אנכי אערבנו

אנוכי אערבנו

במקץ (פרק מג פסוק ט), אנוכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים. ע״כ. לכך הסכים יעקב, אבל לראובן שאמר (פרק מב פסוק לז) אל אביו לאמור את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך, סירב יעקב ואמר (פסוק לח) לא ירד בני עמכם כי אחיו מת והוא לבדו נשאר וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה והורדתם את שיבתי ביגון שאולה. וצריך להבין במה נשתנה יהודה מראובן וכיצד נתן יהודה מענה לחששותיו של יעקב.

על דרך הפשט ניתן לבאר ולהסביר את ההבדל בכמה דרכים. ראשית, יהודה דיבר אל יעקב, ככתוב בפסוק ב, כאשר כילו לאכול את השבר אשר הביאו ממצרים, ומפרש רש״י, יהודה אמר להם המתינו לזקן עד שתכלה פת מן הבית. הכל שאלה של תזמון, ובאותה שעה הצורך והדחק לשוב למצרים עם בנימין התחדד והורגש גם באופן פיזי עד כדי שיעקב שינה דעתו והשתכנע. בנוסף, נדמה כי יעקב קיבל את דברי יהודה יותר מאשר את דברי ראובן לא רק משום תוכן הדברים או תזמונם אלא דווקא משום אומרם. על פסוק לח נקט רש״י בלשון, לא קיבל דבריו של ראובן אמר בכור שוטה הוא זה, לגבי מה שאמר ראובן להמית בניו והם הרי גם נכדיו של יעקב. והרמב״ן (פסוק לז) כתב, והנה יעקב לא בטח בראובן כאשר בטח ביהודה כי יהודה גבר באחיו ועוד כי ראובן כבר פשע באביו ולא יבטח בו. עכ"ד. ברם, נראה שישנו חילוק מהותי מכך.

הנה, ראובן אומר ליעקב את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך. ולכאורה אין בהצעה זו אף לא התחלה של סברא והבנה. אמנם ראובן מחזק את התחייבותו בנקיטת פעולה קיצונית במידה שלא יחזיר את בנימין, אבל מה השייכות בין עצם הפעולה של ההמתה של שניים מילדיו לבין הבאת בנימין. התשובה לכך היא שאת הדגש בערבות שם ראובן על התשלום, על התוצאה, על השלמת החסר. כביכול האחים שיורדים למצרים לווים מיעקב את הנפש של בנימין וראובן ערב לאחים להחזיר ליעקב נפש, או את נפש בנימין או את נפש בנו, ואפילו שניים מהם. ראובן מעמיד את נפש בניו אל מול נפש בנימין, כמו הערב שמחזיר מאה שקלים עבור מאה אחרים שלווה הלווה, כביכול אפשר להחליף את אובדן הנפש של בנימין בנטילת נפש, ואפילו שתיים, מבין בניו של ראובן. ודע כי ערבותו של ראובן אף נזכרה בסוגיית בבא בתרא (דף קעג ע"ב) כערבות משמעותית, אמר רב הונא מניין לערב דמשתעבד דכתיב אנוכי אערבנו מידי תבקשנו מתקיף לה רב חסדא הא קבלנות היא דכתיב תנה אותו על ידי ואני אשיבנו. ע"ש. כלומר, ערבותו של ראובן, ומן הסתם גם ערבותו של יהודה, הינן ערבויות בקבלנות בהן יכול המלווה לגשת אל הערב לגבות ממנו ישירות.

