קורה רחבה טפח בעינן. עכ"ד. הרי לפי הרשב"א עניין לבוד הוא להאריך את החומר שעליו אומרים לבוד וביכולתו לדרוס ולהחליף כל חומר אחר שעומד בינתיים, ובמקרה דינן את חומר הקורה וכמאן דליתא דמי. וזו לכאורה הבנה דומה למש"כ רש"י בעניין חקק שכאילו ממשיך ומחליף את חומר הקרקע שעומד בינו לבין המחיצות, אף כי יש ברש"י תוספת חידוש שגם אוויר יכול להחליף תווך ממשי. ויל"ע מדוע ובמה רבותינו הצרפתים פליגי ולא קיבלו פירוש זה שלבוד המחיצה עם המבוי מחליף ומבטל את הקורה.

הגמרא בסוכה, דף יז ע"א, מציגה את הדין הידוע, אמר רבה אשכחתינהו לרבנן דבי רב דיתבי וקאמרי אוויר פוסל בשלשה סכך פסול פוסל בארבעה וכו' ואמינא להו אנא מה אילו איכא סכך פסול פחות מארבעה ואוויר פחות משלשה מאי כשרה וכו'. ע"ש. הרי אוויר פוסל ומפריד את הסוכה כאשר יש בו ג' טפחים, סכך פסול עושה זאת כאשר יש בו ד' טפחים ואין מצטרפים האחד לשני לפסול כאשר שניהם פחות משיעורם. וכ"כ התוס' (ד"ה אילו), ואין באוויר שיעור לפסול ואין בסכך פסול שיעור לפסול אין מצטרפין זה עם זה לפסול כיון דלא שוו שיעורייהו להדדי כדאמרינן.

והמשיכו והביאו שני מקרים מעט שונים וא"ד, ומיהו היכא דאיכא שני טפחים סכך פסול ושניים של סכך פסול ואוויר מפסיק ביניהם פחות מג' איכא לספוקי אם שני הפסולין מצטרפין לארבעה לפסול את הסוכה דשמא כיון דאוויר מפסיק בינתיים לא מצטרפי או שמא כיוון דאין באוויר ג' מצטרפין, ומיהו היכא דליכא בפסולים ד' ואוויר פחות מג' מפסיק ביניהם אין האוויר משלימו לארבעה במה שחושבו כסתום מחמת לבוד דלא אמרינן לבוד להחמיר. עכ"ד. כלומר, טפח וטפח של סכך פסול וביניהם שני טפחים של אוויר בוודאי אינם מצטרפים לפסול, אך ב"ט וב"ט של סכך פסול וביניהם ב"ט של אוויר איכא לספוקי אם שני הפסולין מצטרפים לארבעה לפסול.

וצריך תלמוד, שאם אין אנו אומרים על הפסק אוויר פחות מג"ט לבוד לחבר את הסכך הפסול משני צידיו, וכלשון התוס' דלא אמרינן לבוד להחמיר, אזי גם אם יש בסה"כ ד"ט סכך פסול איזה צד יש לתוס' להסתפק ולפסול. ועוד יש להבין לצד הספק לפיו לא מצרפים את הסכך הפסול, הלא עדיין צריכים אנו לצירוף הבסיסי של שני חלקי הסוכה שהאוויר ביניהם על מנת להכשירה כסוכה אחת. ממה נפשך, אם אינך מצרף, הרי אינך מצרף גם את חלקי הסוכה להכשירה, ואם הינך מצרף את חלקי הסוכה, אזי גם הסכך הפסול מצטרף. וגם למקרה השני יש לשאול כן, שהרי אמרו התוס' שלא אומרים לבוד להחמיר, והיוצא מזה לכאורה ששני חלקי הסוכה מופרדים וכיצד ייתכן להכשירה כסוכה אחת. וכמו"כ יש להבין עניין זה גופא דלא אמרינן לבוד להחמיר, והרי דין ידוע הוא בכל מקום, להקל ואף להחמיר, שדברים שסמוכים האחד לשני פחות מג"ט נחשבים לקרובים, כמו לעניין רשויות שבת (דף ה ע"א ועוד) ששלשל ידו למטה משלושה ונחשב כמונח על הקרקע.

האחרונים מבחינים בין שני דינים של לבוד בעלי השלכות שונות לחלוטין. דין לבוד שישנו בכה"ת להקל או להחמיר, הוא לבוד של צמצום רווחים, דהיינו ששני דברים שנמצאים סמוכים זה לזה פחות מג' טפחים, אנו מתעלמים מן הרווח ורואים את הדברים כאילו מונחים אחד ליד השני בצמצום. והרי זה דבר מחוייב המציאות שאי אפשר לצמצם ולדרוש קירבה מוחלטת בין כל שני דברים שמבחינה דינית אנו זקוקים לרצף ביניהם, ודינא דלבוד בא ליתן גדר וסדר בדבר. אם כן, זו הסיבה שדבר הנמצא בפחות משלושה טפחים מן הקרקע נחשב כמונח על הקרקע לכל עניין, ומהאי טעמא סוכה שיש בסכך שלה רווח של פחות מג' טפחים נחשבת כסוכה אחת ולא נחלקת לשניים . לעומת זאת, הדין הנוסף של לבוד, דין הלבוד המיוחד שאליו מתייחסת הגמרא באומרה מחיצין הלכה למשה מסיני, הוא הנקרא לפי מטבע הלשון של התוס' לבוד להקל ולא להחמיר. במחיצות התחדש שכאשר ישנו רווח פחות מג"ט אין אנו מתעלמים מן הרווח כי אם מחשיבים את הרווח כאילו הוא דבר אחר, סתימת המחיצות הסובבות את הרווח. ונקרא לבוד להקל מפני שהתוצאה הישירה שלו היא מילוי מחיצות וריבוי הכשר דפנות סוכה בעולם. ולא אמרינן לבוד להחמיר, דהיינו להחשיב סכך עם רווח פחות מג"ט כסתום בדבר שלצד הרווח, ומשום כן טפח סכך פסול ורווח וטפח סכך פסול אינם מצטרפים לד"ט של סכך פסול ובהא ליכא לספוקי.

במאמר המוסגר, לפי הבחנה זו שדין לבוד שסותם את הרווח בדבר שמצידי הרווח לא נאמר אלא במחיצות, פשיטא שאין לפסול סוכה שתחת חבלי כביסה הרחוקים זה מזה פחות מג"ט, או ענפי אילן דקים ומפורדים אף שאינם רחוקים זמ"ז ג"ט, אף ששייך לגביהם דינא דלבוד, שהרי לבוד דכה"ת מועיל רק לצמצום רווחים אך לא למלא או לסתום את הרווח המפסיק בין חבלי הכביסה להיות כחבל כביסה ממש או כענף העץ ממש, וכל חוטי הכביסה מצומצמים זה ליד זה הלא אין בהם ארבעה טפחים. וזאת בשונה ממחיצות סוכה העשויות מחוטי לבוד המרוחקים זמ"ז פחות מג"ט שנחשבים כמי שהאוויר ביניהם סתום והדפנות כשרות.

אלא שמעתה יקשה לאידך גיסא. אם הא דלא אמרינן לבוד להחמיר הוא רק ביחס לסתימת הרווח שבין הטפחים הפסולים להיחשב ג"כ כסכך פסול, אבל את דין הלבוד הבסיסי לצמצם רווחים פחותים מג"ט ולהתעלם מהם אמרינן בכל מקום, מדוע התוס' עומדים בספק ולא מכריעים בפשיטות שזוג זוגי הטפחים הפסולים מכל צד יצטופפו ויצטמצמו לארבעה טפחים פסולים ברצף ויפסלו הסוכה, הרי האוויר ביניהם כמאן דליתא ואין אנו זקוקים לסתימה ולתוספת בשיעור הסכך הפסול על מנת להגיע לד' טפחים פסולים.

הנה, מפורסם בשם ר' חיים שמואלביץ ששאל על מעשה דר' עקיבא (בכתובות דף סב ע"ב) שבא לחזור לביתו לאחר שתים עשרה שנה של לימוד, ולפני שנכנס לבית שמע את אשתו שאומרת לשכנה שמבחינתה ילך וילמד עוד שתים עשרה שנה ומיד חזר לבית המדרש ולמד עוד שתים עשרה שנה. ושאל ר' חיים, מדוע ר' עקיבא לא נכנס לביתו לבקר את רחל אשתו, הרי ר' עקיבא כבר היה סמוך לביתו, כך שהזמן שמתבטל מתלמוד התורה כמעט ואיננו, ולכאורה יש תועלת בביקור ובדרישת השלום יותר מאותם רגעים ספורים. על כך ענה ר' חיים והשיב כי שתים עשרה ועוד שתים עשרה זה לא עשרים וארבע. אותם רגעים בודדים שר' עקיבא יכנס לבית אמנם אינם משמעותיים לשל עצמם, אבל הם מפסיקים את הרצף של הלימוד, ולימוד של עשרים וארבע שנה יש לו מעלה אחרת לחלוטין מאשר שני פרקי לימוד סמוכים אך נפרדים של שתים עשרה שנה.

נראה לומר דבר על משקל זה גם בנדון דידן, אף כי בודאי העניינים והקשריהם שונים בתכלית. הנה, דין הלבוד שאומר להתעלם מן הרווחים ולצמצם אותם יוצר לכל היותר רצף מציאותי של שני צידי הסוכה זה לצד זה, ושני הטפחים הפסולים שמן הצד האחד לצד שני הטפחים הפסולים שמן הצד השני. רצף מציאותי זה, צריך לומר שדי לנו בו על מנת לראות את שני חלקי הסוכה כהמשך וכסוכה אחת, אך על מנת לבוא ולפסול את הסכך ולהוציאו מהכשרו זקוקים אנו לארבעה טפחים ממש, ולא שניים ועוד שניים שאינם שווים לארבע. כך סברו התוס' לצד אחד בספק, והצד השני בספק אוחז בכך שלא צריך ארבעה טפחים ממש כדי לפסול ודי במציאות של שניים ועוד שניים סמוכים מדינא דלבוד כדי לפסול את הסוכה.

ואפשר לבאר את ספק התוספות בדרך נוספת, כי רבותינו הצרפתים שאמרו בסוגיית עירובין שלא אומרים לבוד בין המחיצה והמבוי משום שהקורה מפסקת ולא אמרינן לבוד אלא בשאין דבר מפסיק בינתיים, דבריהם מתיישבים היטב ביחס לדין הלבוד הבסיסי לפיו דין לבוד הוא להתעלם מן הרווחים ולצמצם את שני הדברים הסמוכים להיות כאילו זה לצד זה בצמצום. גם אם המבוי והמחיצה סמוכים, סוף סוף לא ניתן לדלג מעל לקורה הנמצאת בין השניים. ברם, דין הלבוד שעניינו לראות את הרווח כסתום, העולה בקנה אחד עם משמעות דברי הרשב"א שעל ידי לבוד בא המבוי ומחליף את הקורה להיחשב כאילו איננה וכמשמעות דברי רש"י בעניין חקק שמתמשך במקום הקרקע, ביחס אליו מסתבר שאין חסרון בקורה או דבר אחד שיפסיק בינתיים הואיל ועל ידי הלבוד אנו רואים כאילו הדבר המפסיק מתהפך להיות כמבוי עצמו.

ויש לומר כי הטעם שרבותינו הצרפתים אמרו דבריהם ביחס לדין הלבוד הבסיסי של צמצום הרווחים ולא ביחס לדין הלבוד האחרון של מילוי הסתימות הוא משום מילותיו של רש"י שם בעירובין, והכא לאו מחיצה ממש הוא להכשיר על ידי לבוד. רוצה לומר, רש"י בעירובין ורבותינו הצרפתים אמרו דבר אחד, שמשום שלא מדובר במחיצות ממש, לכן עבור אותן מחיצות אין לנו דין לבוד כי אם לבוד בסיסי של התעלמות מרווחים וצמצומם. ואם אנו מתעלמים מן הרווחים, אומרים רבותינו הצרפתים, ולכך צריך לומר שמתכוון אף רש"י, גם לאחר צמצום הרווח עומדת הקורה ומפסקת בין המחיצה והמבוי ולא מהני. ובכך נחלק הרשב"א עם רש"י ועם רבותינו הצרפתים, שלפיו גם במחיצות מעין אלו אמרינן לבוד שמחשיב את טפח הקורה כמו המשך המבוי, והסיבה שלא אומרים לבוד להכשיר המחיצה שלצד המבוי היא משום שהקורה מתבטלת ואינה רחבה טפח. והתוספות שנסתפקו בשני טפחים ושני טפחים שאוויר ביניהם, ייתכן שסברו לצד אחד שאוויר, לכל הפחות בהקשר לסכך, הינו דבר בעל משמעות, וכגון אוויר חקק שפועל ומחליף את הקרקע שלצידו, כך שגם אם מצמצמים את הרווחים בין שני צידי הסכך הפסול, אכתי יש שם כלשהו של אוויר המפסיק וכמו הקורה המפסקת לרבינו הצרפתים ולא אמרינן לבוד אלא בשאין דבר מפסיק בינתיים: