והובא אל הכהן
והובא אל הכהן
בתזריע (פרק יג פסוק ב), אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת והובא אל אהרן הכוהן או אל אחד מבניו הכוהנים. ע"כ. וכתבו על כך המפרשים, והובא, ברצונו ושלא ברצונו, אפילו בעל כרחו.
והנה, איתא במשנה בנגעים (פרק ג משנה ב), חתן שנראה בו נגע נותנין לו שבעת ימי המשתה לו ולביתו ולכסותו, וכן ברגל נותנין לו כל ימות הרגל. ופירש הרא"ש, שכל שאר אדם שנראה בו נגע, בית דין כופין אותו לבוא אל הכהן, דמצוות עשה היא דכתיב והובא.
כלומר, גם הרא"ש פירש ע"ס מילות הכתוב והובא אל הכהן שאדם שנראה בו נגע מובא בעל כרחו, בכפייה, אל הכהן, אלא שלא למד כן מעצם משמעות המילה והובא אלא על ידי הדין הכללי שכופין על המצוות, וכך כופין על מצוות עשה של והובא אל הכהן.
ויש לדקדק, כי הרא"ש נקט שהכפייה של סתם אדם שנראה בו נגע נעשית ע"י בית דין, ובאמת הדבר נדון באחרונים האם ומתי כפייה על המצוות טעונה בית דין.
הנה, הקצות החושן (סי' ג סק"א) העלה מדברי התוס' בסנהדרין שנהי שהדין יכול להיות על פי יחיד הדיוט, אבל לכוף ודאי בעינן מומחים מדכתיב אשר תשים לפניהם. וחלק עליו הנתיבות המשפט (שם) שכתב, שכיוון שדומה לעשה סוכה ואינו עושה שכופים אותו לקיים המצווה, כך כל אדם מצווה להפריש חבירו מאיסור אפילו מי שאינו בכלל בית דין, כדמוכח בב"ק (דף כח ע"א) לגבי עבד נרצע שכלו ימיו, שיכול רבו להכותו כדי להפרישו מאיסור שפחה. ע"ש. לכן גם יחיד והדיוט יכול לכפות.
וחזר הקצות, במשובב נתיבות, וביאר את דעתו, שמה שאמרו בנרצע שכלו ימיו שיכול רבו להכותו להפרישו מאיסור שפחה, היינו להפרישו מאיסור. וכן מי שרואה חבירו לובש שעטנז יכול לפושטו מעליו אפילו בשוק. אבל לכופו לקיים מצוות עשה, כגון מי שאינו עושה סוכה אינו נותן צדקה, לזה צריך בית דין דווקא ואנן שליחותייהו דקמאי עבדינן.
והמשיך וכתב, וגם להפרישו מאיסור נמי אינו אלא הכאה בעלמא, אבל בית דין שכופים לקיים עשה מכים אותו עד שתצא נפשו, כגון באומר סוכה איני עושה, ואילו באיסורא אין מכים עד שתצא נפשו, דלא אמרו ניתן להצילו בנפשו אלא בעבירות הידועות כגון רודף אחר נערה המאורסה או במקום שקנאים פוגעים בו. ומזה הוכיחו בעלי המוסר, השערי תשובה (שער שלישי אות יא) ועוד, שעשה חמור מלא תעשה, שבעשה מכים עד שתצא נפשו. יעויין עוד בדבריו.
ולכאורה נמצאו דברי הרא"ש שכופים את המצורע דווקא ע"י בי"ד, מכוונים כדעת הקצות שלכוף לקיים מצוות עשה טעונים בי"ד דווקא, ולא כדעת הנתיבות שכל אדם מצווה בכך. וייתכן שהמפרשים שלא נקטו בהדיא שכפיית המצורע נעשית ע"י בית דין מכוונים כדעת הנתיבות שהכפייה נעשית ע"י כל אדם, אלא שודאי הדבר אינו מוכרח שמתוך שלא הזכירו שהכפייה נעשית ע"י בית דין דעתם שכפייה באמת אינה טעונה בי"ד.
ברם, דברים אלו יש להם מקום רק אם במצורע אין אלא מצוות עשה, שלגביה נחלקו הקצות והנתיבות האם רק בי"ד כופים או שמא כל ישראל. אכן, הרמב"ן על הפסוק בדברים (פרק כד פסוק ח), הישמר בנגע הצרעת וכו', כתב כי יש איסור בנמנע מלהראות לכהן את נגעו, ואם כן חוזר על הקצות אותו הקושי שקשה מדברי הרא"ש לנתיבות, דכיון שמי שאינו בא אל הכהן עובר גם בלא תעשה, הסכים הקצות שביד כל אדם להפרישו מאיסור, ולאו דווקא בית דין.
באמת, אפשר שניתן לפרש את דברי הרא"ש גם לפי פירוש הפסוק הפשוט, שוהובא היינו מצוות עשה להביא את המצורע מרצונו או שלא מרצונו, וכך יתיישבו דבריו לכל הדעות. מה שכתב הרא"ש שכל שאר אדם שנראה בו נגע בית דין כופין אותו לבוא אל הכהן דמצוות עשה היא דכתיב והובא, הכוונה שבכלל המילה והובא מונחת מצוות עשה להביא את המצורע מרצונו או ע"י כפייה של בית דין, ואין הפשט שישנה רק מ"ע שהמצורע יגיע לכהן ומתוקף כפייה על המצוות בי"ד מפעילים כפייה על אותה מצווה.
וא"ת, שאם דין הכפייה במצורע מונח בעצם המילה והובא ואינו נגזר מהדין הכללי של כפייה על המצוות, אם כן מה הכריחו לרא"ש להעמיד את הכפייה דווקא בידי בי"ד ולא ביד כל אדם. יש לומר, לדעת הקצות, בפשיטות, כי גם אם אין הכפייה הזו חלק מדין הכפייה הכללי שכופין על המצוות, מכל מקום, כל כמה שאין הכרח לומר אחרת, דיניה כדין הכפייה הכללי, ובין השאר שנעשית בידי בית דין. ולדעת הנתיבות שכפייה בעלמא יכולה להיעשות בידי כל אדם, צריך לומר שאעפ"כ יותר פשוט ומקובל שהדבר יעשה ע"י בית דין מאשר ע"י אדם מן השורה, וכיוון שזו הסברא, כל עוד אין הכרח לומר שדין הכפייה החדש של מצורע נעשה גם באופן היותר מחודש, ע"י כל אדם, מעמידים את הכפייה במצורע בבית הדין דווקא. ואולי יש לכך אפילו ראייה, שהוצרכה התורה לחלק את דין הכפייה במצורע מהדין הכללי של כפייה על המצוות דווקא מפני חילוק זה, שבעוד דין הכפייה הכללי נעשה בידי כולם בא דין הכפייה במצורע ולימד שבסוגיא זו רק בית הדין פועל ולא כל אדם.
רב"מ אזרחי כתב באופן נוסף, ונבאר העניין מעין דבריו.
אפשר לבאר כי מילות הכתוב והובא אל הכהן אין בהן שום ערך של מצווה או עבירה, אלא רק תיאור סדר טומאת וטהרת הנגעים. לא כל פועל או תיאור פעולה הכתובים בתורה משמעם לצוות לפעול או שלא לפעול. פעמים, כמו שכתב כאן והובא אל הכהן, מדובר רק בהסבר כיצד מתקיימים דברים מסויימים, ללא שום ציווי האם לעשות אותם או שלא לעשות אותם. אם כן, והובא אל הכהן היינו תיאור שהמצורע צריך להיות מובא אל הכהן, לרצונו או בעל כורחו וכך מתקיים סדר טהרת המצורע. הרי שמונח בלשון הכתוב שמביאים את המצורע בעל כורחו, אבל אין זה מדין כפייה על המצוות וכן אין זה מדין כפייה מיוחד של מצוות מצורע. זהו תיאור של מה שצריכים לעשות גם אם לא מתקיימת בזה שום מצווה. אפשר להגדיר זאת ככפייה שנותנת התורה רשות לעשות כסדר טהרת המצורע, שאינה מכוונת עבור מצווה מסויימת.
ואם זו הכפייה האמורה בפסוק, כפייה שאינה עבור מצווה או עבירה מסויימות, שפיר מובן שנקט הרא"ש שרק בית דין מבצעים אותה אבל לא אדם מן השורה. לדעת הקצות הדבר פשוט, שרק מאיסורים יכול לבוא האחד ולהפריש את חבירו ובכפיית המצורע אין איסור. אבל אפילו לדעת הנתיבות, רק ביחס למצוות ועבירות יכול לבוא זה ולכפות לזה, מדין הערבות של ישראל זה לזה ומקרא דוכשל איש באחיו, אבל בדבר שאין בו שום ערך של מצווה או איסור, לאו כל כמיניה שיבוא האחד ויפריש או יכפה את השני. ובזה כל העניין מובן, שכיוון שאין בכפיית המצורע מצווה או עבירה, שוב בין לקצות ובין לנתיבות לא שייך שאדם יכפה לחבירו כי אם בית דין בלבד, שכפייתם מצד הדין והכוח הניתן להם ולא רק מצד ערבותם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה