זה קלי ואנווהו ואם לא אגדו כשר
זה קלי ואנווהו ואם לא אגדו כשר
בבשלח (פרק טו פסוק ב), עוזי וזמרת קה ויהי לי לישועה זה קלי ואנווהו אלוקי אבי וארוממנהו. ע"כ. ואמרו חז"ל במסכת שבת (דף קלג ע"ב), דתניא זה קלי ואנווהו, התנאה לפניו במצוות. עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין.
קודם לכן בסוגיית הגמרא בשבת, נאמר במשנה (ע"א) עושין כל צרכי מילה בשבת, ובגמרא אמרו, כל צרכי מילה לאתויי הא דת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה, פירש, על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר, ואומרת הגמרא שגם מי שסובר לגבי הפשטת קרבן פסח שאם הפשיט את עורו עד החזה כך שיכול להוציא את אמוריו אינו יכול להמשיך ולהפשיט משום שאין בהמשך ההפשטה צורך גבוה, מכל מקום בעניין ציצין שאין מעכבין את המילה יוכל לחזור אליהם אף אם פירש משום שיש בנטילת הציצין משום יפוי המילה ויש בזה דין זה קלי ואנווהו שהתנאה לפניו במצוות וכו'.
הנה כי כן, דעת השאגת אריה (סי' נ) שדין הידור, כפי הנראה בגמרא, נלמד מדרשת זה קלי ואנווהו והרי הוא דין דאורייתא לכו"ע, וזו הסיבה שציצין שאינם מעכבים את המילה דוחים את השבת, משום הידור המצווה הדאורייתא שבהם, שכמו שהמצווה עצמה דוחה את השבת כן גם הידור המצווה דוחה את השבת.
בגמרא בסוכה (דף יא ע"ב) נאמר, לולב, בין אגוד בין שאינו אגוד כשר. רבי יהודה אומר אגוד כשר שאינו אגוד פסול. מאי טעמא דרבי יהודה, יליף לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, כתיב התם ולקחתם אגדת אזוב וכתיב הכא ולקחתם לכם ביום הראשון, מה להלן באגודה אף כאן נמי באגודה. ורבנן לקיחה מלקיחה לא ילפינן. כמאן אזלא הא דתניא לולב מצוה לאוגדו ואם לא אגדו כשר. אי רבי יהודה כי לא אגדו אמאי כשר, אי רבנן אמאי מצוה, לעולם רבנן היא, ומשום שנאמר זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות. ע"כ.
בסוגיא זו נתבאר, לדעת חכמים, כי אגד הלולב שהוא בגדר הידור מצווה, דינו הוא שלכתחילה מצווה לאוגדו ואם לא אגדו כשר. ועל פניו קשה, שאם האמת כפי שנקט השאגת אריה שהידור מצווה הוא דאורייתא, כיצד מחלקים במצווה דאורייתא בין לכתחילה ובדיעבד. אם צריך לאגוד אזי צריך לאגוד וכל שלא אגד לא קיים את המצווה. כך הקשה המהר"צ חיות על פי דברי התוס' (מנחות דף לח וגיטין דף ג ועוד) שבדאורייתא אין חילוק בין לכתחילה ובדיעבד חוץ ממקרים מסויימים.
והנה, בדין זה קלי ואנווהו הרבו האחרונים לחקור ולעמוד על עניינו בנוסחים מנוסחים שונים. בין השאר, ניתן להבחין בשתי צורות ההבנה הבאות. האם זה קלי ואנווהו במצווה מסויימת, למשל לולב, מורה על כך שמצוות לולב צריכה להתקיים בדרך של נוי, ואם לא נעשה בדרך של נוי, על פניו, לא קיים את המצווה וכדלעיל, או שנאמר שיש כאן מצווה כללית לעשות מצוות שונות בצורה יותר נאה, סוכה נאה, שופר נאה וכו', וכל שלא עשה את המצווה בנוי נמצא שביטל מצווה זו.
כעת יש מקום להבין מדוע גם אם חכמים אוחזים את דין זה קלי ואנווהו ושמתוקף דין זה צריך לאגוד את הלולב, בכל זאת אם לא אגדו כשר, לפי ההבנה שמדובר במצווה נוספת שאינה חלק ממצוות הלולב. הלולב נועד למצוות לולב והאגד נועד למצוות זה קלי ואנווהו. ממילא לולב מצווה לאוגדו, מטעם זה קלי ואנווהו, ואם לא קיים את המצווה אין לזה קשר לכך שאת מצוות הלולב קיים וקיים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה