הרודף במחתרת
הרודף במחתרת
במשפטים (פרק כב פסוקים א וב), אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת אין לו דמים. אם זרחה השמש עליו דמים לו שלם ישלם אם אין לו ונמכר בגנבתו. ע"כ. הרי הבא לחתור את הבית אין הריגתו נחשבת רציחה, אלא אם כן זרחה השמש עליו, פרש"י, שברור כשמש שאינו בא להרוג אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו כגון אב החותר לגנוב ממון בנו, שאז דמיו דמים ורציחתו רציחה.
ובמשנה בסנהדרין, דף עב ע"א, הבא במחתרת נידון על שם סופו, ובגמרא, אמר רבא, מאי טעמא דמחתרת, חזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו, והאי מימר אמר אזילנא קאי לאפאי ולא שביק לי, ואי קאי לאפאי קטלינא ליה, והתורה אמרה אם בא להורגך השכם להורגו. ע"כ. כלומר, מכיון שחזקה שאין אדם עומד ושותק בזמן שרואה את ממונו ניטל בידי אחר, אומר הגנב לעצמו שיבוא הבעלים, ימנע מבעדו לגנוב ויצטרך הגנב להורגו, והרי נמצא שיש לבעלים ביחס לגנב דין של הבא להורגך השכם להורגו.
ונראה כי דין זה נגזר ושייך לדין הכללי של רודף (שם בדף עב ע"ב ודף עג ע"א), שהרודף אחר חבירו להורגו ניתן להצילו בנפשו. וכך כתב הרמב"ם (הלכות גניבה פ"ט ה"ט), ומפני מה התירה תורה דמו של גנב אף על פי שבא על עסקי ממון, לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו יהרגנו, ונמצא זה הנכנס לבית חבירו לגנוב כרודף אחר חבירו להורגו, ולפיכך יהרג. עכ"ד. אלא שדמיון זה מעלה שתי שאלות. האחת, שאם הבא במחתרת הינו מקרה פרטי לדין רודף ונעדר כל מאפיין מהותי, למה נכתב ונתפרש בנפרד ממנו. והשנייה, שהרי למדנו שהרודף אחר חבירו להורגו אינו יכול להצילו בנפשו כל עוד יכול למנוע את הרדיפה בתחבולה אחרת, לכאורה, כפי שאומרת הגמרא (דף עד ע"א) שביכול להציל באחד מאבריו ולא הציל, נהרג עליו. וכאן בבא במחתרת, הרי יכול להציל על ידי שיניח את ממונו לגנב, תחבולה פשוטה ומתבקשת על פניו בהרבה מלפגוע באבריו.
אמנם, בהתבוננות נוספת נראה שהשאלה השנייה מיישבת את הראשונה. גנב הבא במחתרת הוא מקרה ייחודי של רודף שאלמלא נכתב ונתפרש ניתן היה לבוא ולטעון לבעלים שיבצע הצלה בהקרבת ממונו. והטעם שאכן אין אנו דורשים זאת מהבעלים לוותר על ממונו, אפשר לומר בפשטות, בגלל החזקה שירדו חז"ל לדעתו של אדם שאינו מסוגל לעמוד בצד ולראות את ממונו ניטל על ידי הגנב בלא להתנגד. אין אפשרות כזו וממילא אין טענה כזו. כך בדרך אחת, אך ניתן לומר באופן נוסף, ולכך נוטה יותר לשון הגמרא המכוונת לגנב, שהחזקה שאין אדם מעמיד עצמו על ממונו הינה רק הנחת העבודה של הגנב שעל פיה אנו קובעים שמוכן הוא להרוג, אבל אין משמעות החזקה שמציאות זו אינה אפשרית שאדם יעמיד עצמו על ממונו. אף שאדם יכול להתגבר על טבעו ולהעמיד עצמו על ממונו, יש כאן יסוד שאין אנו דורשים ממנו להעביר על זכותו הממונית ולסגת רק עבור הצלת השני. דומה הדבר לראובן שבא לשמעון ומבקש משמעון דבר מה כגון כסף או אפילו למזוג לו כוס, ומאיים שאם לא יעשה זאת יהרגהו, שאין הדעת סובלת ששמעון יצטרך להיענות לכל דבר שראובן הרודף מבקש ממנו בטענה שהיענות לבקשה הרי היא כיכול להצילו באחד מאבריו. לשמעון יש זכות לא למזוג לאנשים כוסות ולבעלים יש זכות לא לוותר על ממונו אל מול גנבים החותרים את ביתו כדי שהאלו יועילו בטובם להפסיק לרדוף.
ונפקא מינא בין שתי ההבנות, האם אנו שוללים את האפשרות שהבעלים ימנע מלהסתכן בעימות עם הגנב או האם אנו לא דורשים מהבעלים לוותר על זכות עמידתם על ממונם, היא האם נצווה את כל ישראל לבוא ולהציל את הבעלים מידי הגנב החותר. אם אנו בטוחים ומוחזקים בכך שהבעלים יתעמתו ויסתכנו, הרי כל ישראל מצווים להצילם, אך אם אין אנו מניחים שהבעלים יסתכנו אלא שרק אין אנו דורשים מהם לוותר על זכותם, אזי אולי ישנו היתר להצטרף לבעלים להגן על זכותם אבל לא עד כדי חיוב וציווי לעזור להם. סוף סוף הבעלים אינם במצב של סכנה מחוייבת המציאות כיוון שיש להם אפשרות לוותר על ממונם. אין אנו טוענים להם מבחינה משפטית שיוותרו על הממון כדי שיהא זה בכלל יכול להצילו באחד מאבריו, אבל במציאות הרי הם יכולים לעשות זאת. ובאמת, כדרך השנייה, נקט אף הרמב"ם, שבהלכות רוצח (פרק א ה"א) לגבי רודף כתב שכל ישראל מצווין להציל, בעוד לגבי רדיפה של הבא במחתרת בהלכות גניבה (פ"ט ה"ז) כתב שרשות יש לכל להורגו, רשות אבל לא מצווה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה