זכויות ולפני עוור
זכויות ולפני עוור
בתולדות (פרק כז פסוק מא), וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. ע״כ.
יעקב מקומם עליו את עשיו, בכמה הזדמנויות. קודם כל מנצל את עשיו העייף, היגע והרעב החוזר מן השדה ומוציא ממנו את הזכות לבכורה, ולאחר מכן לוקח ממנו את ברכת אביו במרמה. לאחר אלו, אך טבעי שעשיו יכעס ויזעם על יעקב, ואף לא קשה להבין את הדחף הגדול שלו להורגו.
בדין לפני עיוור לא תתן מכשול, מתבאר שיש לאדם אחריות על עבירה שעושה חבירו כאשר מביאו ומסייע לו להגיע למצב של עבירת העבירה. צריך להבין מהם הגדרים של דין זה. למשל, האם יעקב אחראי לזעם של עשיו ולרציחה שהיה עושה אם רק היה יכול, שהגיעו בעקבות הרמייה שעשה עימו יעקב כמה פעמים, גם אם הייתה מוצדקת.
במסכת עבודה זרה (דף ו ע״ב) נאמר, מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת״ל ולפני עוור לא תתן מכשול. ע״ש. לפי״ז, ניתן היה לומר, שאיסור לפני עוור לא תתן מכשול הינו רק בנתינת חפץ של איסור לחבר. כך היה ניתן לתרץ ולומר שכיון שיעקב לא גרם לעשיו בדרך של נתינת חפצא דאיסורא אלא רק עשה מעשים שהכעיסו אותו באופן טבעי, אין זה בכלל לפני עוור.
אולם, הבחנה זו אינה נכונה. עניין לפני עוור ישנו גם במוסר חפץ של איסור, אך גם בגורם לחטא בדרכים אחרות. בקידושין (דף לב ע״א) מבואר שאסור לאב להזיק ממון הבן מצד לפני עוור שהלה יכעס עליו ויעבור על כיבוד אב. מקרה זו דומה מאוד למעשה עשיו ויעקב, כי בשניהם זה עושה מעשה שגורם לתגובה נורמלית של רעהו שכרוכה בחטא.
מאידך גיסא, בע״ז בדף סג כתוב, שאומר אדם לחמריו ולפועליו לכו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך. ע״ש. ההבדל בין מקרה זה לבין המקרה של המכעיס את בנו, שבראשון עובר על לפני עיוור ובאחרון לא, גדול מאוד. הריטב״א שם עמד על כך, ומהראשונים שלא הזכירו זאת משמע אפי׳ יותר שההפרש גדול כמזרח ממערב.
כאשר אדם נותן לפועליו מעות כדי שיקנו בהם מזון, אין לו שום אחריות על המזון שיבחרו. הפועלים מקבלים באופן מלא אחריות לבחור את המאכלים שלהם, ולכן כל איסור שבדבר תלוי בצווארם בלבד. לעומת זאת, במכעיס את חבירו, ישנה למכעיס אחריות כלפי הכעס שנוצר ואפילו לתוצאות של אותו כעס, כי יצר האדם וטבעו כופה עליו את הכעס. לא הייתה לשמעון בחירה אם לכעוס, אלא ראובן כפה עליו, במובן מסויים, את הדבר.
עוד בעבודה זרה בדף ו, נאמר כי במכר בהמות לנוכרים לפני מועדיהם ישנה בעיה של לפני עוור, כיון שמכשילים אותם בהקרבת הבהמות לעבודה זרה. כמו כן, אסור להלוות להם או לסחור וכדו׳ משום דרווח ואזיל ומודה לעבודת כוכבים, ופרש״י, ועבר ישראל משום לא ישמע על פיך.
הרי שבגרימה לכך שילך הגוי ויודה לע״ז אין איסור מצד לפני עוור אלא עניין אחר. אכן, נחלקו הב״ח והט״ז האם בהודאה לע״ז בעצמה יש איסור ע״ז, ואמכ״ל. בכל מקרה, נראה שבגרימת שמחה לגוי שבעקבותיה בוחר הלה ללכת ולהודות, אינה כפיית הטבע שלו לעשות איסורים. הגוי יכול היה לבחור לא להודות, ולכן אין לישראל שום אחריות כלפי בחירתו לבסוף להודות. הדבר דומה לנתינת מעות לפועלים שיאכלו, ולכן דין לפני עוור לא שייך לכאן.
בסנהדרין, דף סג, כתוב, שאסור לישראל שיעשה שותפות עם הנכרי שמא יתחייב לו שבועה ונשבע בעבודה זרה שלו, והתורה אמרה לא ישמע על פיך. ע״ש. והתוספות שם כתבו (ד״ה אסור), שבזמן הזה כולם נשבעים בקודשים שלהם ואין תופסים בהם אלהות, ואע״פ שמזכירים שם שמים גם דעתם לעושה שמים, ואע״פ שמשתפים שם שמים ודבר אחר, אין איסור לגויים בשיתוף ולכן אין לפני עוור לגרום להם לכך. ע״ש. עכ״פ, אם היה לגויים איסור בדבר, משמע שהיה שייך דין לפני עוור.
צריך להבין מדוע בעניין זה של השבעת הנכרי היה שייך דין לפני עוור אילו היו אסורים בשיתוף, והרי גם בזה שייכת לכאורה הסברא שהגוי בחר לשתף והישראל לא כפה אותו למאומה.
אכן, נראה שהתשובה פשוטה. לא נכון לומר שהגוי לא היה כפוי לשתף, שכן בעקבות כך שהישראל תובעו לדין בערכאות שלהם, מחוייב הגוי להשבע, ודווקא בנוסח של הערכאות, דהיינו בשיתוף. לכן הדבר מוגדר ככפייה ושונה מהבחירה של הגוי האם להודות לע״ז בעקבות המסחר עם הישראל.
לסיכום, אדם שעושה מסחר לתומו ולא נותן לאנשים חפצא דאיסורא, ולא כופה מאן דהו מצד טבעו לעשות עבירות, אינו צריך לחשוש מצד מה שהזולת יעשו עם הכסף שיתן להם.
בכל אופן, אין בזה כדי לתרץ את חוסר האחריות של יעקב למעשים של עשיו. שנאתו של עשיו הייתה טבעית ואפי׳ כפויה. מקרה זה, כאמור, דומה מאוד לאופן המבואר בקידושין ששייך בו דין לפני עוור.
הנה, שואלים העולם, כיצד מותר לאדם להשביע את חבירו בבית דין, והרי ישנה בזה הכשלה ישירה של השני שישבע לשקר. ואין לתרץ את הדבר מצד מה שאין אדם חייב לפזר ממונו על קיום מצוות, שכן מדובר בלאו, ועל לאו כן צריך להוציא אפי׳ כל ממונו.
הברוך טעם הסביר, שלא מניחים שהנשבע ישבע לשקר. כעי״ז כתב גם הדברי חיים, שלכל אדם ישנה חזקות כשרות. בכלל, הסיבה והמגמה של ההשבעה, אינה להכשיל ולהזיק, אלא להציל מן החטא בכך שיפרוש מן השבועה אם באמת מחזיק בממון חבירו. אם כן, משום שזהו ההגיון הבסיסי מאחורי ההשבעה בבית הדין, לא מניחים כלל וכלל שמדובר בהכשלה בשבועה לשקר.
יש לעיין לפי הסבר זה, האם באופן שברור מעל לכל ספק, ורגליים לדבר, שאותו אדם ישבע את השבועה ולא יפרוש ממנה בשום אופן, גם אם משקר, כן יהיה שייך לפני עוור וצריך יהיה להמנע מהשבעה. וצ״ע דלא שמענו דבר זה.
השדי חמד ביאר בדרך אחרת, שאם פלוני מחזיק ממון חבירו, אדרבה, טוב שישבע, משום שהלעיטהו לרשע וימות.
אך נראה לא כך, דגם את הרשע אסור להכשיל בחטא. הלעיטהו לרשע וימות אינו היתר לנטות אבן אחרי הנופל, אלא רק שאין צורך לצאת מגדר הרגיל כדי למנוע מהרשע עבירות. למשל, אין אדם מצווה להפקיר פירותיו כדי למנוע מן הגנב, שידע שיגנוב, איסור גזל, אך מ״מ לגרום ממש להכשלה, נראה שאסור.
הנראה בכ״ז, סברא חיצונית אך פשוטה, של שכל ישר, שאדם יכול לממש את זכויותיו ולהלחם עליהן. אין צורך לוותר על הזכויות כדי שאחרים לא יכשלו. כך יכול להלחם על זכויות בממונו, כאשר אחר מחזיק את הממון שלא כדין, כך שהנדון האם מכשיל את החבר בשבועה לשקר כלל לא רלוונטי.
הנה, המהרי״ל דיסקין שאל שאלה משונה. ישנן מצוות בהן אדם מחוייב ליהרג ולא לעבור. בשאר המצוות, יעבור ולא יהרג. נחלקו הראשונים האם יעבור ולא יהרג הוא חובה, דהיינו שאם רוצה ליהרג ולמסור נפשו על המצווה הרשות בידו, או שלא. הרמב״ם כתב שמדובר בחובה, ואסור להתנדב ליהרג על מצווה, והתוס׳ והרא״ש, שההלכה כמותם, כתבו שמותר. על כך תמה המהרי״ל דיסקין, כיצד יכול אדם להתנגד למות על חילול שבת כאשר הגוי מאיים עליו שאם לא יחלל יהרוג אותו, והרי מכשיל בכך את הנוכרי ברציחה.
התשובה נראית ברורה, אך צריך בדיוק להגדיר את הדברים. נראה שיסוד הדבר הוא מה שהוזכר לעיל. לאדם יש זכות בסיסית על זכויותיו ואורחות חייו, כך שאין לנוכרי שום זכות להכתיב לו מה יעשה. הואיל וכך, יכול הישראל לממש זכותו למסור נפשו על חילול השבת, בהתעלם מההשלכות של זה אצל הנוכרי שיכשל ברציחה. לנוכרי אין זכות לגרום לשינוי בזכותו של הישראל לשמור את השבת בכל מחיר, ולכן כל דבר שינבע מהכפייה הפסולה כלפי הגוי, לגמרי חסרת משמעות לגבי הישראל.
דיון דומה דנו האחרונים לגבי חולה שאין בו סכנה בשבת, האם יכול ללכת לרופא יהודי, כאשר כנראה הרופא יחלל את השבת בטיפול בו, שלא כדין. השש״כ הביא שהגרש״ז התיר, וסברתו, כנראה, דומה למה שנתבאר. יש לאדם זכות לממש זכותו לרפואה, ולכן כל פעולה שאחרים יעשו על בסיס זכות זו, אף אם יש בה עבירה, חסרת משמעות כלפי אותו בעל זכות. כאשר אדם דואג לזכויותיו, אינו צריך לחשוש שאותו שמספק את המגיע לו יחלל בכך שבת.
חיזק זאת הגרש״ז ע״י משל. אדם שתבע את חבירו לדין, ובא הלה ואיים שאם ימשיך בתביעה יגדף אלוקים חיים, וכך נמצא התובע מכשיל ועובר בלפני עוור. ברור שאין בזה מאומה, כיון שלזה מותר וזכות לתבוע, ולכן אין דבר פשוט מכך שאיום הנתבע חסר משמעות כלפיו.
לפי האמור, מתבהרים גם מעשיו של יעקב. יעקב פעל למען מימוש זכויותיו. ידע יעקב כי הבכורה שלו, או מגיעה לו, ועשיו לא אמור להחזיק בה. כמו כן, ידע יעקב כי הברכות שלו, או מגיעות לו, והוא הוא צריך להתברך בהן ולא עשיו. כך, פעל יעקב והשתדל לעמוד על המגיע לו, למענו ולמען זרעו, בהתעלם מתוצאות השנאה הטבעית שחש לאחר מכן עשיו. אותה שנאה, חסרת משמעות ואינה באחריות יעקב כאשר פועל כפי מה שזכאי לפעול.
אכן, לגבי שאלת ההכשלה בשבועת שקר בבית דין, לא היה צריך ליסוד זה. ניתן היה לומר בפשיטות, שבבית דין ההתנהלות היא שונה, כך שהרבה איסורים נדחים או מותרים בו. למשל, אך טבעי שבדיון בבית דין תהיה הרבה פעמים הלבנת פנים, אולם כך הוא טבעו של הדין, ולכן הדבר מותר בו, במובן מסויים. דברים שבטבע הדין, צריכים בהכרח להיות מותרים כדי לקיים דין, ודין בהכרח צריך להתקיים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה