סבורים שהוא נביא
סבורים שהוא נביא
בשופטים (פרק יג פסוק ט), שמפטירים אחר פרשת נשא, כתוב, וישמע האלוקים בקול מנוח ויבוא מלאך האלוקים עוד אל האשה והיא יושבת בשדה ומנוח אשה אין עימה. ע״כ.
יש להבין מדוע נתגלה המלאך אל אשתו של מנוח ולא אל מנוח עצמו, והרי כבר נתגלה אליה כבר לפני כן, בפסוק ג, וירא מלאך ה׳ אל האשה ויאמר הנה את עקרה וכו׳, ועתה הנה השמרי נא ואל תשתי יין ושכר וכו׳, ואף אמר לה כל שצריכה לדעת. מנוח לא שמע זאת, ולכאורה אליו היה צריך להתגלות.
בנוסף, לאחר שהתגלה המלאך בתחילה אל האשה והלכה וסיפרה למנוח בעלה, התפלל מנוח לה׳ שהמלאך יתגלה פעם נוספת כפי שאכן קרה. כלומר, המלאך התגלה בגלל תפילתו של מנוח, כך שתמוה אף יותר מדוע לא התגלה אליו אלא אל אשתו.
עוד צ״ת, מה שכתוב בפסוק י, ויקם וילך מנוח אחרי אשתו, ודרשו חז״ל בברכות (דף סא ע״א) שהלך אחרי דבריה ואחרי עצתה, והרי שום דבר ושום עצה לא היה לכאורה של האשה. את הכל אמר המלאך לאשה והיא אמרה זאת למנוח, ובכלל, אחר כך חזר ואמר המלאך ישירות למנוח מה עליהם לעשות.
ויש לומר, שהנה דרשו חז״ל, ומראהו כמראה מלאך האלוקים, כסבורה בו שהוא נביא ואינו אלא מלאך, והקב״ה רצה שיחשבו אותו לנביא כדי שאחר כך יעצרוהו לאכול לחם, מה שלא היו עושים אם היו יודעים שהוא מלאך. ואם כן, אפשר שהמלאך נתגלה מתחילה שוב לאשה ולא למנוח משום שהיא כבר טעתה בו וחשבה שהוא נביא, ואחר שהיא משוכנעת שהוא נביא, גם בעלה שבא לדבר עם המלאך ילך אחריה ויחשוב שהוא נביא, אבל אם היה מתגלה מלכתחילה למנוח אפשר שהיה מנוח מזהה שהוא מלאך ולא נביא.
כעת מובן גם מהם הדברים והעצה של האשה שמנוח הלך אחריהם. מנוח הלך אחרי אשתו במחשבה שאיש האלוקים אינו מלאך אלא נביא, כאמור.
והטעם שרצה הקב״ה שיחשבוהו לנביא ולא למלאך ויארחו אותו, כי כפי שאמרו חז״ל במקומות הרבה, מצוות הכנסת אורחים, מתן שכרה בצידה לזכות בבנים. כך אמרו בתנחומא בפרשת כי תצא, ויש מצוות שמתן שכרה בנים כמו שרה שאירחה את האורחים וכו׳, בכד הקמח לרבינו בחיי בערך אורחים, וכן מצינו שהמצווה הזאת של הכנסת אורחים שהפרי שלה והשכר בעולם הזה הם הבנים וכו׳, ובתנחומא בשמות (פ״ד פי״ח), ומשנכנס משה לביתו נתברך והיה לו בנים, ובגמרא בברכות (דף סג ע״ב) ועוד. וכדי לזכות בבנם שמשון, היו מנוח ואישתו זקוקים לזכות זו, שה׳ העמיד בפניהם אפשרות לזכות בה.
אך אכתי צריך להבין, דהנה מנוח גם בהמשך לא הבין שמדובר במלאך, כמש״כ בפסוק טז, כי לא ידע מנוח כי מלאך ה׳ הוא, ומדוע היה צריך להיות מנוח סבור שמדובר בנביא עד שממש בא להגיש לפניו את הכיבוד. הקב״ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ולכאורה די בזה שבשעה שחשבו לכבד את המלאך לא ידעו שהוא מלאך, ואי הידיעה שהייתה בהמשך לא העלתה ולא הורידה.
אכן, נראה שהיה עניין נוסף במה שלא ידעו שהוא מלאך. בשלב זה בא מנוח להקריב עולה לה׳ בעזרת איש האלוקים, ואם היה יודע שמדובר במלאך, היה נמנע מכך, כפי שאמרו במשנה בחולין (פ״ב מ״ט), אין שוחטין לא לתוך ימים ולא לתוך נהרות וכו׳, ופירש רע״ב שלא יאמרו לשרו של ים הוא שוחט. כך היה נמנע מנוח מלהקריב בפני מלאך, שלא יאמרו שמקריב אליו ולא לה׳. אם כן, כדי שלא ימנע מנוח מהקרבת העולה, חשוב היה שלא יכיר במלאך עד לאחר מכן.
ובפסוק טז אמר המלאך, אם תעצרני לא אוכל בלחמך ואם תעשה עולה לה׳ תעלנה, ותמוה מה היה לו להדגיש בסוף דבריו שאת העולה יעלה לה׳, והרי פשיטא שעולה היא לה׳. כך היה גם כאשר חשב מנוח שמדובר בנביא, וודאי לא התכוון להקריב לבשר ודם, וכך חושב מנוח גם כעת שיודע שמדובר במלאך, ולא מתכוון להקריב לו כמו שלא מקריבים לשרו של ים.
ונראה לומר בזה שני הסברים. ראשית, כפי שנתבאר, מנוח עשוי היה להימנע מלהקריב קרבן לה׳ לפני מלאך, כמו שלא שוחטים לתוך ים וכדו׳, שאף שאינו מתכוון להקריב לשרו של ים או למלאך, שלא יאמרו שכך כוונתו. לכך אמר המלאך שיכול מנוח מלהקריב ללא חשש, כי באופן שלו יהיה ברור לכל שההקרבה היא לה׳.
ועוד י״ל, שהנה אמרו בברכות, דף י ע״ב, כל המארח תלמיד חכם בתוך ביתו ומהנהו מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מקריב תמידין. ע״ש. ואם היה איש האלוקים באמת נביא ולא מלאך, כבר עצם האירוח שלו היה נחשב כמו הקרבת קרבן לה׳. וזהו שהדגיש המלאך ואמר למנוח, לא אוכל מלחמך, ולכן לא תוכל להקריב קרבן בכיבוד שלי כי אם בהקרבת קרבן לה׳ ממש:
תגובות
הוסף רשומת תגובה