תיקחו לי מאיתם

תיקחו לי מאיתם

בתרומה (פרק כה פסוקים ב וג), דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם זהב וכסף ונחושת. ע"כ.

נאמרו כאן כמה מילות מפתח בהבאת זאת התרומה. ויקחו, לי, תרומתי, תיקחו מאיתם. את מילת לי באר רש"י, לי לשמי, דהיינו לא לצרכי, כי ה' הרי לא צריך לדבר וחצי דבר מכל אלו עבור עצמו, אלא שישראל יקחו כל אלו בשביל תועלת עצמם בבניית המשכן והשראת השכינה רק שיהיה לשם שמים.

אל הביטוי ויקחו לי התייחס כבר המדרש, כתיב לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבקות, אמר הקב"ה לישראל התנדבו ועשו המשכן ואל תאמרו מכיסכם אתם נותנים דבר, כי משלי הוא הכל, לפיכך אמר ויקחו לי, משלי. ע"כ. הרי הסביר המדרש את שתי המילים, ויקחו ולי, כי באמת יש כאן לקיחה של ישראל מה' ולא נתינה, והכוונה במילה לי היא לא לצורכי אלא משלי. ויקחו לי פירושו אתם לוקחים משלי, ודלא כרש"י שביאר שאתם לוקחים משלכם לשמי.

ברם, תינח דברי המדרש שויקחו לי היינו תיקחו משלי, משל ה', אך מהו פירוש המילים בהמשך הפסוק תיקחו מאיתם, ובדומה לזה, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו תיקחו את תרומתי, דהיינו לקיחה לכאורה משל ישראל ולא מעם ה'.

אשר על כן נראה כפי שאמר רש"י שמילת לי היינו לשמי, וישראל לוקחים לשם ה' מאיתם, דהיינו מישראל, אלא שלא מדובר בנתינה, כפי שטען המדרש שצריך להיות, אלא בלקיחה, מפני השיקול הבא.

ישראל נותנים תרומות, כפי המובא ברש"י (ד"ה תקחו את תרומתי), אמרו רבותינו בגמרא במגילה, שלוש תרומות אמורות כאן, אחת תרומת בקע לגולגולת שנעשו מהם האדנים, אחת תרומת המזבח בקע לגולגולת לקופות לקנות מהן קורבנות ציבור ואחת תרומת המשכן נדבת כל אחד ואחד. עכ"ד. נמצא שיש מרכיב של תרומה שבו כל ישראל נותנים שווה בשווה ביחס לנפשות, ויש מרכיב של תרומה שנדבו כל אחד ואחד כרצונו.

על חלוקת העלויות בין קהל עדת ישראל ניתן היה להעלות טענות מטענות שונות. תשלום שווה בשווה לפי מספר הנפשות נראה הוגן מצד אחד, כי כל אחד מבני המשפחה צריך ומשתמש במשאב המשותף של המשכן בו שוכנת השכינה ומקריבים את הקורבנות כדי להתחבר לה' ולכפר על העוונות. אך אם חלוקה לפי מספר הנפשות היא ההוגנת, מן הסתם נדבת לב התלויה רק ברצון וביכולת של התא המשפחתי או ראש התא ליתן את הנדבה, לא תעשה בצורה הוגנת. יכולת של אדם אינה גדלה כאשר יש בביתו יותר נפשות, אלא, אם כבר, להיפך, ורצון של אדם אולי גדל אם הוא יודע שיותר נפשות ממשפחתו ישתמשו במשאב המשותף, אך לא מסתבר שהרצון גדל בצורה לינארית.

באמת, גם בתרומה שבה החלוקה היא לפי מספר הנפשות יש לעיין. תרומה זו חובה להביאה, ולכן הציפייה היא שהיא תהיה הוגנת. הרי יש מנהל חיצוני, צד שלישי, שמנהל וכופה אותה. חלוקה שווה בשווה לפי מספר הנפשות הינה הוגנת רק אם התועלת של המשפחה מהתרומה נכפלת במספר הנפשות שבה. אם תועלת של משפחה בת שמונה נפשות הינה כפולה מתועלת של משפחה בת ארבע נפשות, הוגן הוא שתשלם הראשונה כפליים מהאחרונה. אך אם תועלת של משפחה מהמשכן אינה גדלה ככפולה של מספר הנפשות שבה, למשל מפני שאין דומה התועלת של האדם הראשון במשפחה לתועלת של האדם השני במשפחה שכבר היה לו את האדם הראשון שדרכו היה יכול להתחבר למשכן, או מפני שיש קורבנות המשותפים לבית אב כגון פסח וכדו', אזי החלוקה היותר הוגנת היא שככל שהמשפחה גדלה, התשלום ביחס לכל נפש צריך להיעשות יותר קטן.

ובתרומה מן הסוג השני, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו, הבעיה חמורה אף כפליים. מכיוון שמדובר בנדבה, האסטרטגיה האופטימלית למשפחה הינה ככל הנראה להיות רוכב חופשי (free riding). רוכב חופשי הוא מי שנהנה מפעולת הכלל מבלי לשאת בנטל. השיקול שלו לכאורה מוצדק, הרי בין אם ישא בנטל ובין אם לאו כנראה יקבל את התועלת, ואם כך, יותר טוב עבורו שלא לשאת בנטל ולקבל את התועלת מאשר לקבל את התועלת לאחר שהפסיד קצת בהיותו נושא בנטל. במקרה זה כל אחד יכול לומר כך, לנקוט את הצעד הטוב עבורו, ואז יקרה האבסורד שביחס לכלל ינקט הדבר הרע שאף אחד לא יתרום וכולם יפסידו (סיטואציה כזו נקראת דילמת האסיר).

אשר על כן, גם ביחס לתרומה שחובה להביאה וניתן היה להלין על החוסר בחלוקה הוגנת וגם ביחס לתרומה הנידבת שניתן בכלל לחלוק ממנה, כל ישראל נעשים כלוקחים אלו מאלו. יש מי שבחלוקה הוגנת היה צריך ליתן פחות וכעת נילקח ממנו יותר, ויש מי שנודב מה שהיה יכול להתחמק ממנו וביחס לזה כביכול נלקח ממנו, ועל אלו נאמר ויקחו, מאת כל איש תיקחו את תרומתי, וזאת התרומה אשר תיקחו מאיתם: