לא תכירו פנים, כקטן כגדול
לא תכירו פנים, כקטן כגדול
בדברים (פרק א פסוקים טז יז), ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר שמוע בן אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטן כגדול תשמעון לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלוקים הוא והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אליי ושמעתיו. ע"כ.
והביא רש"י על כך את דברי חז"ל. בספרי דרשו, לא תכירו פנים במשפט, זה הממנה להושיב הדיינין, שלא יאמר איש פלוני נאה או גיבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין בעיר והוא אינו בקיא בדינין, נמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב, מעלה אני על מי שמינהו כאילו הכיר פנים בדין.
ובגמרא בסנהדרין דרשו, כקטן כגדול תשמעון, שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה, שאם קדם ובא לפניך לא תסלקנו לאחרון.
באופן אחר, כקטן כגדול תשמעון, כתרגומו, שלא תאמר זה עני הוא וחברו עשיר ומצווה לפרנסו, אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות. דבר אחר, שלא תאמר האיך אני פוגם כבודו של עשיר זה בשביל דינר, אזכנו עכשיו וכשיוצא לחוץ אומר לו תן לו שאתה חייב לו.
הרי נאמרו בזה כמה דינים בדיינים. דין אחד, שאין למנות דיינים על סמך גבורה, קירבה או שום קריטריון מלבד בקיאות בדין, שכן אלמלא כן ישב מי שאינו בקיא ונמצא מחייב את הזכאי ומזכה את החייב. ודין נוסף, לשמוע קטן כגדול, דהיינו שדין פרוטה חביב כדין מאה כך שאין לדחותו מפני דין המאה, או, לפירוש אחר, שאין לזכות לעני שלא כדין רק על סמך שהוא עני ונזקק, או, לפירוש נוסף, שאין לזכות לעשיר כלפי חוץ משום כבודו שהוא עשיר ולבקש ממנו בסתר שיתן את הכסף לעני. כל אלו אסורים.
וכך לשון הרמב"ם מהלכות סנהדרין, פ"ג ה"ח, כל סנהדרין או מלך או ראש גלות שהעמידו להן לישראל דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה וראוי להיות דיין, אף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שהעמידו עובר בלא תעשה, שנאמר לא תכירו פנים במשפט, מפי השמועה למדו שזה מדבר כנגד הממנה להושיב דיינין.
אמרו חכמים, שמא תאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, איש פלוני גבור אושיבנו דיין, איש פלוני קרובי אושיבנו דיין, איש פלוני יודע בכל לשון אושיבנו דיין, ונמצא מזכה את החייב ומחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע. לכך נאמר לא תכירו פנים במשפט. ע"ש.
הרי שהרחיב הרמב"ם את דברי הספרי והדגיש כי אין למנות אדם לדיין, בין אם המינוי הוא על סמך תכונות טובות שודאי אינן שייכות לדיינות כלל, כגון שיאמר איש פלוני נאה אושיבנו דיין, ובין אם ממנה על סמך איזשהן תכונות טובות ומהותיות יותר מיופי, כגון גבורה, שאולי עשויה לתרום לדיין ולחזק את עצמאותו, או שיודע בכל לשון, שיודע בחוכמות שאינן חוכמת התורה וכל כיוצא בזה. יתר על כן, חזר והדגיש הרמב"ם, שאף על פי שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, בכל זאת ישנה בעיה במינוי, ומי שהעמידו עובר בלא תעשה.
ומה הטעם בדבר, נאמר בספרי ונתפרש אף יותר ברמב"ם, שאף על פי שיש באדם שנתמנה את כל דברי הטובות, בין אלו שאינן מהותיות ובין אלו המהותיות, סוף סוף כשיבוא לפניו דין ייתכן שיבוא ויזכה את החייב או יחייב את הזכאי, לא מפני שהוא רשע אלא מפני שאינו יודע. ולכאורה, הא ותו לא. זהו החסרון היחיד במינוי דיין בעל תכונות אלו.
ולכאורה נוכל לבוא ולדייק בדברי חז"ל דיוק גדול, כי כל החסרון במינוי אותו איש אשכולות, מקורב למקבלי ההחלטות, בעל חן ושכל טוב בעיני אלוקים ואדם, בקיא בלשונות ובחוכמות, להיות דיין, אינו אלא העובדה שאת הדינים שצריך הדיין לדעת אינו יודע וכך עלול להפך את הדין. ברם, אילו ידע אותו איש כשרוני ומובחר גם את הדינים, כך שלא היה חשש שיבוא להפך את הדין מתוך חוסר ידיעה, אפשר שאין שום מניעה למנותו לדיין. יתר על כן, נשמע מדברי הרמב"ם שמדובר בתכונות חשובות שיכולות לסייע לדיין בעבודתו, כך שייתכן ואף יש להעדיף אדם כי האי לדיינות.
השכלה ובקיאות בלשונות ובחוכמות העולם הן דברים שהדעת נותנת שלא יהוו מניעה להתמנות לדיינות, ואדרבה, להיפך, מהוות לדיין יתרון חשוב. כמו כן, גבורה וכדו', אף שלא מדובר בתכונות שכליות, מתקבל על הדעת שאין בהן שום מניעה מלהיות דיין, ולהיפך, דיין האוחז בתכונות פיזיות או מנטליות חזקות יוכל לאחוז בדינו ובעצמאותו ביתר שאת. היופי והמראה הנאה שהזכירו חז"ל, פשיטא שאין בהם כדי לפסול את הדיין, אך משמעות לשון חז"ל שיש מקום בסברא להעדיף אדם לשררה על סמך תכונה זו, מחודשת מאוד. יתר על כך מינוי מקורבים, דבר שנשמע שרחוק מלהיות תקין, אך לא רק שאין חז"ל פוסלים אותו, כל עוד לא מדובר באדם שאינו יודע את הדין ועלול לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, אלא ניתן להבין ברמב"ם שמדובר בתכונה טובה. ובאמת, אפשר ליתן לכך כמה הסברים. ייתכן שמינוי המקורב עדיף על המרוחק מפני שהממנה, על דרך כלל, מכיר את המקורב יותר טוב ויותר לעומק, כך שהעובדות שעל פיהן ממנה את המקורב לדיין, קטן הסיכוי שתתבררנה כעובדות מוטעות. עוד אפשר שהקירבה בין הממנה והממונה, במידה שצריכים שני אלו לעבוד האחד עם השני, כבעל שררה אל מול הדיין וההפך, תוכל לתרום לעבודה המשותפת שלהם. דרך העולם שאדם לעומתי פחות אל מול קרובו, בו רואה קצת את עצמו, מאשר אל מול זר מוחלט. סיבה נוספת להעדפת הקרבה בין הממנה והממונה, על דרך ההגיון למושג הירושה ברבנות ובשאר שררות, או כדי ליצור סדר ובהירות בכל התפקידים הנוגעים להנהגה, או כדי לכבד את המנהיגים הקודמים בכך שקרוביהם הם ממשיכיהם. בכל אופן, כל זה על דרך דיוק גרידא, וצ"ע, שאולי דברים אלו נסתרים מהלכות או עקרונות אחרים.
בעניין דין פרוטה כדין מאה, דנה הגמרא בסנהדרין מה פשרו, וכך שאלה, למאי הלכתא, אילימא לעיוני ביה ומפיסקיה, כלומר, אם תאמר שבא הכתוב ללמדנו שגם בדין פרוטה צריך הדיין לעיין היטב ולפסוק אותו לאמיתו כדרך שצריך לעיין בדין של מאה מנה, פשיטא, הדבר פשוט מסברא, שכן בכל דין שהוא יש לעיין ולפסוק את הדין הנכון. לא יעלה על דעת איש שיש לדיין רשות לפסוק דינים שאינם נכונים במודע. אלא, אומרת הגמרא, לאקדומיה, כלומר, שאם בא לפני הדיין דין של פרוטה וחזר ובא לפניו דין של מאה מנה, חייב הדיין להקדים לפסוק את הדין של הפרוטה משום שבא לפניו קודם. כך נשארה מסקנת הגמרא וזהו שהביא רש"י.
ואכתי יש לשאול, מדוע שנחשוב להעדיף דין של מאה מנה על פני דין של פרוטה, בין לסברת הגמרא הראשונה שנצריך פסיקה טובה רק במאה מנה ובין למסקנת הגמ' לפסוק קודם את הדין הגדול, אף שבא מאוחר, ורק אחר כך את הדין הקטן. בהינתן אדם מסויים, אכן הערך של מאה מנה בהכרח גבוה מהערך של פרוטה, כי הערך האפקטיבי של חפץ או כסף, שהוא דבר סובייקטבי, בשני המקרים נמדד כלפי אותו האדם. ברם, כאשר אנו מודדים דין פרוטה לגבי בעל דין אחד, ראובן העני והאביון, ואת דין המאה כלפי בעל דין אחר, שמעון הגביר המפורסם, קשה לכמת מה השווי האמיתי של הדינים זה לעומת זה, וכך הפרוטה והמאה אינם מוגדרים היטב.
ונראה בזה, שאכן הערך של הפרוטה או המאה ביחס לכל בעל דין אינו דבר מדיד, אך בכל זאת ניתן לציין הבדלים אובייקטיביים בין דין עם שווי פרוטה לבין דין עם שווי מאה מנה. המהרש"א ציין את העובדה שלדיין אסור ליטול שכר אך רשאי הוא לקחת שכר בטלה. אם כן, מדין של מאה מנה ודאי יוכל הדיין ליטול שכר בטלה, אך לעומת זאת, מדין פרוטה של עניים, מצוי הדבר שלא יוכל לקבל ממנו שכר. במילים אחרות, הפרוטה והמאה אינן נמדדות ביחס לבעלי הדין, שכן, כאמור, כל אדם רואה ערך וחשיבות אחרים בסכום כסף מסויים, אלא הן נמדדות ביחס לאדם עצמו, שכן את שכר הבטלה יטול מהמידיינים לפניו, מה שיותר סביר שיוכל לעשות עם בעלי דינים המידיינים על סכום רב מאשר עם עניים הדנים בפרוטות.
הבן יהוידע ציין הבדל נוסף בין דין פרוטה לדין מאה, שבאופן אובייקטיבי יותר קשה לשמור על סכום של מאה מנה לאורך זמן מאשר על סכום זעום של פרוטה. אם כן, ככל שיתעכב הדיין מלדון בדינים עם סכומים גבוהים, גובר החשש שעד שיגיע לדון בהם כבר לא ימצא הסכום הגבוה בידי בעל הדין שהפסיד וצריך לשלם את אותו הסכום, חשש שקיים פחות בדין פרוטה, שלגביה פוחת הסיכוי להגיע למצב שהממון יעלם ולא יהיה מאין להביא אותו. לכן הדעת הייתה נותנת להקדים את דין המאה, בו החשש שהממון כבר לא יהיה קיים בשלב מאוחר יותר גדול, על פני דין הפרוטה, בו סביר להניח שגם בעתיד לא תהיה שום בעיה לדון את הדין ולממש אותו. אף על פי כן, חידשה התורה כי דין פרוטה כדין מאה ואין להקדים את זה על פני זה כאשר באו לפני הדיין בסדר אחר. אכן, הבדל זה עולה יפה עם מסקנת הגמרא שחידשה התורה שלא להקדים את זה לפני זה, אך מה שסברא הגמרא שבדין פרוטה הדיין כלל לא צריך לדון כשורה ולהתעמק אינו מוסבר על פי ההבדל. ואולי זו גופא תמיהת הגמרא, שאכן יש מקום להקדים את המאה לפרוטה, כי ההבדל ביניהן הוא רק בהיתכנות הדין לאחר דחייה, אך לטענה שבדין פרוטה הדיין כלל לא צריך לדון כשורה, לזה אין תוחלת והיתכנות כלל:
תגובות
הוסף רשומת תגובה