לטוב בעיניהן במסעי (פרק לו מפסוק ג למקוטעין), ויקרבו ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה ממשפחות בני יוסף וידברו לפני משה ולפני הנשיאים ראשי אבות לבני ישראל וגו'. והיו לאחד מבני שבטי בני ישראל לנשים ונגרעה נחלתן מנחלת אבותינו ונוסף על נחלת המטה אשר תהיינה להם ומגורל נחלתנו יגרע וגו'. זה הדבר אשר ציווה ה' לבנות צלפחד לאמר לטוב בעיניהם תהיינה לנשים אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים. ולא תיסוב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה כי איש בנחלת מטה אבותיו ידבקו בני ישראל. ע"כ. האחרונים נתנו טעם בכמה דקויות לשון בפרשה זו. אמר הכתוב ויקרבו ראשי האבות וידברו לפני משה ולפני הנשיאים ראשי אבות לבני ישראל, ולא אמר שבאו גם לפני אלעזר הכהן. אכן, בפרשת פנחס (פרק כב פסוק ב) ובפרשת מטות (פרק לב פסוק ב) בעניין בנות צלפחד כתב שבאו גם לפני אלעזר, והדבר צריך ביאור. וביארו בזה, שבודאי חלקו כבוד לאלעזר הכהן תמיד כמו לנשיאים, אולם כאן בפרשת מסעי ראשי מטה בני יוסף באו ממש לדין ולמשפט, ואם דיינים קרובים זה לזה הרי פסולים למשפט. לכן לא היה אלעזר במעמד זה, שכן היה בן אחיו של משה. מה שאין כן לעיל לגב...

לא תכירו פנים, כקטן כגדול בדברים (פרק א פסוקים טז יז), ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בן אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אליי ושמעתיו. ע"כ. והביא רש"י על כך את דברי חז"ל. בספרי דרשו, לא תכירו פנים במשפט, זה הממנה להושיב הדיינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גיבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר והוא אינו בקיא בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב, מעלה אני על מי שמינהו כאילו הכיר פנים בדין. ובגמרא בסנהדרין דרשו, כקטן כגדול תשמעון, שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון. באופן אחר, כקטן כגדול תשמעון, כתרגומו, שלא תאמר זה עני הוא וחברו עשיר ומצווה לפרנסו, אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר, שלא תאמר האיך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו וכשיוצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו. הרי נאמרו בזה כמה דינים בדיינים. דין אחד, שאין למנות דיינים על סמך גבורה, קירבה או שום קריטריון...

בגדרי נדרים  במטות (פרק ל פסוק ג), איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה. ע"כ. בריש מסכת נדרים, פתח הר"ן והציג את גדרי הנדר. וכך כתב, נדר הוא באחד משני עניינים, אם נדרי הקדש שהוא מקדיש לבדק הבית או למזבח, ובעניין זה אינו יכול להקדיש אלא מה שהוא שלו, ואיסורו כולל כל אדם, או נדרי איסור שאסר על עצמו דברים המותרים, ובעניין זה יכול לאסור אפילו נכסי חבירו עליו ואין איסורו שווה לכל ומסכת זו היא בעניין נדרי איסור וכו'. ונדרי איסור הם באחד משלושה דרכים, עיקר הנדר וכינויו וידות. עיקר הנדר הוא שיאמר דבר זה אסור עליי, ובין שהתפיסו בדבר אחר בין שלא התפיסו זהו נדר האמור בתורה, אלא דהיכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, וכדאמרינן בריש פרק שבועות שתיים בתרא (שבועות דף כ ע"ב), מאי טעמא דאמר קרא כי ידור נדר לה' עד שידור בדבר הנדור, כלומר, שאע"פ שנדר חל בלא התפסה, אפילו הכי אם התפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור, הלכך, היכא שהתפיס ואמר הרי ככר זה עליי כקרבן חייל נדריה ועיקר נדר הוא זה. וכינויו הוא,...

קח  לך את יהושע בפנחס (פרק כז מפסוק טז), יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וכו'. ע"כ. ופרש"י, כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו, אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי. אמר לו הקב"ה, לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שמושו, שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה נוצר תאנה יאכל פריה. עכ"ד. והנה, משה, שרצה וביקש שירשוהו בניו ויהיו הממשיכים שלו, ודאי לא עשה כן כדי להשיג לבנים תפקיד ומשרה, ח"ו, בהתעלם מהצורך של עם ישראל במנהיג מוכשר ובעל שיעור קומה. בהכרח, גם הבנים של משה היו ראויים לשמש כמנהיגים אחריו. אם כן, צריך ביאור מדוע באמת לא נמשכה ההנהגה אליהם אלא אל יהושע. ואכן, הרמב"ם מהלכות מלכים הזכיר את עניין ירושת השררה וז"ל, ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה, שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישרא...

פנחס רודף לזמרי בבלק (פרק כה פסוקים ח וט), וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ע"כ. קנא פנחס לה' ודקר את זמרי ואת המדיינית והרגם. ואמרו על כך בגמרא בסנהדרין (דף פב ע"א), הבא לימלך, כלומר לשאול האם לפגוע בבועל ארמית, אין מורין לו, דהיינו לפגוע בו. ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, שכן לא ניתנה רשות לקנאים לפגוע אלא בשעת המעשה ולא אחר כך. וממשיכה הגמרא ואומרת, אילו היה נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא, פירוש, פנחס רודף את זמרי להורגו ולכן זמרי יכול היה להרוג את פנחס ולא היה נהרג על כך בבית דין. כלל הוא בידינו שאם אדם רודף אחר חבירו להורגו רשאי הנרדף להגן על עצמו ולהרוג את הרודף. ולא רק הנרדף עצמו רשאי בכך, אלא אף כל אדם אחר הרואה את המעשה רשאי להציל את הנרדף אפילו על ידי הריגת הרודף. ברם, כל ההיתר להרוג את הרודף ניתן רק כשאי אפשר להצילו באחד מאבריו, כלומר, כשלא ניתן להציל את הנרדף על ידי פגיעה באחד מאברי הרודף וכדו...

גזירה היא מלפני בחוקת (פרק יט פסוק ב), זאת חוקת התורה אשר ציווה ה' לאמר דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום אשר לא עלה עליה עול. ע"כ. ופרש"י, זאת חוקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה מצווה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. עכ"ל. כלומר, מסבירים מפרשי רש"י, קשיא ליה, למה כתיב מילת חוקת ומילת תורה שניהם, דודאי חוקת או התורה לבד אינם קשים, שכן הרבה פעמים נאמר בתורה כגון זאת חוקת הפסח או זאת התורה לעולה ולחטאת. ועוד, שהסמיך חוקת לתורה, במשמעות שהאחד הוא פירוש לשני, כאילו אמר שהתורה הזאת של פרה היא חוקה. על כך השיב רש"י ואמר, מצווה זו גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. וצריך להבין את הכוונה המדוייקת בזה. האם באמת אין טעם למצוות פרה אדומה ולשאר החוקים, האם אין טעם למצוות כלל, או דילמא יש טעם למצווה אלא שאינו נגלה לבני אדם ובכל זאת אין להם רשות להרהר ולפקפק בכך. אפשרות נוספת היא שאכן למצוות עצמן או פרטיהן נעדר טעם, אבל לעצם קיום מושג המצוות ישנה סיבה. כל זאת ועוד צריך ...

 אתם גם אתם בקרח (פרק יח פסוק כח), כן תרימו גם אתם תרומת ה' מכל מעשרותיכם אשר תקחו מאת בני ישראל ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. ע"כ. היינו, שכמו שישראל מרימים מגרנם ומיקביהם, תרימו גם אתם, הלויים, ממעשר שלכם, דהיינו תרומת מעשר, כי הוא נחלתכם. כך פרש"י במשמעות הפסוק, אך חז"ל דרשו אותו והעלו ממנו פרטים וגדרים בדיני שליחות. שנינו בגמרא בקידושין, ר"פ האיש מקדש (דף מא), שליחות מנלן, וענתה הגמרא שבגירושין הדבר נלמד משינויי הלשון והייתורים בפסוק ושלחה מביתו, ובקידושין הדבר נלמד מגירושין בהיקש הויה ליציאה, ויצאה והייתה. ממשיכה הגמרא ושואלת מניין למדנו דין שליחות בתרומה, שהרי מגירושין לא ניתן ללמוד כיון שגירושין הם עשייה של חולין בניגוד לתרומה שהיא קודש, ומביאה הגמרא את הפסוק שנאמר בפרשה לגבי תרומת מעשר, כן תרימו גם אתם תרומת ה', והרי דיו לכתוב כן תרימו אתם, ולמה אמר גם אתם, אלא המילה גם באה לרבות את השליח. ואף שהפסוק מדבר בתרומת מעשר, למדנו בגיטין מפסוק זה דינים גם לתרומה גדולה, בהיקש. ומתרומה לגירושין ג"כ אין ללמוד לפי שתרומה אפשר להפריש אף במחשבה בלבד...

המקושש ומלאכתו בבשלח (פרק טו פסוקים לב עד לו), ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו  מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה, ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו, ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה, ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימות כאשר ציווה ה' את משה. ע"כ. שנינו במסכת בבא בתרא (דף קיט), יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו. ללמדך שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ע"ש. כלומר, מגלגלים את דיני ירושה, שהם זכות, להילמד על ידי זכאים, דהיינו בנות צלפחד, ומגלגלים דין סקילה למחלל שבת, שהוא חובה, על ידי חייב, המקושש. ובגמרא בשבת, דף צו ע"ב, נחלקו התנאים בשתי מחלוקות ש...

בגדר פסח שני בבהעלותך (פרק ט פסוק י), דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם ועשה פסח לה'. ע"כ. הרי ציוותה תורה על פסח שני החל בי"ד באייר ונעשה על ידי מי שלא יכול היה להקריב את קרבן הפסח במועדו, כגון שהיה אז טמא או שהיה בדרך רחוקה, וכן אם שגג או נאנס מכל סיבה שהיא. מה בין פסח ראשון ופסח שני, פסח ראשון אסור בבל יראה ובל ימצא ופסח שני מצה וחמץ עמו בבית. פסח ראשון, בזמן אכילתו צריך לומר הלל, ופסח שני אין צריך לומר הלל בזמן אכילתו. פסח ראשון דוחה את הטומאה ופסח שני אינו דוחה את הטומאה. פסח ראשון נשחט בשלוש כיתות ופסח שני אינו נשחט בשלוש כיתות. פסח ראשון מביאים עמו חגיגה, ופסח שני אין מביאים עמו חגיגה. ויש לעיין במועד זה של פסח שני, מה גדרו. מחד גיסא, נדמה כי בא רק בתור תשלומין לפסח ראשון, כביכול כדרך נוספת לקיים את המועד המקורי של הפסח. הרי את המועד אין מקיימים אלא מי שלא יכלו להקריב את הפסח במועדו. אמנם, מאידך גיסא, אפשר שמדובר במועד נוסף העומד בפני עצמו, אע"פ שמבחינה טכנית המקיימים אותו הם בדיוק אלו שלא קיימו את הפסח הראשון. פסח ש...

איסורי חפצא, גברא ונזירות בנשא (פרק ו פסוק ב), דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. ע"כ. וממשיכה התורה ומפרטת את דיני הנזיר ופרטיהם, מיין שכר יזיר, מחרצנים ועד זג לא יאכל, תער לא יעבור על ראשו ועל נפש מת לא יבוא וכו'. איתא בריש נדרים (דף ב) במשנה, כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות, ופרכינן עלה בגמ', מאי שנא גבי נזיר, במסכת נזיר, דלא קתני להו לכולהו, ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו, וענתה הגמ', משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין, וכיון דתני תרתין תני לכולהו. ממשיכה הגמ' ואומרת, וליתני כנוי שבועות בתר נדרים, וענתה, איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא. ע"ש. הרי שהבחינה הגמ' בין שני סוגי איסורים, איסור שבחפצא ואיסור שבגברא, ושייכה את הנדרים והחרמים לסוג הראשון ואת השבועות לסוג השני. כך יישבה הגמ' את הסיבה להקדמת החרמים והצמדתם לנדרים, קודם לשבועות ולנזירות. נראה לבאר את מהות ההבחנה בין איסורים התלויים בחפץ לבין א...