המקושש ומלאכתו
המקושש ומלאכתו
בבשלח (פרק טו פסוקים לב עד לו), ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ויקריבו אותו המוצאים אותו מקושש עצים אל משה ואל אהרן ואל כל העדה, ויניחו אותו במשמר כי לא פורש מה יעשה לו, ויאמר ה' אל משה מות יומת האיש רגום אותו באבנים כל העדה מחוץ למחנה, ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימות כאשר ציווה ה' את משה. ע"כ.
שנינו במסכת בבא בתרא (דף קיט), יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה אם לאו, וראויה היתה פרשת נחלות ליכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן. יודע היה משה רבינו שהמקושש במיתה, שנאמר מחלליה מות יומת, אבל לא היה יודע באי זו מיתה הוא ימות, וראויה היתה פרשת מקושש שתכתב ע"י משה, אלא שנתחייב מקושש ונכתבה על ידו. ללמדך שמגלגלים זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב. ע"ש. כלומר, מגלגלים את דיני ירושה, שהם זכות, להילמד על ידי זכאים, דהיינו בנות צלפחד, ומגלגלים דין סקילה למחלל שבת, שהוא חובה, על ידי חייב, המקושש.
ובגמרא בשבת, דף צו ע"ב, נחלקו התנאים בשתי מחלוקות שונות בעניין המקושש. בתחילה נחלקו בזהות מעשיו, אמר רב יהודה אמר שמואל, מקושש, מעביר ארבע אמות ברשות הרבים הוה. במתניתא תנא תולש הוה. רב אחא ברבי יעקב אמר מעמר הוה. ובנוסף נחלקו גם בזהותו שלו, תנו רבנן, מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו' ולהלן הוא אומר אבינו מת במדבר, מה להלן צלפחד אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא וכו' אלא מהיכא הוה מויעפילו הוה וכו'. ע"ש. כלומר, לרבי עקיבא המקושש היה צלפחד, עליו נאמר כי בחטאו מת, ולרבי יהודה בן בתירא לא מת צלפחד אלא בחטא המעפילים אבל המקושש היה אדם אחר.
במדרש יונתן עה"פ (פסוק לב), הוסיף על המקושש פרט מתמיה ביותר ומרפסין איגרא. לדבריו, בני ישראל ידעו את עניין גזירת השבת, אך לא היו מודעים לקנס השבת ולעונש המחלל אותה. קם אדם מבית יוסף ואמר אלך ואתלוש ביום השבת בפני עדים שיעידו בפני משה, משה ידון את הדבר וכך יוודע לעם ישראל את קנס השבת, וכך באמת עשה המקושש. והשאלות על כך עולות מאליהן. מה פשר ההגיון של אותו מקושש, לעבור עבירה כה חמורה של חילול שבת כדי להשיג תועלת לימוד והוראה לעם ישראל. לא שמענו שהותר לאדם לעבור עבירה, ובפרט עבירה חמורה, רק למען התועלת שיראו וייראו. יתר על כן, אדם הלוקח בחשבון שיקולים ויורד לעומק נדונים כאלו, קרוב לודאי שהוא אדם טוב וצדיק, ואפילו מאוד. המקושש, לפירוש זה, לא חטא לא עבור עצמו ולא כדי להתריס, אלא כל תכלית מעשיו הייתה עבור עם ישראל, תוך לקיחת סיכון לגבי עצמו. ואם היה המקושש צדיק ויודע הלכות, מן הסתם ידע גם שהסיכון אינו מסופק אלא ודאי. אם כן, אופי המקושש משתמע בדיוק להיפך מהעולה מהעונש הנגזר עליו, סקילה, ומדברי חז"ל שגלגלו בזה חובה, סקילה, בידי חייב, המקושש.
בילקוט הגרשוני הובא מדרש נוסף בקשר למקושש, המחבר את שאלת זהות המלאכה עם זהות המקושש עצמו. שאלו תלמידיו את רבי, מקושש מי היה, אמר להם מה עשה, אמרו לו תולש היה, אמר להם מקושש זה צלפחד. כך דבריו. ואמנם כבר חזינו בגמרא את שני הדיונים, מי היה ומה עשה, אך הדיונים הללו מנותקים היו ולא הוזכר ביניהם קשר. בניגוד לכך, במדרש האחרון נכרכו הדברים גם יחד. לא זו אף זו, גם הדו"ד בין רבי והתלמידים צריך ביאור, שהנה בתחילה שאלו התלמידים מי היה, ורבי החזיר להם בשאלה מה עשה. לאחר שהשיבו התלמידים מה עשה המקושש, אז ורק אז ענה להם רבי כי היה זה צלפחד.
המהרש"א בבבא בתרא העמיד בעניין דבר חידוש.
וכך ביאר המהרש"א, כיוון שהמקושש לא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה מתים בעוון חילול שבת וכדי ללמד זאת את בני ישראל, הווה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, כמו חופר גומא ואין צריך אלא לעפרה שהוא פטור לר' שמעון. כך מבחינת המקושש, שבעיניו לא פעל כלל חילול שבת מדאורייתא. ואם תקשה ותשאל, אם כן, מדוע נהרג בדיני אדם, הדבר פשוט, שכן העדים שהתרו בו אינם יודעים שהוא עשה על דעת זה, והרי אלו דברים שבלב, ודנים אותו למיתה על פי העדות.
אם כן, דברי המהרש"א מסבירים היטב מדוע ייתכן שהמקושש היה אדם צדיק, שהרי ביודעו את אשר על ליבו ידע כי אינו מחלל את השבת, ובכל זאת יתיישב הדבר עם העובדה שמצד משה ובית הדין אותו מקושש נסקל, שכן הם אינם מודעים לדברים שבלב ומבחינתם המקושש עבר עבירה שיש להענישו עבורה בסקילה. על פניו, לא המקושש עבר עבירה, שכן אליבא דאמת ולפי ליבו לא עשה אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה, ולא משה ובית דינו נהגו שלא כהוגן, שכן דנו לפי מראה עיניהם, כפי שדיינים צריכים לדון. מתוך כך ומתוך כך נפעלה התוצאה אליה כיוון המקושש, העלאת המודעות בקרב בני ישראל לעונש על חילול השבת. כך לכאורה.
ואכתי קשה. בגמרא בבבא בתרא הביאו את דברי חז"ל שמגלגלין זכות בידי זכאי ומגלגלין חובה ביד חייב, ואותו חייב הוא המקושש. הרי שחז"ל הבינו שאף אליבא דאמת הייתה טעות בידי המקושש, ולא שרק בית הדין נהג כשורה משום שיראה לעיניים אך לפני הקב"ה שיראה ללבב גלוי וידוע שלא פעל המקושש שום חטא. זה אינו. אם כן, נותר לבאר כיצד המקושש היה אדם בעל מעלה ורצון לפעול טוב ובכל זאת פעל לבסוף מעשה שאינו מעשה צדיקות, כך שעבורו נקרא המקושש בשם חייב, ובגין אותו מעשה באו משה ובית הדין והענישו אותו בסקילה.
התשובה לכך, עשויה להיות טמונה בכמה הערות שניתן להעיר על חידוש המהרש"א.
הנה, דין זה של מלאכה שאינה צריכה לגופה רבוי הסתעפויות ונדונים. ראשית, דין מלאכה שאינה צריכה לגופה במחלוקת הוא עומד. התנאים נחלקו בדבר, רבי יהודה מחייב ורבי שמעון פוטר, ובהכרעת המחלוקת הוסיפו וחלקו הראשונים, הרמב"ם מחייב לעומת הטור והשו"ע שפסקו לפטור. אם כן, דברי המהרש"א בצידודו במקושש עולים עם דעת רבי שמעון ורוב הפוסקים הפוטרים במלאכה שאינה צריכה לגופה. הרמב"ם וסיעתו יוכלו לבוא ולטעון כי המקושש אחז שלא כשיטתם, ולכן חשב שעושה מעשה צדיקות, אך אליבא דאמת ההלכה היא שחייב ולכן עשה מעשה חובה ונקרא עבורו כחייב.
בנוסף, דנו הראשונים רבות בגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה ובמהותה. למשל, האם מלאכה שאינה צריכה לגופה היא מלאכה שאמנם אינה נצרכת לגופה אך נצרכת היא לדבר אחר, כגון החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה שאמנם אינו צריך את גוף המלאכה, הגומא הנוצרת, אך עכ"פ לעפרה הוא צריך, או שמא כל שאינו צריך את הגומא, אפילו אם אינו צריך שום דבר אחר, גם זה בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה. הנפקא מינא בדבר ברורה, בכל אופן שבו אינו צריך את גוף המלאכה, אך אינו צריך את המלאכה גם לשום דבר אחר. לאור נדון זה שייך לדון גם במקושש שעשה את המלאכה שלא לצורך גופה אלא לצורך מופשט ורוחני, ללמד את בני ישראל סקילה, האם הדבר נחשב כעשיית המלאכה לצורך מלאכה אחרת, ואם אין הדבר נחשב לצורך, חוזר הנדון האם הדבר בכלל פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה. ייתכן, אם כן, שהמקושש אחז שעשיית המלאכה למען יראו וייראו היא עשייה למען צורך אחר, או שאחז שגם מלאכה שאינה נעשית לשם צורך כלל היא בכלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, ואליבא דאמת טעה המקושש באחת מהנחותיו ולכן נקרא בשם חייב על מעשהו.
עוד יש לדון באמיתות ההנחה הבסיסית של המהרש"א שעשיית המלאכה למען יראו וייראו מוגדרת כמלאכה שאינה צריכה לגופה. בהחלט ייתכן, ויש בדבר הגיון וסברא, שכיון שלמקושש לא הייתה שום מחשבת שינוי ברמה הטכנית של עשיית המלאכה, אלא רק מוטיבציה כללית ונסתרת שלאחר שיראו אותו עושה מלאכות דבר זה יגרור בהמשך מודעות לעוון חילול שבת ועונשו, שינוי זה לא נחשב שינוי מלכתחילה כדי שנבוא בכלל לדון בכל פרטי הלכות מלאכה שאינה צריכה לגופה. המקושש עשה את המלאכה לצורך גופה ולצורך מטרתה, רק שצורך גופה של המלאכה נצרך בשלב נוסף ומופשט למען יראו וייראו. לפי זה ייתכן כי בכך שגה המקושש, שחשב שהצורך הנוסף עבורו עשה את המלאכה מכניס את המלאכה בגדרי מלאכה שאינה צריכה לגופה, ברם אליבא דאמת אין המקושש צודק והריהו חייב, כי הדבר מוגדר כעשיית המלאכה לצורכה כאשר צורכה גורם לצורך נוסף, והרי זו מלאכה הצריכה לגופה.
ולכאורה הדבר תלוי גם בדיון בזהות המלאכה, כפי שדנו בגמרא ואף תלו במפורש במדרש. אי נימא שמלאכת המקושש הייתה להעביר ד' אמות ברה"ר בשבת, הרי כתבו האחרונים כי מכיון שמלאכה זו לא נכתבה בתורה אלא נלמדה כהלכה למשה מסיני, כמבואר בגמרא בשבת, ממילא גם דין מלאכת מחשבת לא נאמר בה וכך אין בה את הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה. אך אם המקושש תולש היה, ניחא שפטור במלאכה שאינה צריכה לגופה כבכל שאר מלאכות הנלמדות מהמשכן. ומעתה זהו ביאור דברי המדרש. שאלו תלמידיו של רבי מיהו אותו מקושש, ורבי הפנה אותם לשאלה מהי המלאכה שעשה. ענו לו התלמידים שהמקושש תולש היה, ובהתאם ענה להם רבי שהמקושש היה צלופחד, פירוש, שהיה אדם צדיק או שהתכוון להתנהג בצדיקות, ובמלאכת תולש, בניגוד למעביר ד"א, שייך שיהיה פטור מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא יחשב לו כחילול שבת:
תגובות
הוסף רשומת תגובה