על כל פנים, בהצעה של ראובן ישנם כמה פגמים. קודם כל, נטילת נפש הבן או הבנים של ראובן אינם ממלאים את החסרון של יעקב כמו שנטילת מאה מכיס של אחד יכולה למלא מאה החסרים בכיס של אחר. כסף הינו עובר לסוחר בניגוד לנפשות. בנוסף, כמו שטוען רש"י, הלא גם נטילת נפשות מבניו של ראובן הינה חסרון ליעקב אבי אביהם, וכיצד ניתן למלא חסרון כיס על ידי נטילה מאותו הכיס. אלא שבנוסף על שתי טענות אלו ישנה טענה נוספת המופיעה בכתובים, לא ירד בני עמכם שמא יקרה לו אסון בדרך. סוף סוף, אחרי כל ההתחייבויות של ראובן לנסות להשלים את החסר באיזו דרך, יעקב חפץ שלא יהיה חסרון מלכתחילה, יעקב חפץ בערב שמראש הערב ישים את יהבו ויתחייב על מניעת האסון ולא יתייחס רק למה יקרה במידה שיקרה אסון.

ולכאורה יהודה הציג את המענה לצרכיו של יעקב בדיוק בנקודה הזו. יהודה אומר אנוכי אערבנו מידי תבקשנו, ואמנם מציין וחטאתי לך כל הימים דהיינו שעולם הבא שלו תלוי בכך, אבל אינו שם את הדגש על מילוי החסרון בניגוד לראובן. המשמעות העמוקה של ההתחייבות של יהודה נגלית דווקא בפרשת ויגש (פרק מד פסוקים לב ולג) שם ניגש יהודה וטוען כלפי יוסף שאמר שבנימין שנמצא הגביע בידו יהיה לו עבד, כי עבדך ערב את הנער מעם אבי וכו' ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני והנער יעל עם אחיו. על דרך הפשט יהודה מקדים להצעתו להחליף את בנימין את עניין הערבות רק כדי לסבר את אוזן יוסף מדוע משתדל כל כך עבור בנימין וניגש אל המשנה למלך ומדבר אליו קשות. אבל אפשר שמדובר בטענה משפטית חמורה מכך, סיבה ותוצאה. ההתחייבות של יהודה לגבי בנימין במסגרת הערבות אינה רק להשלים את החסר, כי אם למנוע את החסרון מלכתחילה בכך שלכל דבר ועניין יהיה יהודה מזוהה כבנימין. רוצה לומר, משפטית חד הם. אם בנימין חייב מאה שקלים, יהודה חייב מאה שקלים, ואם בנימין חייב לשלם בתקופה של עבדות, אומר יהודה ליוסף, אתה יכול לראות אותי כחייב לשלם את תקופת העבדות. במילים אחרות, אם ראובן ערב לאחים על כך שאם לא יחזירו את בנימין ליעקב אזי יעקב יכול לפנות בתביעה ישירות אליו, ואולי בהקשר זה אף ינטלו נפשות בניו, יהודה אומר אנוכי אערבנו ומתכוון שיהיה ערב לבנימין על כל עניין, כך שיהודה ובנימין הינם ישות משפטית אחת ביחס לכל תביעה או טענה. ראובן מעמיד את עצמו במקום האחים אל מול יעקב, ויהודה מעמיד את עצמו במקום בנימין אל מול כל סכנה חיצונית, ורק ערבות זו נוגעת בחשש מקרות אסון ומפחיתה אותו.

דרשו חז"ל בספרא (בחוקותי פ"ב), וכשלו איש באחיו (ויקרא פרק כו פסוק לז), מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה. ע"ש. לא ערבים זה לזה, כביכול ערבות שבה אם באים בתביעת חסרון אל האחד בא האחר וערב לו ומשלים בעדו, אלא ערבים זה בזה, תערובת פיזית שכל ראובן ושמעון מעורבים ובלולים האחד בשני, כך שכל טענה חיובית או שלילית נטענת מלכתחילה אל ראובן כמו שהיא נטענת אל שמעון וכן נטענת אל שמעון כמו שהיא נטענת אל ראובן. יהודה קיבל על עצמו להיות מעורב עם בנימין, יותר מאשר ראובן שקיבל על עצמו להיות רק ערב לשאר האחים בדבר העניין של בנימין. לכך יעקב ישראל קיבל את ערבותו של יהודה, וזו המהות של עם ישראל להיות מעורבים האחד בשני, להרחיב את האני על כלל האנחנו, ולחיות באחדות מושלמת לכל דבר ועניין: