מים ונחשים
מים ונחשים
בוישב (פרק לז פסוק כב), ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ע“כ. ובהמשך כתיב, והבור ריק אין בו מים, והביא רש״י את דברי חז״ל הידועים, ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. עכ״ד.
אם כן, ראובן ניסה להציל את יוסף, כפי שמעיד עליו הכתוב באופן נדיר, למען הציל אותו מידם, על ידי שהציע לזורקו לבור שיש בו נחשים ועקרבים. והדבר תמוה ביותר. ראשית, מה הצלה היא זו להשליך את יוסף אל הנחשים והעקרבים שיהרגוהו. וגם אם נאמר שלפחות הציל אותו ממיתה וודאית בידיים והביא אותו למצב שיש בו הסתברות מסויימת למיתה והסתברות מסויימת להצלה, צריך להבין מדוע אכן הביא את יוסף למצב הזה ולא הציע לאחים לזורקו בבור ללא נחשים ועקרבים כך שלא יסתכן באופן ישיר כלל.
ואפשר לבאר בפשטות שיותר היה בטוח ראובן שיצליח לשכנע את האחים, כפי שאכן קרה, להשליך את יוסף לבור מסוכן מאשר אם היה מציע לשים אותו במקום בטוח. ומיהו, גם אם כך הדבר, הרי אין בשיקול הפשוט הזה די הצדקה לשים את יוסף במצב עם סיכוי משמעותי למות, ועדיין יש לבאר מדוע הניח ראובן שסיכויי המיתה של יוסף בבור זניחים, מה שמצדיק את ההבאה שלו למצב הזה.
זאת ועוד, לא רק יוסף נפגע מהשיקולים של ראובן, אלא אף ראובן עצמו היה נפגע מתוקף אחריותו למיתה שתיתכן שהייתה נגרמת ליוסף עקב כך שגרם לשים את יוסף מול אותם מזיקים, הנחשים והעקרבים. וכן איתא ברמב״ם (הלכות מלכים פרק ט הלכה ד), בן נח שהרג נפש וכו׳ נהרג עליו וכו׳ או שכפתו ונתנו לפני הארי וכו׳ הואיל ומת מכל מקום נהרג. עכ״ד. וה״ה במעשה ראובן ויוסף שאם יוסף היה מת, מי ששם אותו לפני העקרבים היה נדון כרוצח.
והנה בחידושי הגרי״ז כתב ג׳ דרכים בשיקוליו של ראובן.
באופן אחד, ע״פ המבואר בברכות (דף לג ע״א), מעשה במקום אחד שהיה ערוד, דהיינו לטאה ארסית שנולדה מכלאיים של צב ונחש, והיה מזיק את הבריות. באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם, הראו לי את חורו. הראוהו את חורו. נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם, ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו ערוד, ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא. ע״ש. וכיוצא בדבר, ראובן היה משוכנע שהנחשים והעקרבים לא ימיתו את יוסף, כי לא הם ממיתים אלא החטא ממית, ולכן אפילו אם נחשים ועקרבים יש בו, כיוון שמכל מקום חטא, כנראה, אין בו, כנראה שלא ימות. ובאמת כך היה שלא נגעו בו לרעה.
וכתב באופן נוסף, דהנה במסכת יבמות דף קכא איתא דנפל למים שיש להם סוף אשתו מותרת, דוודאי מת. ועוד נאמר שם, ת״ר, נפל לחפורה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו, ריב״ב אומר אף לחפורה מלאה נחשים אין מעידים עליו, חיישינן שמא חבר הוא, ופרש רש״י, יודע ללחוש, דהיינו שיכול להינצל ע״י הלחש מהעקרבים, ומיהו לגבי מים גם לחש לא יועיל, כמו ששנינו שנפל למים שיש להם סוף אשתו מותרת. וכדעת ריב״ב אחז ראובן והשתדל לא לתת את יוסף בבור עם מים, שכן אפילו עם לחשים לא יוכל להינצל מטביעה בו, אלא בבור עם נחשים ועקרבים שיוסף אמור להסתדר עימם בעזרת לחשים. וזהו גם הדגש בכתוב ובחז״ל, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו.
ועו״כ באופן אחר, דעיקר ההצלה שפעל ראובן ומשבח אותו הכתוב לגביה, לא הייתה הצלת יוסף ממיתה או סכנה, אלא הצלת האחים מעוון חמור של שפיכות דמים. וא״כ שוב צ״ע מה הועיל בהצעה לזרוק את יוסף לבור עם עקרבים, והרי גם זו שפיכות דמים ורציחה וכדלעיל ברמב״ם. ואולם, ברמב״ם מהלכות רוצח (פ״ב ה״ב) איתא, שאם כפת את חבירו והניחו לפני הארי וכיו״ב והרגתו חיה, נחשב הוא לשופך דמים ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים, אך אין בו מיתת בית דין. והמשיך בהלכה הבא, ומניין שכן הוא הדין וכו׳, מיד כל חיה אדרשנו זה המוסר חבירו לפני חיה לטורפו, ובפירוש נאמר לשון דרישה, הרי דינו מסור לשמים. ע״ש.
וכתב הגרי״ז דלכאורה דברי הרמב״ם סותרים, דאם לגבי ישראל כתב שדינו מסור לשמים כי גזר כן הכתוב שמן השמים ידרשוהו, כן הדין היה צריך להיות גם לגבי בן נח שהרג בצורה הזו. וביאר, דבאמת כמו הדין של ישראל בזה, כך דינו של בן נח, אלא שכנראה התחדש בתורה, וצ״ע היכן, שבן נח שהניח אדם בפני חיה והרגתו מכל מקום נהרג, ועל כל פנים, זהו דווקא לאחר מתן תורה, שרק אז פועל החידוש שנתחדש בתורה ומוציא מהדין העקרוני שדורשים את עונשו מן השמים, אך קודם מת״ת, כגון במעשה יוסף והאחים, עדיין היה הדין כמו שנאמר ברמב״ם בהלכות רוצח.
ומאחר שכן, שפיר מובן שניסה ראובן לשנות את כוונת האחים מהמתה בידיים להמתה באופן של נתינה בפני חיה רעה, שכן באופן הראשון נהרגים על המיתה והממית נחשב ממש כרוצח, אמנם באופן השני, שנתנו בפני העקרבים, העיקרון שהיה תקף לפני מת״ת קבע כי הממית לא נדון ממש כרוצח, כך שאין הדין כלפיו מסור לשוכני ארץ כי אם לשמים. ואפשר להוסיף, דהאחים הצדיקים הרי היו בטוחים שהדין עימם כלפי שמיא, ולכן מובן היטב שהיה נח להם, או לראובן שהציע ההעצה, שדינם ידרש בשמים ולא בארץ:
תגובות
הוסף רשומת תגובה