פנחס רודף לזמרי
פנחס רודף לזמרי
בבלק (פרק כה פסוקים ח וט), וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו, ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה וידקור את שניהם את איש ישראל ואת האשה אל קבתה ותעצר המגפה מעל בני ישראל. ע"כ. קנא פנחס לה' ודקר את זמרי ואת המדיינית והרגם.
ואמרו על כך בגמרא בסנהדרין (דף פב ע"א), הבא לימלך, כלומר לשאול האם לפגוע בבועל ארמית, אין מורין לו, דהיינו לפגוע בו. ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו, שכן לא ניתנה רשות לקנאים לפגוע אלא בשעת המעשה ולא אחר כך. וממשיכה הגמרא ואומרת, אילו היה נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו, שהרי רודף הוא, פירוש, פנחס רודף את זמרי להורגו ולכן זמרי יכול היה להרוג את פנחס ולא היה נהרג על כך בבית דין.
כלל הוא בידינו שאם אדם רודף אחר חבירו להורגו רשאי הנרדף להגן על עצמו ולהרוג את הרודף. ולא רק הנרדף עצמו רשאי בכך, אלא אף כל אדם אחר הרואה את המעשה רשאי להציל את הנרדף אפילו על ידי הריגת הרודף. ברם, כל ההיתר להרוג את הרודף ניתן רק כשאי אפשר להצילו באחד מאבריו, כלומר, כשלא ניתן להציל את הנרדף על ידי פגיעה באחד מאברי הרודף וכדו' מבלי להמיתו, אבל אם ניתן, אסור להרוג את הרודף ומתחייבים בהריגתו כרציחה.
ושתי תמיהות בדבר, ביישום דיני רודף במעשה זמרי ופנחס.
ראשית, יש לתמוה מדוע היה מותר לזמרי להרוג את פנחס כרודף, והרי אפשרות פשוטה הייתה בידו למנוע את הרדיפה, בכך שיפרוש מכזבי, שאז כבר נאסר לפנחס להורגו. ואם תאמר שאין צריכים להשתדל לעצור את הרודף בכל מיני תחבולות כדי להימנע מלהורגו, הרי אין זה נכון, שכן באופן שיכול להציל הנרדף באחד מאיברי הרוצח במקום להורגו, עליו לעשות כן.
שנית, דין הוא ברודף, כאמור, שלא רק לנרדף מותר להורגו אלא אף לכל אדם שרואה את המעשה. אם כן, לכאורה, נשמע כאן מוזר ומשונה, שבו פנחס קם לעשות מעשה קנאה, בשם ה' ובשם ישראל, לפגוע בזמרי שעושה מעשים חמורים, ואף היה לו מותר לעשות זאת עד כדי המתת זמרי, אך בו באותו זמן, התורה מתירה לזמרי לקום מנגד ולהרוג את פנחס. ומילא זמרי יכול לעשות כן, כיוון שסו"ס נפשו שלו עומדת על הכף, אבל לא רק זמרי, אלא כל אחד מישראל הרואה את המעשה יכול לבוא ולהרוג את פנחס, שבא בשם ישראל, ולהציל את זמרי. יתרה מכך, רשאי היה כל אחד מישראל לבוא, להיות קנאי ולהרוג את זמרי, ויחד עם זה, לכאורה, רשאי היה כל אחד גם להרוג את פנחס, בהיותו רודף. לאותו אדם ממש ישנה רשות להרוג, ולהרוג את מי שהורג, ודבר זה קשה להולמו.
יש מן האחרונים שהתחבטו ביישוב התמיהה הראשונה, וירדו לדון בפרטי האיסור של זמרי כדי לנסות וליישב מדוע לא נדרש ממנו לפרוש או שלא היה עוזר שיפרוש. ברם, נראה שהתשובה על כך, הפשוטה במורכבותה או מורכבת בפשוטה, וכדרך זו ביארו הגרש"ז במנחת שלמה והגר"ש רוזובסקי בזכרון שמואל, שאדם בשום פנים אינו מחוייב למנוע עצמו ממה שעושה או לשנות את התנהגותו כדי למנוע מחבירו מלהיות רודף, ואפי' אותה התנהגות היא עבירה חמורה. לאדם יש זכות בסיסית לבחור, לפעול ולהתנהג כפי שרוצה לבחור, לפעול ולהתנהג, ורק בשלב הבא שלאחר הבחירה אנו משייכים את ההשלכות של המעשים אל המעשים ומגדירים מעשה טוב כטוב ומעשה עבירה כעבירה. בקצירת האומר, לאדם יש זכות לבחור לעשות כל דבר, ובכלל זה עבירות. אם כך, בניגוד לאופן הרגיל בו יכול להצילו באחד מאבריו, בו אנו דורשים דרישה לגיטימית מהנרדף או מהרואה שבא להרוג את הרודף שיפעל לפגוע באיברים ולהימנע מהרג הרודף, באופן של זמרי, דרישה ממנו להפסיק את ההתנהגות שלו כדי שפנחס יפסיק לרדוף אחריו אינה כלל דרישה לגיטימית. ממילא, אין יכול היה זמרי להינצל באופן אחר מפנחס זולת להורגו, ולכן היה מותר לו לעשות כן.
הנה זה ברור, שאם בא ראובן ומאיים על שמעון להורגו ולהמיתו אם לא יתן לו את כל ממונו, יכנע לו וישמש אותו כעבד, פשוט הדבר ששמעון יכול לסרב להצעתו של ראובן, ולומר לו שאם יבוא זה להורגו, אזי יגיב שמעון לפי דין התורה שהבא להורגך השכם להורגו וימית את ראובן. לא יעלה על דעת איש לומר שמוטל על שמעון לנסות כל אמתלא ואפשרות למנוע מראובן להורגו בדרך שאיננה הריגת ראובן ובכלל זה להסכים להצעתו. ברור שלשמעון זכות לחיות את חייו כרצונו, ורק במרחב הפעולות שמעבר לחייו הבסיסיים, מרחב הפעולות שנוגע לרדיפה, יש מקום לדרוש משמעון שיעשה פעולה אחת במקום האחרת.
ובכל זאת, יש הבדל בין המעשה האחרון ובין מעשה זמרי ופנחס. ראובן דרש משמעון להפסיק את חייו הרגילים, ואין לנו להניא את שמעון מלחיות כדרכו כדי שראובן לא ימות. בחייו של שמעון אין כל פסול, עקרונית, ולכן הדרישה ממנו להפסיק את חייו איננה דרישה לגיטימית. מנגד, זמרי עושה מעשה עבירה, והיות הדרישה ממנו להפסיק לבצע עבירה דרישה שאיננה לגיטימית, פחות פשוטה מאשר בעניין הדרישה משמעון. אדם רשאי לנהל את חייו ולבחור מה לעשות, אבל לא בהכרח רשאי לבחור לעשות מעשה עבירה. ייתכן בהחלט שעבירה מלכתחילה מוגדרת כדבר שלא לגיטימי לאדם לבחור לעשות, ובכלל זה לגיטימי לדרוש ממנו לא לעשות. אם כן, בתשובה מדוע אין דורשים מזמרי להפסיק לבצע את העבירה, כן כלול דבר חידוש, שלגיטימי לבחור לעבור עבירה ולשאת בתוצאות, כמין סוג של תשלום, אם בזול ואם ביוקר.
ר' אשר וייס, בספר מנחת אשר, כתב לדון במקרה מעניין, בו אומר ראובן לשמעון קטע ידי ואם לא תעשה כן אהרוג אותך. שמעון רוצה לטעון, לעומת זאת, כי אין ברצונו לקטוע את ידו של ראובן, ואם יבוא ראובן להורגו, ישכים שמעון ויהרוג את ראובן. מחד גיסא, דומה הדבר למעשה ראובן ושמעון הקודם. ראובן דורש משמעון לשנות את התנהגותו ולבצע דבר מה אחר ומציב כאולטימטום שאלמלא יהא שמעון עושה את דברו, יקום ראובן ויהורגו. מכיון שהדרישה משמעון לשנות את מהלך חייו ומעשיו איננה דרישה לגיטימית, ובפרט כאשר מעשיו של שמעון לגיטימיים לחלוטין ואינם מעשי עבירה, לכאורה לא נניא את שמעון משום דבר ויוכל זה להציל את עצמו בכך שיהרוג את ראובן. ומאידך גיסא, אם נתבונן בתוכן הפעולה שדורש ראובן משמעון לעשותה, הרי תוכן הפעולה הוא פגיעה באיבר, ועיקר דין יכול להצילו באחד מאבריו מדבר בדיוק על תוכן הפעולה הזו, פגיעה באיבר המספקת להפסקת פעולת הרדיפה. על כן, אם אחר תוכן הפעולה אזלינן, הרי שהדין מפורש ששמעון מחוייב לפגוע באיבריו של שמעון ולהימנע מפגיעה בחייו, אך אם אחר מהות הפעולה אזלינן, אזי תוכן הפעולה אינו מעלה ואינו מוריד. כיון שסו"ס ראובן מציב בפני שמעון שינוי בסדר יומו, שמעון לכאורה אינו מחוייב להיענות לדרישה כדי להימנע מפגיעה בחייו של ראובן. והדבר צ"ע.
בעניין השני במעשה זמרי ופנחס, שפנחס בא לפגוע בזמרי בהיותו מקנא לה', ובאמת כל אדם היה רשאי להיות קנאי לה' ולעשות כן, ויחד עם זה גם מותר היה לכל אחד, לכאורה, להרוג את פנחס ולהציל את זמרי מידו, כבר התחבטו הראשונים.
יש מן הראשונים, הרא"ש והרמ"ה, שאכן כתבו בדבר חידוש דין, שדווקא זמרי פטור אם היה הורג את פנחס שרדף אחריו, אבל אם אדם אחר היה הורגו לפנחס היה חייב, מפני שפנחס אינו רודף גמור, כסתם אדם שבא לרצוח את חבירו, אלא יש לו רשות להרוג את זמרי. ומכל מקום, לגבי זמרי אין אנו טוענים את הטענה שאסור להרוג את פנחס כיון שהורג ברשות, שכן מי שהוא עצמו מי שבאים להורגו, ודאי יכול להגן על עצמו, להשכים ולהרוג את הבא להורגו.
ואכתי יש מקום לדון בסברא שלסתם אדם אין רשות להרוג את פנחס כדי להציל את זמרי כיון שפנחס פועל ברשות. במעשה זה, לא רק לפנחס הייתה רשות להרוג את זמרי, אלא אף לכל אדם. אם כן, אפשר שהסברא שלסתם אדם אין רשות להרוג את פנחס, נובעת מכך שלאותו אדם עצמו בעצמו ניתנה אותה רשות שניתנה לפנחס, כביכול בא פנחס מכוח הרשות הנתונה לעם ישראל, כך שלאחר שנטל את הרשות בידיו, שוב כל ישראל צריכים לראות את הרשות כאל זכות בידי פנחס או כחובה שלו, ואין להם לערער עליה ולמונעה. כיון שרשות הריגת זמרי ניתנה בידי פנחס, צריכים לראות את הדבר כאל עובדה במציאות, ואין שום עניין בהצלת זמרי. ברם, סברא זו מושתתת על כך שרשות הקנאה והריגת זמרי משותפת לכל ישראל. לו יצוייר שהמעשה היה אחר, ובו רק לפנחס ניתנת הרשות להמית את זמרי אבל לא לשאר ישראל, כמו גואל הדם שניתנה לו, ורק לו, הרשות להרוג את הרוצח בשוגג, ייתכן שאין לכך השלכות כלפי שאר ישראל, והם יכולים מצידם לבוא ולהציל את זמרי בנפשו של פנחס.
אולם, ניתן לחשוב גם על סברא נוספת, לפיה, כיון שסו"ס לפנחס ניתנה רשות להרוג את זמרי, גם אילו רשות זו לא יכולה להינתן לאחרים מלבד לפנחס, יש לדבר השלכה על הזכות להציל את נפשו של זמרי במחיר פגיעה ואפי' הריגת הרודף. אפשר שבגין הרשות שניתנה להרוג את זמרי, כביכול ניתנה לכל ישראל ולעולם כולו רשות שתיתבצע הריגה של זמרי באופן מסויים, כאשר האופן הוא חרבו של פנחס, ולעולם לא תהיה שום סיבה או זכות להציל את נפשו של זמרי ולמנוע מאותה רשות מלהתבצע. לפי סברא זו, הרשות אינה מוגדרת רק כלפי פנחס כי אם כלפי כולם, אלא שבכלל הרשות מונח הפרט הטכני שהריגת זמרי צריכה להיעשות על ידי המוסמכים לכך, כגון גואל הדם שמוסמך להרוג את הרוצח בשגיגה, אך עכ"פ הרשות להזניח את חייו של הנרצח ביחס לכל ישראל נאמרה. ואם כך הדבר, שוב גם באופן שביצוע ההריגה ניתן רק ליחידים להיות המוציאים לפועל, בכל זאת גם כל הכלל שותף בדבר ואינו יכול להציל את הנהרג בנפשו של מי שבא לבצע את ההריגה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה