איסורי חפצא, גברא ונזירות
איסורי חפצא, גברא ונזירות
בנשא (פרק ו פסוק ב), דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'. ע"כ. וממשיכה התורה ומפרטת את דיני הנזיר ופרטיהם, מיין שכר יזיר, מחרצנים ועד זג לא יאכל, תער לא יעבור על ראשו ועל נפש מת לא יבוא וכו'.
איתא בריש נדרים (דף ב) במשנה, כל כינויי נדרים כנדרים וחרמים כחרמים ושבועות כשבועות ונזירות כנזירות, ופרכינן עלה בגמ', מאי שנא גבי נזיר, במסכת נזיר, דלא קתני להו לכולהו, ומאי שנא גבי נדרים דקתני לכולהו, וענתה הגמ', משום דנדר ושבועה כתיבי גבי הדדי תני תרתין, וכיון דתני תרתין תני לכולהו. ממשיכה הגמ' ואומרת, וליתני כנוי שבועות בתר נדרים, וענתה, איידי דתנא נדרים דמיתסר חפצא עליה תנא נמי חרמים דמיתסר חפצא עליה, לאפוקי שבועה דקאסר נפשיה מן חפצא. ע"ש.
הרי שהבחינה הגמ' בין שני סוגי איסורים, איסור שבחפצא ואיסור שבגברא, ושייכה את הנדרים והחרמים לסוג הראשון ואת השבועות לסוג השני. כך יישבה הגמ' את הסיבה להקדמת החרמים והצמדתם לנדרים, קודם לשבועות ולנזירות.
נראה לבאר את מהות ההבחנה בין איסורים התלויים בחפץ לבין איסורים התלויים באדם ולהמחיש אילו איסורים שייכים לאיזה סוג, וכן נראה לבחון את גדר איסור הנזירות בהקשר זה.
הנה, יש לדון בכל איסורי האכילה שבתורה, חזיר, נבילה וכדו', האם הינם בכלל איסורים התלויים בחפץ, באותם חזיר ונבילה בעצמם, או שמא האיסור תלוי באדם, שהדבר לשל עצמו אין בו מאומה כי אם באדם חל האיסור לבצע פעולה בדבר, כגון אכילה או הנאה וכו'.
ולכאורה נראה שנחלקו בזה הראשונים, שהנה דנו הראשונים ונחלקו האם נדר יכול לחול לקיים מצוות לא תעשה, כגון שנודר שלא לאכול חזיר או נבילה. שיטת רש"י בשבועות, דף כ ע"ב, שנדר זה חל, שכן אמרינן (נדרים דף יג ע"ב) שהנדרים חלים על דבר מצווה כדבר הרשות, וכן גם שיטת הרמב"ן במלחמות (סוף פ"ג בשבועות). ברם, שיטת התוס' שם שהנדרים חלים רק לבטל את המצווה, כגון הנודר שלא לשבת בסוכה, אך מי שנודר לקיים מצווה אין נדרו חל, לפי שאין איסור חל על איסור. לכן האיסור השני שבא להחיל על ידי הנדר אינו יכול לבוא ע"ג האיסור שבלאו הכי ישנו בנבילה. כן גם שיטת בעל המאור.
ועל פניו הדין עם התוס', שכן הנבילה בעצמה דבר האסור היא, וכאשר בא הנודר ומחיל נדר ואיסור נוסף על הנבילה, הרי זה איסור שבא לחול על איסור, שקי"ל שאינו חל. וביאר הריטב"א שדבר זה תלוי בנדון הנ"ל האם איסור נבילה הוא באדם או בחפץ, ועל כך סמך רש"י. רש"י ז"ל אחז, אומר הריטב"א, כי בנבילה לא חל על עצמו איסור אלא הוא נאסר בהן, הלכך חייל עלייהו איסור קונם דהוי איסור חפצא. כלומר, מכיון שאיסור נבילה אינו חל על החפץ אלא על האדם, שוב יכול לבוא איסור הנדר, שתופס בחפץ עצמו, ולחול ולהוסיף על איסור הנבילה.
באופן דומה כתב גם הנמוקי יוסף בדעת הרמב"ן, דכי אמרינן דאין איסור חל על איסור היינו בעלמא דתרוייהו איסור גברא, אבל הכא דנדרים איסור חפצא ושאר איסורין איסור גברא, חייל, דהא משכח רווחא לחול. עכ"ד. הרי נתבאר בדברי הנמוקי יוסף, וכמוהו כ"ג הריטב"א, דאיסור נבילה, חזיר וכדו', אינם איסורי חפצא כמו נדר אלא איסור גברא.
כן כתב הריטב"א להדיא בריש פ"ב דנדרים, דזהו הטעם שא"א להתפיס נדר בדבר האסור, וביאר זאת כך וז"ל, וטעמא דמילתא משום דחזיר ונבילה אין גופן איסור איסור חפצא, אלא שהאדם אסור לאכלן, ואם כן קונם דהוי איסור חפצא איך שייך לומר שיהא איסורו כנבילה. עכ"ל. וכ"כ גם במקומות נוספים.
אך שאלו האחרונים, במהות הדברים, וכ"כ הגרשש"ק (נדרים סי' א), הנה באמת אינו מובן כלל מה זה העניין שאמרו בגמרא דנדרים איסור חפצא ובמה מתחלק זה מאיסורי תורה שאמרו הראשונים ז"ל דהוי איסור גברא, ואיך שייך איסור חפצא, דאם נימא משום דע"י הנדר משתנה החפץ שנתפס בו איזו קדושה, הלא כל איסורי תורה, חלב ובשר חזיר, יש בחפץ איזה השתנות משאר חפצים שמותרים וכו', ואם נימא דיש איזה השתנות בחפץ כמו טומאה וכיוצא בו שאינו מורגש ההשתנות, למה לא נימא דגם בחלב יש איזה השתנות שאינה נראית, ומניין לנו לבדות זאת. למה לא די לנו השתנות העצמית. עכ"ד. כלומר, טוען הגר"ש, שמושג איסור החפצא שנתייחדו בו נדרים לעומת רוב איסורי התורה אין לו הבנה. במה שונה חפץ האסור מצד נדר לבין חפץ האסור בכך שהתורה אסרה אותו ישירות, אם לא נאמר שיש בנדר איזה עניין מיוחד של הקדש או טומאה, אבל אם נאמר זאת, הרי זו בדיה ואמירה חסרת ביסוס. ההגיון אינו רואה סיבה לחלק בין ענייני האיסורים אלו מאלו, כך שמהות החילוק טעונה הסבר.
בסו"ד, עמד ר"ש על החילוק המהותי בין הדברים וא"ד, שוב התבוננתי לבאר ענין איסור חפצא במובן המושג. שעניין כל תשמיש איסור מתחלק לשני אופנים. באופן אחד, כל מאכלות אסורים, שמטרת האיסור עבור האדם שלא יתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש, ובאופן שני, יש תשמיש איסור שהוא למטרה אחרת, כמו בדברים המקודשים שאסרה תורה לזרים ונכרים שלא יתחלל הקדש, שבאופן כזה רחקה תורה את החפץ מן האדם, ובאופן הא' רחקה תורה את האדם מן החפץ. ובזה יבואר לנו שכל איסורים חשובים איסור גברא, שהאדם מרוחק מן החפץ, ובקונמות החפץ אסור ומרוחק מן האדם. כ"כ ר"ש. דהיינו שמהות החילוק בין איסורי חפצא, כגון נדרים, לבין איסורי גברא, כגון מאכלות אסורות, היא מגמת התורה ורצונה בתכלית האיסור. איסור נדר בא להגן על החפץ, שאותו ייחד הנדר, מפני האדם הבא לעשות בעזרת החפץ מעשה שלא יעשה. הגדרת האיסור כאיסור שבחפץ נגזרת ממהות האיסור שבא עבור הגנה על החפץ. וכמים הפנים אל פנים כן הגדרת איסורי התורה כאיסורים שבגברא נגזרים ממהות האיסורים שאינם באים להגן על החפץ, על החזיר ועל הנבילה, אלא להגן על האדם מפני אותם חפצים, שלא יתגאל בדברים המטמטמים את הגוף והנפש.
לעומת הראשונים שכתבו שאיסורי התורה הם איסורי גברא, וכפי שביאר ר"ש דבר זה משום שכוונת התורה להרחיק את האדם מדברים המטמטמים את גופו ונפשו, מדברי הרשב"א מוכח שאחז שאיסורי נבילה, טריפה, חזיר, חלב וכדו', כולם הם איסורי חפצא.
הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תרטו) הסכים לשיטת התוס' ובעל המאור שאין נדר חל לקיים מצוות לא תעשה, שלא כדעת רש"י והרמב"ן, וכתב דאם נשבע שלא לאכול בשר ואחר כך חזר ונדר, חל הנדר על השבועה, והטעם הוא משום דעל ידי השבועה לא חל אלא איסור גברא והנדר מוסיף עליו איסור חפצא. הרי מוכח מדבריו שאיסורי התורה אינם איסורי גברא אלא איסורי חפצא, שאילו היו איסורי גברא, היה צריך להיות דינם כשבועה שחל הנדר עליה.
ובברור לא ניתן להבין את דעת הרשב"א והראשונים שעימו לפי הבנת הגרשש"ק במהות החלוקה בין איסורי גברא וחפצא. אמנם כל מה שמוגדר כאיסור גברא לפי הרשב"א, כגון שבועות וכדו', כנראה לא נסתר על ידי ביאור הגר"ש, שכן גם לפי הריטב"א וסיעתו דברים אלו נחשבים כאיסורי גברא, אך באיסורי חפצא הדבר בהכרח נסתר. אם איתא שאיסורי חפצא איסורם תלוי בחפץ מפני שמגמת התורה להגן עליהם מפני האדם, לא יעלה על דעת איש לומר כי איסור חזיר הוא איסור שבחפץ. וכי באה התורה ומשיתה איסור על החזיר על מנת להגן על החזיר ולשמור תכונתו וקדושתו. על כן, בברור, הבנת הרשב"א במהות החילוק בין איסורי חפצא וגברא שונה היא ממה שנתבאר.
הנראה לומר בזה, לדעת הרשב"א, כי החלוקה לאיסורי חפצא וגברא נובעת למעשה מתיאור של המציאות הרוחנית כפי שהיא, ללא איזו מגמה או תכלית שממנה נגזרת המציאות. אכן גם ר"ש בדבריו העלה הצעה זו ודחה אותה בטענה שאם כן מניין לנו לבדות כל איסור מה המציאות הרוחנית שלו, אולם, יש לזכור, כי ר"ש דן אז לדעת הריטב"א וסיעתו שאיסורי התורה הינם איסורי גברא, ומשום כן טען, ובצדק, שקשה לבדות ולחלק בין איסורים אלו לבין איסור נדר ולומר שהמציאות הרוחנית של אלו היא חלות שחלה באדם לעומת המציאות הרוחנית של נדר שהיא חלות שחלה בחפץ. לכן הוזקק הגר"ש להעמיד את מגמת התורה ותכליתה שבעקבותיה נגזרת המציאות הרוחנית של איסור נדר כאיסור חפצא ואיסורי התורה כאיסורי גברא. מנגד, לדעת הרשב"א, יש מקום לומר שאיסורי חפצא, דהיינו האיסורים שחלות איסורם היא בחפץ, הם כל האיסורים המתחוללים על ידי החפצים, שהחפצים, מהותית, קדמו לאדם, ואין איסורם תלוי באדם זה או אחר כלל. כך נבילה וחזיר, איסורם בעצמותם אינו תלוי בראובן או שמעון כזה או אחר, האיסור עמד בהם כבר קודם ויעמוד אף אחר כך. שונה מהם האיסור בשבועה, אותו באים ראובן ושמעון ומחוללים ביחס לעצמם ועל עצמם. הם יוצרים איסור התלוי בהם, ולכן גם מציאותו הרוחנית היא חלות על עצמם ולא על פרטים כאלו או אחרים הכלולים בשבועה. הנדר לכאורה גם דומה לשבועה, לפי הסבר זה, אך מכל מקום יש לומר שנחשב כאיסור חפצא מפני שהוא בא בדרך של העתקה של אותם איסורי התורה שבהם החלות היא בחפץ.
אם כן, נתבאר, לכל הדעות, מדוע הנדרים איסורם בחפץ והשבועות איסורן באדם. כמו כן, עולה מן הגמרא בנדרים כי החרמים, כמו הנדרים, איסורם בחפץ. אך עוד עולה מן הגמרא, בפשטות, כי הנזירות עניינה כמו השבועות, איסור באדם, שאם לא כן, הייתה צריכה המשנה להצמיד את הנזירות לחרמים ולנדרים ולהקדימה על פני השבועות, אלא בהכרח הנזירות כשבועות שאיסורה באדם. אלא שיש לדון בדבר, בסברא, כי הנזירות כוללת איסורים ביין ושיכר, מחרצנים ועד זג וכו', הנשמעים כאיסורים שבחפץ, לפחות לסוברים שאיסורי התורה הם איסורי חפצא, או שמא גם לסוברים שאיסורי התורה איסורי גברא, אולי נזירות דומה לנדר שבו האיסור בחפץ. וכן משמע אף מלשון התורה, לנדור נדר נזיר שהנזירות בכלל נדר היא. כל הלבטים הללו טעונים ביאור.
הרא"ש (שם בגמ') גם כן דייק ממהלך הגמ' שנזיר דומה לשבועות שאיסורו באדם, אך כנראה הוקשה לו כיצד ניתן להגדיר את איסור הנזיר כאיסור גברא, והרי נאסר בחפצים שונים, בכל היוצא מגפן היין. לכך כתב הרא"ש, ונזיר, אף על פי שנאסר ביין, אינו נאסר היין עליו אלא בגופו תלוי הנזירות, שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה. עכ"ל. כלומר, לכאורה, הבין הרא"ש כפי ההסבר שנתבאר בדעת הרשב"א וסיעתו, דבעלמא איסורי מאכלות אסורות הם איסורים שבחפץ, וזאת משום שהאיסור תלוי בחפץ ולא באדם. על כך, אמר הרא"ש, כי שונה נזיר מאיסורי אכילה בעלמא, אף שהוא כולל גם פרטים של איסורי אכילה, כיוון שסו"ס האיסור נוצר על ידי האדם, שבא האדם ומגדיר את עצמו כנזיר, ואז ממילא חלים כל פרטי הנזירות, האיסור להיטמא למתים, איסור התגלחת וגם האיסור בגפן היין.
לריטב"א וסיעתו לפיהם איסורי אכילה שבתורה הם איסורי גברא, ובפרט לאור מה שביאר ר"ש שאיסורי חפצא הם איסורים המגנים על קדושת החפץ מפני האדם, פשוט לומר בסברא כי הנזיר בכלל איסורי הגברא ואינו איסור חפצא. ראשית, אפילו אם איסורי הנזיר דומים ממש לכל איסורי האכילה, הרי גם איסורי האכילה שבתורה הם איסורי גברא. יתר על כן, הדברים שהנזיר אסור בהם הינם דברים ניטרליים שהיו מותרים לו אלמלא היה נזיר, ומותרים לשאר האנשים גם בעודו הנזיר. בהכרח, אם כן, אין שום עניין להגן עליהם מפני שום דבר, כך שלא שייך לתלות בהם עצמם חלות איסור ביחס לאנשים מבקשי רעתם. אדרבה, מכיון שהנזיר הוא אדם קדוש בשעה זו, אדם עם מחוייבויות והגבלות בעלות תוקף רוחני, מובן ביותר שחלות בו עצמו חלויות איסור להגנה עליו מפני חפצים הבאים ופוגמים במגבלותיו הקדושות, כפי שהגדיר הגר"ש איסורי גברא.
כן באמת מובא בשטמ"ק בסוגיין, כי הריטב"א מודה לכך שהנזירות היא איסור גברא. כפי שנתבאר, הדבר מוכח גם מן הגמרא וגם מן הסברא. אלא שבדף יג, ובעוד מקומות כתב לכאורה הריטב"א שהנזירות היא איסור חפצא. ואף שצ"ע בסתירה בריטב"א עצמו, מכל מקום נראה להעמיד את דעת הסוברים שנזירות היא איסור חפצא, הן בגמרא, כפי שנתבאר שמוכח מהגמ' בנדרים לכאורה להיפך, והן בסברא, כיצד הנזירות על כל פרטי איסוריה השונים הינה למעשה איסור החל בחפץ. ישנם הסברים באחרונים לפיהם ענייני המאכל האסורים לנזיר נעשים אסורים ממש בדרך של נדר, ומכל מקום הוצמדה הנזירות לשבועות משום שלשון קבלתן דומה, ומיהו הדברים קשים ודחוקים, גם בלשון הגמ' וגם מפני שהנזירות כוללת אף איסורים נוספים שקשה להעמידם כנדרים להסבר זה, כגון האיסור בתגלחת ובטומאה למת.
המהרי"ט בסי' נד הביא את דברי מהר"י בסאן שכתב להשיב על דבריו, ושם הוצע בגדר הנזירות ההסבר הבא וא"ד, והנלע"ד בענין הנזירות אי הוי איסור גברא או איסור חפצא וכו', אף אני חלקי ואומר שהנזירות הוא איסור חפצא ממש בנדר מהנדרים, אלא שהחפץ שהוא אוסר עליו הן אבריו ופיו לשתות יין ושערו לתגלחת וידיו לנגיעה במת ורגליו להכנס באהל המת, ולכן דמיא קצת לאיסור גברא לפי שרוב אבריו או כולם אסורים בדברים אלו. וזה דין פשוט בנדרים משנה ערוכה שנינו ספ"ק דנדרים האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושות עמך רגלי מהלכת עמך אסור ופירשו בגמ' באומר יאסר פי לדבורי ידי למעשיהם רגלי להלוכן וכתבו שם הרא"ש והר"ן ז"ל שכונת הגמ' היא שנעשה כאומר יאסר פי וכו', ואם כן האומר הריני נזיר גזר עליו הכתוב דסתמו כאלו פירש שהוא אוסר פיו לפרי הגפן ושערו לתגלחת וכו' או שנאמר שלשון נזיר מלה הסכימו עליה שהיא מורה על איסור ג' מינין שאסורין בנזיר, כמו שמלת קרבן על הסתם היא מורה על הקרבן על המזבח עם שהיה אפשר לפרשה על שאר הקרבות רבות או קרבן מלכים, כן נזיר הסכימה התורה עליו שתהיה הבנת המלה שינזיר מג' מינין אלו בנדר ומתרצינן דבוריה כאלו אמר בפירוש יאסר פי ושערי וכו'. והשתא אתי שפיר סדר המשנה דנקט נזירות בתר שבועות שהוא נדר דדמיא לשבועה דאסר גופו ואבריו על נפשו. עכ"ד.
אם כן, אומר המהר"י בסאן, בנזירות, חלות האיסור חלה בגוף האדם וחלה בגוף החפץ ואין בזה סתירה כלל. החפץ שבו חל האיסור הוא הוא גוף הנזיר, באופן המבואר במשנה בנדרים, יאסר פי לדבורי, ידי למעשיהם וכו'. ואף שאינו אומר כן במפורש אלא רק אומר הריני נזיר, צריך לומר שגזירת הכתוב היא שמי שמדבר דיבור זה כאילו דיבר ואמר את הדברים המפורשים, יאסר פי לפרי הגפן ושערי לתגלחת וכו'. אי נמי, אפשר לומר שלשון הריני נזיר הינה לשון מוסכמת שכוללת בתוכה את המינים והפרטים של איסור הנזירות, לא בדרך של גזירת הכתוב שאם אומר כך כאילו אומר כך, אלא בדרך ההבנה של בני אדם, שכמו שיודעים שהאומר קרבן כוונתו לקרבן על המזבח ולא לקרבן מלכים וכדו', כך גם האומר נזיר כוונתו לפרטי הנזירות האמורים בתורה. ומכל מקום, כיון שחלות האיסור שבחפץ הינה בגוף שהוא הביטוי החומרי של הגברא, נראה הדבר, לשונית וחיצונית, כאילו האיסור תלוי בגברא, כך שהעדיפה המשנה להצמיד את הנזירות לשבועות, שאיסורן איסור גברא, ולחלקן מעם הנדרים והחרמים, שאיסורם איסור חפצא.
ומעתה, אפשר כי לזה כיוון גם הרא"ש בדבריו שבגופו תלוי הנזירות שאומר הריני נזיר וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה, כלומר, שחלות האיסור חלה על גופו של הנזיר שאוסר פיו ליוצא מן הגפן, שערו לתגלחת וכו', וכל הנדרים הללו באים ונפעלים ממילא לאחר שאומר הריני נזיר. כוונת הרא"ש, אם כך, היא לבאר כיצד הנזיר איסורו בגברא, מבחינת מהלך הגמרא וסדר המשנה, על ידי שמבאר שאיסור הנזר חל למעשה בחפצא שבגברא:
תגובות
הוסף רשומת תגובה