שכון בארץ
שכון בארץ
בתולדות (פרק כב פסוקים ב וג), וירא אליו ה׳ ויאמר אל תרד מצרימה שכון בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. ע״כ.
וכתב במדרש רבה עה״פ (פרשה סד ג), שכון בארץ, עשה שכונה בארץ ישראל, הוי נוטע הוי זורע הוי נציב. דבר אחר, שכון בארץ, שכן את השכינה בארץ. עכ״ד. הרי אמר הקב״ה ליצחק לגור בארץ ולעשות בה שכונה ושכינה, שכונה שהיא מגורים גשמיים, ושכינה שהיא מגורים רוחניים. ומעשה אבות סימן לבנים.
בספר במדבר בפרשת מסעי, פרק לג (פסוק נג), אמר הקב״ה למשה לדבר אל בני ישראל, והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ע״כ. ובדומה לזה בספר דברים (פרק יא פסוק לא), וירשתם אותה וישבתם בה. ע״כ. וכתבו הראשונים, ובראשם הרמב״ן, מצוות עשה היא, יצווה אותם שישבו בארץ ויירשו אותה כי הוא נתנה להם ולא ימאסו בנחלת ה׳. ואילו יעלה על דעתכם ללכת ולכבוש ארץ שנער או ארץ אשור וזולתן ולהתיישב שם, יעברו על מצוות ה׳ וכו׳, ויחזיר מצווה הזאת במקומות רבים, בואו ורשו את הארץ. עכ״ד.
וידוע כי הלך הרמב״ן בדרכו והשיג על הרמב״ם בספר המצוות שלא מנה מצווה של יישוב ארץ ישראל וישיבתה, וכתב (שכחת העשין מצווה ד), שנצטווינו לרשת את הארץ אשר נתן ה׳ יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב וכו׳. ע״ש. והרמב״ם שהשמיט מצוות יישוב ארץ ישראל, ביאר המגילת אסתר, לפי שמצוות ירושת הארץ וישיבתה לא נהגה רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצווה זו נוהגת לדורות עד עת בוא המשיח. אך כבר כתב האבני נזר (ח״ב יו״ד סי׳ תנד) לתמוה על דבריו, שהרי כמה מצוות לא נוהגות בזמן הזה, ככל מצוות המקדש, עליה לרגל, משפט החרם, הכרתת זרעו של עמלק ועוד, ואף על פי כן לא נמנע הרמב״ם מלמנותם בכלל תרי״ג מצוות. בהכרח אין זו הסיבה לכך שלא מנה את מצוות ישיבת ארץ ישראל.
במסכת כתובות, דף קי ע״ב, כתבו התוספות לומר שהדין שהכל מעלין לירושלים אינו נוהג בזמן הזה, דאיכא סכנת דרכים. כלומר, משום פיקוח נפש. אך עמד המנחת חינוך (מצווה תכה) והבחין כי מצוות שהוטלו על הכלל אין בכוח פיקוח נפש לפטור, כגון מלחמת מצווה ומלחמת הרשות, אף על פי שבברור קיים פיקוח נפש במלחמות. לאור דבריו צריך לומר שהתוספות מדברים על אופן מסויים שבו עולה אדם יחידי לארץ ישראל, שלא כחלק מתנועה או מציבור, שאז ורק אז מוגדר כמצווה של היחיד שחוזר בה הכלל שפיקוח נפש דוחה אותה.
ומדוע יישוב ארץ ישראל כחלק מן הכלל, או מלחמת מצווה ורשות כחלק מן הכלל, לא חל בהם הדין הפורמלי שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, נראה ליתן בזה טעם כך. דין פיקוח נפש, מבאר שמואל במסכת יומא (דף פה ע״א) נדרש מן הפסוק ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה׳, וחי בהם ולא שימות בהם. ע״ש. וליבן הרמב״ם בהלכות שבת (פ״ב ה״ג) את משמעות הדברים, שאין משפטי התורה נקמה בעולם, אלא רחמים וחסד ושלום בעולם. המצוות לא באות להפר סדר אלא ליצור או להמשיך בסדר. התורה היא דרך חיים, וחי בהם, ולא דרך לשנות מן החיים. ואכן, בדרך כלל, הסדר ודרך החיים הם שימשיך האדם את חייו השלווים על מכונם ולא יקרב עצמו אל סכנות על ידי עשיית מצוות כביכול.
ברם, משפטי התורה אינם באים להוציא מידי שלום וחסד בעולם רק בשעה שאכן זהו סדר העולם, בשלום ובחסד, ובשעה שכל דבר נעשה בעיתו ועומד על מכונו. אך אם סדר העולם, הסדר של הכלל, הוא לקיים מלחמת מצווה או רשות, אין יכול היחיד לבוא ולטעון שאין לו לסכן את נפשו. אדרבה, כשכולם מסכנים נפשם, זהו הסדר לסכן את הנפש. זו דרך החיים של אותה העת. אם הסדר של הכלל הוא להילחם, גם אתה הילחם, ואם הסדר של כולם לעלות לארץ ישראל, גם אתה עלה לארץ ישראל. וחי בהם במלחמה, וחי בהם ביישוב הארץ. זוהי החיות של האומה הישראלית ומושכל ראשון הוא.
וכעת שבאנו לומר שיישוב הארץ הוא מושכל ראשון, דרך חיים, שלא נדחה מפני פיקוח נפש ולא נתמעט מדבר התורה וחי בהם, כי זו החיות בעצמה, וכמו אוויר לנשימה ומים לשתייה שהם החיים עצמם ולא דבר חיצוני להם, נפתח לנו פתח להבין את דעת הרמב״ם. ידוע הוא שלא כל דבר שחייב אדם לעשותו, גם מן התורה, מוגדר בגדר מצווה. הרי מה מחייב מלכתחילה לקיים מצוות, ודאי מדובר בחיוב בסיסי, מושכל ראשון, ולא במצווה. ואמרו חז״ל בכמה מקומות, כגון בבבא קמא (דף מו ע״ב) ביסוד הדין הבסיסי שהמוציא מחבירו עליו הראיה, למה לי קרא סברא הוא, ובברכות (דף לה ע״א) בחיוב לברך, סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה. ואם יישוב ארץ ישראל הוא סברא פשוטה, מושכל יסוד, זהו מקור חיובו מדאורייתא, בין אם נוסף עליו ציווי מצוותי פורמלי ובין אם לאו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה