משפט צדק

משפט צדק

בשופטים (פרק טז פסוק יח), שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק. ע"כ.

ולשון הפסוק צ"ב. ראשית, מדוע התחיל בשופטים ושוטרים תתן לך והמשיך בושפטו את העם, והרי היה צריך להמשיך באותה מטבע לשון, ושפטו אותך. שנית, הרי יכול היה לוותר על מילת העם ולכתוב רק ושפטו משפט הצדק, שכן אין השופטים שופטים אלא את העם. בנוסף, היה יכול לוותר גם על מילת משפט ולומר רק ושפטו צדק. אחרי שכתב פעולת ושפטו, שוב אין צורך בשם הפעולה משפט.

הנה, מסופר בבבא מציעא, דף לט ע"ב, כך. מרי בר איסק אתא ליה אחא מבי חוזאי. אמר ליה פלוג לי, אמר ליה לא ידענא לך. אתא לקמיה רב חסדא, אמר לו שפיר קאמר לך, שנאמר ויכר יוסף אחיו והם לא הכירוהו, מלמד שיצא בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. אמר ליה, זיל אייתי סהדי דאחוה את. אמר ליה אית לי סהדי, ודחלי מיניה דגברא אלימא הוא. אמר ליה לדידיה, זיל אנת אייתי סהדרי דלאו אחוך הוא. אמר ליה, דינא הכי, המוציא מחבירו עליו הראיה. אמר ליה הכי דיינינא לך ולכל אלימי דחברך. אמר ליה, סוף סוף אתו סהדי ולא מסהדי. אמר ליה, תרתי לא עבדי. לסוף אתו סהדי דאחוה הוא וכו'. ע"ש.

מרי בר איסק היה איש עשיר ותקיף. בא לו אח שלא הכיר ממקום רחוק וביקש לחלוק בנכסים איתו כדין אח, אך מרי התכחש אליו. באו לפני רב חסדא, שאמר שאכן ייתכן שרמי לא מזהה את אחיו כפי שאחי יוסף לא הכירוהו, שיצא מהם בלא חתימת זקן ובא בחתימת זקן. עכ"פ, אמר רב חסדא לתובע שיביא עדים שהוא אחיו של מרי. אמר התובע שיש לו עדים, אך הם מפחדים להעיד בגלל מרי שהוא אדם אלים. משום כך, אמר רב חסדא למרי שעליו להביא עדים שהתובע אינו אחיו. טען מרי שזה מנוגד לדין, שכן המוציא מחבירו עליו הראייה, אך השיב רב חסדא שכך הוא דן את מרי ושאר האנשים האלימים כמוהו. טען מרי שאם אכן חוששים שעדים ימנעו מלהעיד נגדו, אזי גם אם יביא עדים קיים חשש שמעידים שקר לטובתו. ענה רב חסדא שזהו כבר חשש יותר רחוק שלא חוששים לו.

לבסוף באמת באו עדים שהעידו על האדם שהוא אכן אחיו של מרי, אך עכ"פ, אף שלבסוף לא נצרכו לכך, מבואר שרב חסדא יכול היה לשנות מן הדין שהמוציא מחבירו עליו הראייה, בגלל שיקולים כגון שהנתבע הוא אדם אלים.

ומעתה, אפשר שכוונת הפסוק היא על דרך זו.

מה שהדגיש ושפטו את העם, ולא כתב ושפטו אותך או שהשמיט את המילים האלו, כוונתו לחלקים הרעים שבעם, לרשעים או לאלימים כגון מרי בר איסק. וכמש"כ לגבי חטא המתאוננים (במדבר פרק יא פסוק א), ויהי העם כמתאוננים, ופרש"י, אין העם אלא הרשעים, וכן הוא אומר מה אעשה לעם הזה, ואומר העם הזה הרע, וכשהם כשרים קרואים עמי וכו'. ע"ש. הרי שהפסוק לא מציין דרישה כללית בעלמא מהשופטים, אלא בפרט את צורת השפיטה הרצויה של הרשעים.

והוסיף הפסוק שהשופטים שופטים את העם משפט צדק, ולא כתב רק ושפטו את העם צדק, מפני שהשופטים הרצויים הם אלו שיודעים לנווט את הדרכם אל הצדק בחכמה. שופט שלעולם ישפוט בדרך של צדק, כלומר, כפי החוקים מבלי לנטות ימין ושמאל ולהפעיל שיקול דעת, לא תמיד יגיע לתוצאה של משפט צדק. דוגמא לדבר, עם מרי בר איסק, שהורה רב חסדא לנטות מדרך הצדק, המוציא מחבירו עליו הראיה, כדי להגיע למטרת ומשפט הצדק, שהתובע יוכל להעמיד את תביעתו.

לכך כתב ושפטו משפט צדק ולא רק ושפטו צדק, כי העיקר שהמשפט, דהיינו התוצאה, יהיה צדק, גם אם הדרך, פעולת ושפטו, אינה, כביכול, צדק. כך נהג רב חסדא, וכך דורש הפסוק מכל השופטים, שיפעילו שיקול דעת במקום הצורך, כגון במשפט רשעים ואלימים, כדי להגיע לתוצאה של צדק, ולא יברחו מאחריות ויפעלו לפי הכללים, במשמעותם השטחית ביותר, ויהיו עשויים להגיע לתוצאת משפט מעוותת.

ובדרך דומה, ניתן להסביר את הפסוק באופן נוסף.

הנה, איתא בשו"ע, חו"מ סי' טו מסעיף ג, וא"ד, הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה, לא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר (פי' שלשלת העוון) תלוי בצוואר העדים. כיצד יעשה, ידרוש בו ויחקור הרבה הדרישה וחקירה של דיני נפשות.

והמשיך וכתב, אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפוסלן, או שדעתו נוטה שבע"ד זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו, וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר. והרי הדברים מסורים ללב.

ועו"כ, וכשהיה רואה הרא"ש באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה.

במה דברים אמורים, כשהתובע רמאי, אבל כשהנתבע רמאי אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו, ואם נראה לו באומדנא שהוא חייב יחייבנו אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו. עכ"ד.

הרי שפסק השו"ע, בדומה למה שנתבאר, שאל לו לדיין לברוח מהאחריות על תוצאת הדין בטענה שהוא בסך הכל נצמד לכללים ויהיה הקולר בצוואר העדים והכללים. והמשיך וכתב, למעשה, שאם הדיין אינו מוצא פתח ודרך במסגרת הכללים להעלים את הדברים שחושד בהם ולהגיע לתוצאת דין שיכול להיות ליבו שלם עימה, עליו להימנע מלפסוק את הדין ולהסתלק ממנו.

ברם, כל זאת רק אם מצב זה, של שב ואל תעשה, מסייע לצד שכנגד הצד הנחשד. אך אם, למשל, הנתבע הוא זה שנחשד והתובע הוא מי שנראה שהצדק עימו, הסתלקות של הדיין כמוה כזכייה של הנתבע החשוד שכעת אין מוציאים ממנו. באופן זה, אומר השו"ע אין לדיין לסלק עצמו, אלא להשתדל לדרוש ולחקור ולנסות כל דבר במסגרת יכולותיו.

וזהו שאמר הפסוק, ושפטו את העם, דהיינו את הרשעים והחשודים, כדלעיל, רק כאשר עצם השפיטה והמשך הדרישה והחקירה הן הכרחיות ובלעדיהן לא יהיה משפט צדק, כגון שהחשוד הוא הנתבע וללא שפיטה דומה הדבר לזכייה של הנתבע. מנגד, כאשר בדין עם חשוד אין השפיטה הכרחית ובלעדיה החשוד יזכה, יש להימנע מלפסוק את הדין ולהסתלק ממנו ולא לשפוט.

וכך מתפרש הפסוק. ושפטו את העם, החשודים, רק כאשר המשפט הכרחי לצדק. אחרת, אסור לחתוך את הדין ויש להסתלק ממנו.

ניתן לבאר את הפסוק באופן נוסף.

הרמ"א בסוף הסימן כתב וז"ל, ואם נראה לב"ד שאחד גוזל חבירו ולא יוכלו להוציאו ממנו בדין, יכולין לגזור על שאר בני אדם שלא ישאו ויתנו עימו, ואם היא אישה שלא תינשא ולא יעסקו בשידוכיה עד שתוציא מידה שאינו שלה. עכ"ל.

הרי שבית הדין לפעמים פונה לעם כדי להגיע לתוצאה של צדק, שעל ידי שהעם לא יהיו בקשרים עם אותו שנחשד כגזלן ואי אפשר להוציא ממנו בדין, התקווה היא שהחשוד יוותר לבסוף ויודה, או יחזיר את הגזילה, וכך תתקבל התוצאה של משפט צדק.

כעת, ושפטו את העם היינו שבית הדין מורה לעם הוראות, שימנעו ממו"מ ושידוכים עם החשוד, ועל ידי כך יתקבל משפט צדק, דהיינו תוצאה של צדק, שהשוד יתוודה או ישיב את הגזילה: