עבדך ערב את הנער
עבדך ערב את הנער
בויגש (פרק מד פסוק לב), כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. ע״כ. ואמר רב הונא, בבבא בתרא (דף קעג ע״ב), מניין לערב דמשתעבד, דכתיב אנכי אערבנו מידי תבקשנו. ע״ש. כלומר, מניין לערב שמשתעבד באמירתו להיות ערב על ההלוואה בלא שעושה כל קניין, ולמד זאת רב הונא ממה שיהודה אמר לאביו אנכי אערבנו בלחוד בלא עשיית קניין.
הגמרא בקידושין, בסוף דף ו, מביאה את הדין הבא. אמר רבא, תן מנה לפלוני ואקדש לך מקודשת מדין ערב. ערב לאו ע״ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעביד נפשיה, האי איתתא נמי אע״ג דלא מטי הנאה לידיה קא משעבדא ומקניא נפשה. כלומר, באותה מידה שערב אינו מקבל הכסף אלא הלוה ובכל זאת נוצר שעבוד של הערב למלוה, כך גם במקרה זה אדם אחר מקבל את הכסף והקידושין צריכים לחול, ויש לזה שם של דין ערב.
אכן, הראשונים נחלקו ביסוד דין ערב.
התוספות בבבא מציעא (דף נז ע״ב) סוברים כי התורה חידשה בדין ערב שכאשר המלווה נותן את הכסף ללווה על סמך דיבורו של הערב, הרי זה כאילו הערב עצמו קיבל את הכסף. ובלשונם שם, דחשיב כאילו מקבל מלווה עצמו כמו תן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב דחשוב כאילו קבלה ממנו. עכ״ד. וכ״כ בדף עא (ע״ב), הרי הוא כנותן למלווה עצמו. ע״ש. ולפי דבריהם, נוסח הקידושין צריך להיות הרי את מקודשת לי במנה שנתתי לפלוני, שכן כסף הקידושין הוא אותו כסף ממש שקיבל פלוני וכאילו קיבלתו היא.
מנגד, הריטב״א כתב וז״ל, ערב לאו אע״ג דלא מטי הנאה לידיה, פירוש לאו למימרא דלאו מטי ליה שום הנאה, דאם כן במאי משתעבד, אלא לומר דאע״ג דלא מטי לידיה הנאת מעות שהוציא המלווה, ולא הגיע לידו של ערב לא כסף ולא שווה כסף, אפילו הכי משתעבד בהנאה דמטי ליה במה שהלוה לזה על אמונתו, דהנאה בכל דוכתא חשיבא ככסף כדפרישנא בכמה דוכתי, הכא נמי אע״ג דלא מטי לידה הנאת מנה עצמו מקניא נפשה בההיא הנא דשוויא פרוטה דיהיב מנה לפלוני בדיבורה. עכ״ל. הרי שלא המעות עצמן הן כסף הקידושין, כי אם ההנאה שהאשה נהנית בזה שהמקדש מוציא ממון על פיה בזה יש קבלת ממון המועילה לקידושין. והדבר מועיל כפי שבערב ההנאה בזה שהמלווה מאמין לו ומציא כסף על סמך דיבורו נחשבת כקבלת ממון המחייבת אותו ומשעבדת אותו לפרוע את החוב.
ברם, יש לברר בדעת הריטב״א, ומפורסמים הדברים בשם הפני יהושע, שאם האשה מתקדשת בדין ערב מצד ההנאה שנותנים מנה לפי דבריה, הלא דבר פשוט הוא שצריכים הקידושין לחול, לא צריך לחדש דין ערב ובדברי רבא אין שום חידוש. סוגיא ערוכה היא בדף סג (ע״א) שניתן לקדש בהנאה כגון שחוק לפני רקוד לפני, כל עוד יש בהנאה שווה פרוטה, ואם נהנית שו״פ במה שנותנים לפלוני מנה על פיה, מועילים הקידושין לכאורה ככל קידושין הנעשים בהנאת שווה פרוטה. הפנ״י עצמו ועוד אחרונים כתבו כי האשה מתקדשת מפני שנעשית ערבה ממש, דהיינו שנעשית חייבת להחזיר את חוב המנה הניתן לפלוני ובמה שהיא מתקדשת היא מחזירה את החוב, ואכמ״ל בדרך זו.
אמנם, נראה שיש לחלק בין שני סוגי ההנאות. כאשר האשה מבקשת מהאיש לשחוק ולרקוד לפניה, הלא פעולה של שחוק וריקוד היא דבר העולה תשלום מסויים והרי האשה מקבלת פעולה שוות כסף. קבלת פעולת השחוק והריקוד עבורה, הרי זו ככל קבלת שווה כסף המועילה לקידושין משום שהפעולות נכללות בכלל שווה כסף. זאת בניגוד למקרה שבו האשה אמרה איזה דבר, תן מנה לפלוני, ויש לה הנאה שהקשיבו לדבריה. הן אמנם ייתכן שהקשבה זו גרמה לאשה הנאה ששווה פרוטה, אך סו״ס לא מדובר בקבלת פעולה שנותנים עבורה תשלום והיא מוגדרת כשוות כסף אלא בקבלת הנאה שנגרמה מפעולה. במילים אחרות, הדין הפשוט של קידושין בהנאה איננו למעשה קידושין בהנאה כי אם קידושין בפעולה שנותנים עבורה תשלום וברור שהיא שווה כסף. דין ערב משמיענו שהקידושין מועילים גם בהנאה שנהנית מהפעולה שנתנו מנה לפי דבריה אף שזו איננה פעולה שנותנים תשלום עבורה. אכן, הדבר תלוי בסוגיות רבות נוספות ואין מקום להאריך בזה.
על כל פנים, יהודה התחייב לאביו בדבר הנער בנימין, והתחייבות זו נראית כהתחייבות בעלמא, התחייבות בדיבור בלבד בלא קבלת כסף וכדומה כלל.
הרמב״ם מהלכות מכירה (פרק יא הלכה טו) כתב וזה לשונו, המחייב עצמו בממון לאחד בלא תנאי כלל, ואף על פי שלא היה חייב לו כלום, הרי זה חייב, שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה או שכתב לו בשטר הריני חייב לך מנה וכו׳, שהרי חייב עצמו כמו שישתעבד הערב. עכ״ל. וכן איתא גם בשו״ע (חו״מ סי׳ מ ס״א). ומבואר בדבריהם שערב מתחייב על ידי דיבור בלבד, ובאותו אופן יכול כל אדם בכל אופן לחייב עצמו על ידי דברים. ולכאורה הוא הדין יהודה שחייב עצמו בעניין בנימין בדיבור ובלא שום קבלת דבר.
אך הקשו האחרונים, אם לפי הרמב״ם ערב מתחייב על ידי דיבור בלבד, אם כן כיצד אשה מתקדשת מדין ערב, הרי בקידושין ודאי צריך נתינת כסף ואין די בדברים. אם כך, בהכרח נחשב הדבר שיש בערב קבלת כסף, או על ידי שהמנה עצמו נחשב ככסף או על ידי ההנאה בנתינת הכסף, ושוב לא ניתן להסיק מדין ערב לכל עניין ועניין שאפשר יהיה להתחייב בו בדיבור, וכיצד הרמב״ם הסיק כן.
ותירץ המחנה אפרים (הלכות ערב סי׳ א), כי הרמב״ם סובר שעיקר החיוב בערב הוא מחמת דיבורו בלבד, בהתאם לדעתו שניתן להתחייב בדברים, ומה ששנינו בערב שבההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, הכוונה בזה רק ליתן טעם לכך שהדברים לא יהיו מוגדרים כאסמכתא וכדברים שאין בהם תוקף וגמירות דעת. אלמלא החסרון של אסמכתא, יכול הערב לחייב עצמו בדברים בלחוד. ומתוך שבערב אנו מחשיבים את ההנאה שנותן את המעות בגינו לעניין אסמכתא, למדנו בפרט שמדובר בהנאה ממשית השווה כסף, עד כדי, כפי שאומר רבא, שניתן לבוא ולקדש בה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה