שישמור שבתות הרבה
שישמור שבתות הרבה
בכי תשא (פרק לא פסוק טז), ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם. ע"כ. כתב בעל אור החיים ע"ה, או ירצה על זה הדרך אימתי אמרתי לך לשמור איש ישראל אפילו בערך כבוד שבת, דוקא לעשות, פירוש באדם שישנו בגדר עמוד לעשות, אבל מי שודאי לא יקום ולא יגיע לשבת לשומרו הגם שרפואות אלו יועילו לשעות או לימים לא יחלל עליו שבת. עכ"ל. או כגון תינוק שברור לנו שלא יחיה עד שיגדל וישמור את השבת. ולכאורה דבר חידוש הוא שיש לחלק בין אדם לאדם, את זה להציל ואת זה לא, ויש ללבן הדברים.
עיקר סברא זו לתלות חילול השבת בהצלת אדם בכך שישמור את השבת בהמשך נזכר בגמרא ביומא (דף פה), מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת, נענה רבי ישמעאל ואמר וכו'. רבי שמעון בן מנסיא אומר, ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל, אי הוואי התם הוה אמינא דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם ולא שימות בהם. אמר רבא, לכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל דלית ליה פרכא וכו' אשכחן ודאי ספק מנא לן, ודשמואל ודאי לית ליה פירכא. ע"ש. הרי שרבי שמעון בן מנסיא טען שהמקור לכך שפיקוח נפש דוחה את השבת הוא מהכתוב ושמרו בני ישראל את השבת, שפירוש אריכות המילים שבו, את השבת, הוא שיזהרו בני ישראל לשמור את השבת באופן שיוכלו לעשות ולקיים עוד שבתות לעתיד, ואת זאת פרך רבא, כמו את שאר המקורות המופיעים שם, דאשכחן רק לגבי הצלה ודאית שפיקוח נפש דוחה שבת אבל ספק פיקוח נפש שדוחה שבת לא שמענו, מלבד מהמקור של שמואל, וחי בהם ולא שימות בהם, דהיינו שאין לאדם להיכנס אפילו לספק בחייו בעשיית המצוות.
פשטות דבריו של רבי שמעון בן מנסיא הולמת את טענת האור החיים, כי רק אדם שישנו בגדר לעשות את השבת אפשר בגינו לקום ולהפר את הפסוק ושמרו בני ישראל את השבת, וחולה וכה"ג שאנו יודעים שלא יעשו שבתות בעתיד אסור לחלל את השבת עבורם. אכן, פשטות מהלך הסוגיא היא שאין הלכה כמותו אלא כמו המקור של שמואל, וחי בהם ולא שימות בהם, שלגביו אין לחלק בין אדם לאדם ובכל אופן פיקוח נפש דוחה את השבת.
הרמב"ם מהלכות ממרים, פרק ב הלכה ד, כתב את הדברים הבאים, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם, כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. עכ"ל. הרי שלדעתו גם הסברא של רבי שמעון בן מנסיא נכונה להלכה. וכן משמע גם ברי"ף שהביא דרשה זו במסכת שבת סוף פרק שואל, שהעניין של חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה קיים גם אליבא דהילכתא.
אך ההבנה הפשוטה בסברת רבי שמעון, אם כך הדברים, והוא הדין לטענת האור החיים, קשה עד למאוד. הרי דברים מפורשים אמרה הגמרא ביומא (פה ע"א) שמצילין אפילו לחיי שעה, וכן הביאו גם הרמב"ם (שבת פ"ב הי"ח) והשו"ע (סי' שכט ס"ד) ומשמע שמדובר גם בחיי שעה מועטים כאלו שלא יספיקו עבור שמירת שבתות הרבה, או אפילו שבת אחת נוספת. לפי הסברא כדי שישמור שבתות הרבה לכאורה הדין צריך היה להיות שרק מי שישמור בחייו שבתות נוספות ינצל, ואלמלא זה אין מצילין לחיי שעה.
האחרונים נקטו בדבר כמה תירוצים. יש שכתבו כי הדין שאף חיי שעה דוחים את השבת, לפי האור החיים וע"פ סברת רבי שמעון בן מנסיא, אין זה אלא בחיי שעה של שבת ואפילו בשבת הנוכחית, כלומר, אם ישנו חולה מסוכן בשבת שנוכל להאריך את חייו בשעה בשבת זו וכל שכן באחרת, די בזה כדי להצילו. מנגד, אם אנחנו מאריכים את חייו רק ביחס לימים שאחרי השבת אבל את השבת הזו היה בכל מקרה חי, דבר זה נאסר. יש שכתבו אחרת, דמקרא דוחי בהם לא ילפינן אלא שמותר לחלל את השבת עבור פיקוח נפש אבל אין הכרח שהחולה חייב לעשות זאת, אבל מהפסוק ושמרו בני ישראל את השבת משמע יותר שיש חיוב לחלל את השבת כדי להציל שבתות אחרות, ואת החיוב הזה ייתכן שאין בחולה שלא יגיע לשבת אחרת, אבל אף על פי שאין חיוב לחלל אין זה גורע מההיתר לחלל מקרא דוחי בהם ולכך התכוון האור החיים. והדברים מחודשים.
הנה, נחלקו השו"ע והרמ"א בדין חולה שיש בו סכנה, בסימן שכח, דהשו"ע כתב שכשמחללין שבת על חולי שיש בו סכנה משתדלין שלא לעשות על ידי עכו"ם וקטנים ונשים אלא על ידי ישראל גדולים ובני דעת, והרמ"א השיג והביא, ויש אומרים דאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איחור על ידי שינוי עושה על ידי שינוי, ואם אפשר לעשותו על ידי עכו"ם בלא איחור כלל עושין על ידי עכו"ם וכן נוהגים, אבל במקום שיש לחוש שיתעצל העכו"ם אין לעשות על ידי עכו"ם. עכ"ד. ובפשטות בהא פליגי, דלדעת השו"ע שבת לגבי פיקוח נפש הינה בגדר של היתר, ולכן כאשר יש פיקוח נפש מותר לעשות כל דבר שנצרך ללא שינוי וכדו', והרמ"א חולק וסובר ששבת לא הותרה אלא דחויה במקום פיקוח נפש ועדיין היא עומדת כך שיש עניין לפגוע בה כמה שפחות, שאם אפשר לעשותו על עכו"ם או בשינוי בלא איחור יעשה כן. האגרות משה (ח"ד סי עט) אף תלה בדבר את הנדון כיצד יתנהג רופא בשבת, האם יש עניין שישבות וימנע מרפואה, כפי הצד ששבת דחויה, או שאין בכך קפידא שיתנהג כרגיל מאחר שזו מצוותו לחלל את השבת שהותרה במקום פיקוח נפש, יעויי"ש. נדון זה, האם שבת הותרה או דחויה, חלקו בו לכאורה גם הראשונים, הרמב"ם, הרמב"ן ועוד, אך אכמ"ל בזה.
על כל פנים, החתם סופר כתב לחלק בעניין זה בין המקור לפיקוח נפש שדוחה שבת מהפסוק ושמרו בני ישראל את השבת לבין המקור מהפסוק וחי בהם. משמעות הכתוב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת הינה שיש לשמור את השבת באופן כזה שהשבתות הבאות תתקיימנה, כלומר, גם על ידי חילול של השבת הנוכחית. במילים אחרות, אין כלל ציווי לשמור את השבת הנוכחית כאשר הדבר בא על חשבון השבתות הבאות, ושמירת השבת נעשית למעשה על ידי החילול שלה. הגדר לפי הדרך הזו הינו גדר של היתר השבת ולא רק דחייה שלה. מנגד, הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם, מלמד על כלל המצוות שלא ניתן לדרוש מן האדם לקיים אותן באופן שהדבר מביאו לאובדן החיים. בהתאם, שבת, או כל מצווה, העומדת בסתירה לוחי בהם, אינן נעשות להיתר אלא רק נדחות במטרה שלא ימות בהן. לפי זה ניתן גם לבאר את דברי האור החיים בכך שמי שלא ינצל עד לשבת הבאה אכן קרא ושמרו בני ישראל את השבת והיתר השבת אינם שייכים בו, אבל הפסוק וחי בהם ולא שימות בהם שייך ושייך בו ונדחית השבת עבורו. הנפ"מ באופן זה, כאמור, ככל האופנים שנשתנו בהם שני הגדרים, הותרה ודחויה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה