זאת החיה

זאת החיה

בשמיני (פרק יא פסוק ב), דברו אל בני ישראל לאמר זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ. ע"כ. וכמעט שאין מילה אשר אין שם תמיהה.

יש להבין לשם מה נדרשת מילת זאת שהוסיף, זאת החיה אשר תאכלו, ולא סתם החיה אשר תאכלו. יש להבין לשם מה כתב היתר האכילה, אשר תאכלו, ולא הסתמך על הדברים שאסר בהמשך דבריו ומכלל לאו אתה שומע הן. ואפילו אם תאמר שצריך להשמיענו הן ההן והן הלאו, יהיה הטעם אשר יהיה, עדיין אינו מובן מדוע הקדים את הדברים המותרים על פני האסורים, הרי דבר חידוש הוא לכאורה לבוא ולאסור ולא לבוא ולהתיר, כי בסתמא הכל מותר עד שנתחדש בו איסור, ויותר נראה לפתוח בדבר המחודש. עוד תמוה, מדוע כתב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, ולא כתב ישירות זאת הבהמה. לשם מה יש לומר את הכלל, חיה, ואחר כך למקד לבהמה, ולא לכתוב מיד שמדובר בבהמה. עוד לא ברור מה שסיים מכל הבהמה אשר על הארץ, וכי בהמות פורחות בשמים הן.

במה שפתח במילה זאת, פרש"י, מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו.

הנה, בגמרא במנחות (דף כט ע"א) נאמר שג' דברים נתקשה משה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבע, מנורה, שרצים, החודש, ויש אומרים אף הלכות שחיטה. ובפשטות גם החיה שההסבר שלה נעשה על ידי המחשה והצבעה הייתה צריכה להיות בכלל אלו, ויש להבין מדוע הושמטה.

אך ביאור העניין, בברור, שהגמרא במנחות לא נקטה אלא דברים שהיו קשים למשה בעצמו, דברים המסורים לחכמים ולא להמון העם. את העניינים האלו צריך היה ה' להראות באצבע ובצורה מוחשית למשה כפי שאומרת הגמרא. לעומת זאת, את סימני בעלי החיים הטהורים והטמאים משה תפס בקלות, אבל עדיין היה צריך ללמד לעם הנתקלים בעניינים אלו דבר יום ביומו וצריכים לידע אף בעצמם את ההלכות. לכן משה הציג את החיות בפני העם והראה להם מי מהן טהורות ומי מהן טמאות. אם כן, מדובר בשתי המחשות לשני קהלים שונים משתי סיבות שונות, ושפיר מובן שהגמרא במנחות שדיברה על הסוג האחד לא הזכירה את הסוג האחר.

וכעת אפשר ליתן טעם גם במה שפירט הכתוב גם את הבהמות הטהורות וגם את הטמאות, ולא הסתמך על דיוקים, כי אמנם עבור דיוקים די לכתוב את הלאו ומכללו אתה שומע הן, אך אם כל המטרה היא להסביר, לפרט ולהמחיש להמון העם, מהגדרת ההסבר כמעט מוכרח שיהיו אי אלו דברים מיותרים שלא הובאו אלא לשם ההסבר. כך, אמנם יכול היה משה לומר צד אחד והיו יכולים, עקרונית, ישראל לדייק את הצד השני, כמו שמשה יכול היה לדבר בלי להראות ומבחינה עקרונית נחשב היה הדבר ללימוד, אך כיון שמטרת ההסבר הייתה שהמוני עם ישראל יבינו את העניין ויצליחו לשמור על הלכות הכשרות מעצמם, הוסיף משה להראות באצבע וללבן את העניין מכל צידיו.

במה שפתח בדברים המותרים והקדים אותם לדברים האסורים, למד התורת משה, שמשמע שראוי היה שלא לאכול שם בעל חי, וכמו שבאמת אמרו חז"ל בפסחים (דף מט ע"ב), תניא רבי אומר, עם הארץ אסור לאכול בשר, כל העוסק בתורה מותר לאכול בשר בהמה ועוף וכל שאינו עוסק בתורה אסור לאכול בשר בהמה ועוף. ע"ש. לכן הוצרך להתחיל דבר אל בני ישראל זאת החיה אשר תאכל, כי ההיתר הוא חידוש ולא האיסור.

במה שכתב זאת החיה, כתב רש"י, זאת החיה לשון חיים, לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה וגזר עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו', כדאיתא במדרש רבי תנחומא. עכ"ל.  

וכן מובא במדרש. משל לרופא שהלך לבקר שני חולים, ראה אחד מהם שהוא בסכנה, אמר לבני ביתו תנו לו כל מאכל שהוא מבקש. ראה את השני שעתיד לחיות, אמר להם כך וכך מאכל יאכל כך וכך לא יאכל. אמרו לרופא מה זה, לזה אתה אומר יאכל כל מה שמבקש ואילו לאחר אמרת לא יאכל כך וכך, אמר להם הרופא, לזה שהוא לחיים אמרתי לו זה אכול וזה לא תאכל, אבל אותו שהוא למיתה אמרתי להם כל מה שהוא מבקש תנו לו, שאינו לחיים. וכך הקב"ה התיר לגויים השקצים והרמשים, אבל ישראל שהם לחיים אמרתי להם והייתם לי קדושים כי קדוש אני וכו', וזהו שנאמר כאן זאת החיה, כלומר זאת האומה הראויה להיות חיה ודבוקה באלוקים חיים. ע"ש.

אמנם, עוד כתב רש"י בדיבור המתחיל זאת החיה מכל הבהמה, מלמד שהבהמה בכלל חיה. ולכאורה צ"ע מה לרש"י ללמוד שני דברים מאותו דיוק, ממה שכתב זאת החיה מכל הבהמה ולא ישירות זאת הבהמה. ועוד קשה, שהמפרשים במקום הביאו עניין נוסף שדרשו חז"ל מאותו הדיוק, חיה אכול ושאינה חיה לא תאכל וטריפה אסור.

אכן, המפרשים מבארים את המקורות לדיוקים הנוספים. בשפתי חכמים על רש"י יישב שישנו דיוק נוסף, מייתור ה' הידיעה בזאת החיה, שהיה יכול לכתוב זאת חיה אשר תאכלו. ר"ח פלטיאל כתב שלימוד הטריפה נלמד מדסמיך אשר תאכלו לחיה, ולא כתב וזאת החיה מכל הבהמה תאכלו, והוסיף וכתב שיודעים שבהמה בכלל חיה ממה שחיה נקרא בדרש ולא ברפה. אם כן, אפשר להבין כר"ח פלטיאל לגבי לימוד הטריפה, ואת הייתור הנוסף להבין או כשפתי חכמים או כר"ח פלטיאל.

מה שהוצרך לכתוב ולהוסיף מכל הבהמה אשר על הארץ, יש לבאר ע"פ האמור בגמרא בסנהדרין (דף נט ע"ב), רבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא, פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה, אמר כפירים שואגים לטרף, נחיתו ליה תרתי אטמתא, חדא אכלוה וחדא שבקוה. איתיא ואתא לבי מדרשא, בעי עלה, דבר טמא הוא זה או דבר טהור, אמרו ליה אין דבר טמא יורד מן השמים. בעי מיניה ר' זירא מר' אבהו ירדה לו דמות חמור מהו, א"ל יארוד נאלא, הא אמרי ליה אין דבר טמא יורד מן השמים. ע"ש. לכך כיוון הכתוב מכל הבהמה אשר על הארץ, כי היא ורק היא טעונה סימני טהורה, אבל הבהמה שאינה על הארץ אלא יורדת מן השמים, היא לעולם אינה טמאה.

הנה, בגמרא בחולין, דף סב ע"ב, איתא, אמר רב פפא, תרנגולתא דאגמא אסירא תרנגולתא דאגמא שרא, וכתבו התוס' שם, אין לפרש שמדובר בזכר ונקיבה מאותו המין, כי הכלל הוא שכל היוצא מן הטהור טהור ולכן תרנגול היוצא מתרנגולת טהורה בהכרח טהור. אכן, בנידה, דף מ ע"ב, כתבו התוס' שהזכר אסור לפי שאין לו סימני טהרה, ולא התירו מטעם כל היוצא מן הטהור טהור, משום שהאם הטהורה לא ילדה האפרוח אלא הטילה ביצים והאפרוח גדל מעצמו ונאסר ממילא ע"י סימני הטומאה.

וכתב רא"ו בקובץ שמועות (חולין אות כז) בביאור מחלוקת הדעות בתוס', כי הנה יש לחקור בעניין סימני הטומאה והטהרה שאמרה התורה האם הסימנים עצמם הם הגורמים לטומאה והטהרה, בבחינת סיבה, או שאינם אלא סימנים על מין בעל החיים ועל איזו תכונה אחרת שלו שהיא סיבת טומאתו או טהרתו. וגם ביאור הכלל שכל היוצא מן הטהור טהור מתפרש אחרת לפי שני צדדים אלו, שאם הסימנים הם עצמם הגורם לטומאה ולטהרה, צריך לומר שחוץ מן הסימנים גם מה שהדבר יצא מן הטהור הוא גורם נוסף לטהרה, אע"פ שאין בו הסימנים, אך אם הסימנים אינם גורם אלא סימן בעלמא על מין ותכונת בעל החיים, הרי שודאי שסוג ותכונת הוולד הולכים אחר אימו והכלל שכל היוצא מן הטהור טהור מובן כפשוטו. ויעויין ברמב"ם במו"נ (ח"ג פרק מח) שכתב וז"ל, ודע כי הסימנים הללו וכו' אין מציאותן סיבת ההיתר ולא היעדרן סיבת האיסור, אלא הם סימנים להכיר בהם המין המשובח מן המין הגרוע. ע"ש. ועל פניו נקט כצד השני בחקירה, שהסימנים הם רק סימנים לתכונת בעל החיים ולא המהות עצמה.

ונראה שבזה נחלקו השיטות בתוס', דהתוס' בנידה סוברים שהסימנים הם עצמם סיבת הטומאה והטהרה ולכן כתבו שתרנגול זכר אינו טהור, שאם אתה בא להכשירו מצד שכל היוצא מן הטהור טהור, הרי יצא מביצה ולא ישירות מהתרנגולת, ואם אתה בא להכשירו מצד סימנים הרי אין בו סימני טהרה אלא טומאה וגורמים הם לאיסורו. אבל התוס' בסוגיא בחולין סוברים שפירוש הכלל שכל היוצא מן הטהור טהור הוא שטהרת בעל החיים הולכת אחר מינו ותכונתו הפנימית אותם הסימנים רק מגלים, וכל היוצא מן הטהור הרי מינו ותכונתו כשל אימו ולכן טהור. אם כן, גם תרנגול היוצא מתרנגולת, אע"פ שאינו יוצא ישירות אלא בוקע מביצה, סו"ס ברור כי מינו ותכונתו כשל אימו ודי בכך לקבוע טהרתו.

ואפשר שלפי הצד בחקירה שהסימנים הם הסיבה לטומאה והטהרה, מתבהרים יותר כמה קשיים בלשון הפסוק. מה שכתב זאת החיה ולא כתב החיה סתם פחות קשה, כי לא בא הכתוב לומר פרטי הלכה בעלמא כי אם להעמיד עקרונות מהותיים. לפרטי הלכה בעלמא אמנם אין עניין, לכאורה, בתשומת לב מיוחדת עד שבאים למימוש ההלכה, משום שהם אמצעי ולא מטרה, ולכן פחות שייך לעורר לגביהם תשומת לב בהצבעה ובהוראת המילה זאת. מנגד, לעקרונות מהותיים בעלי ערך עצמי שהלכות טהרה וטומאה הן רק השלכה שלהם, ודאי יש לשים לב ויש להצביע עליהם. זאת ועוד, מובן גם מה שהוצרך לכתוב הדברים המותרים ולא סמך שמכלל לאו אתה שומע הן, כי הדברים המותרים אינם מידע יבש בעלמא, שאותו באמת ניתן היה להעביר על ידי דיוקים מהמידע היבש לגבי הדברים האסורים, אלא יש בזה עקרונות מהותיים שיש עניין לומר ישירות, להמחיש ולהדגיש. כמו כן מובן מה שהקדים הדברים המותרים לאסורים, כי הוראת ההיתר יש בה חידוש גדול, לא בגלל עצם ההיתר, כי הרי כל דבר מותר עד שיתחדש בו איסור, אלא בגלל העקרונות המהותיים המובילים להיתר: