חלומות ידברו

חלומות ידברו 

בוישב בפרק לז פסוק ה, ויחלום יוסף חלום ויגד לאחיו. ע״כ. ובסוף הפרשה, פרק מ פסוק ה, ויחלמו חלום שניהם איש חלומו בלילה אחד איש כפתרון חלומו המשקה והאופה אשר למלך מצרים אשר אסורים בבית הסוהר. ובתחילת פרשת מקץ, פרק מא פסוק א, ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור.

הרי מצינו בתחילת הפרשה את חלומו של יוסף, בסופה את חלומם של שר המשקים ושר האופים ובתחילת הפרשה הבאה את חלומו של פרעה, כולם חלומות אמיתיים בעלי משמעות ותוקף שבאו לידי ביטוי במציאות. חלומו של יוסף על אלומות האחים שמשתחוות לאלומתו והחלום על אחד עשר כוכבים השמש והירח המשתחווים לו, הרי לבסוף התקיימו בכך שהאחים השתחוו לו ליוסף המשנה למלך. חלום שר המשקים על הגפנים שסחט אל כוס פרעה ונתנה בידו וחלום שר האופים על העוף האוכל ממעשה האופה שבסל שעל ראשו, הרי באו לידי מימוש בשיבת שר המשקים לתת את הכוס על כף פרעה ובתליית שר האופים כאשר פתר יוסף. גם חלומו של פרעה על שבע הפרות והשיבולים הדקות והשדופות הבולעות את שבע הפרות והשיבולים היפות והמלאות לא היה דבר שאין בו ממש, כי הרי אכן באו על מצרים שבע שני שבע ושבע שני רעב כפי שפתר יוסף את החלום. על כל פנים, משתמע מכל החלומות הללו שיש אמת בחלומות, ואפילו אם החלום דרוש פתרון ואינו מובן כפשטותו, סוף סוף פתרון יש לו וקיים עבורו.

ותומכות לדבר בגמרא בנדרים, דף ח ע"א, אמר רב יוסף נידוהו בחלום צריך עשרה בני אדם להתיר לו, כלומר, ביאר הר"ן, לפי שאפשר שבשליחות המקום נתנדה ולפיכך צריך עשרה להתירו ששכינה עמהם. ע"ש. אם כן, דברי יוסף הולמים את חלומו של יוסף ושאר החלומות המסופרים בתורה בכך שיש לקחת ברצינות דברים הנעשים או נאמרים בחלום.

אמנם, ישנה גם סוגיא אחרת, בסנהדרין דף ל ע"א, בה אומרים חז"ל, הרי שהיה מצטער על מעות שהניח לו אביו ובא בעל החלום ואמר לו כך וכך הן, במקום פלוני הן, של מעשר שני הן, זה היה מעשה ואמרו דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין. ע"ש. דהיינו שאפילו אם אכן הבן מוצא את המעות במקום שגילו לו בחלום, אין להתייחס לדברי החלום ברצינות ולחשוש שמא מדובר במעות במעשר שני וכדומה. ובמילים אחרות, דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים. והדבר תמוה, כיצד בתורה אנו רואים שהולכים אחר דברי חלומות, משתדלים לפתור את החלומות וכן שיש לחלומות בסופו של דבר ביטוי ממשי, אם בגמרא בסנהדרין מבואר כי דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים. יתר על כן, הרי הגמרא עצמה, במסכת נדרים, מחשיבה דברי חלומות עד כדי שצריך להתיר נידוי שנעשה בחלום, ומדוע כן הדין אם החלום אינו מעלה ואינו מוריד.

אכן, האחרונים כבר עמדו על ההפרשים בין הגמרות ובין המקרים וביארו מתי חשים לחלום ומתי לא.

התשב"ץ (ח"ב סי' קכח) כתב, כי השכל מעיד שיש חלומות צודקים הראוי לחוש להם ויש חלומות בלתי צודקים שאין לחוש להם, ואם כן כשבא לפנינו חלום אנחנו מסופקים אם הוא צודק או שהוא בלתי צודק, אם יש לנו לחוש בדבר או שאין לחוש בדבר. כעת, הרי דבר ידוע הוא שבכל דבר שבממון יש לנו להעמיד הממון שנפל בו הספק בחזקתו, ומכיוון שכך, מובנים דברי הגמרא בסנהדרין באותו שהיה מצטער על מעות מעשר שני שהניח אביו שאין לו לסמוך על החלום ויונח הממון ההוא בחזקתו כאשר היה קודם החלום, כי דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים להוציא הממון מחזקתו. אבל במי שנדוהו בחלום, אם על ידי מלאך הרי הוא מנודה ואם על ידי שד אינו מנודה ואם כן זה ספק מנודה ספק אינו מנודה והרי זה כספק איסור אם אסור לספר ולכבס ולהתרחק מבני אדם ד' אמות אם לא, ומן הספק צריך היתר ככל ספק איסור שאפשר לצאת מידי ספק על ידי תקנה ולכן צריך עשרה להתיר. יעויין בדבריו.

עכ"פ, מסקנת דברי התשב"ץ היא שישנם חלומות אמיתיים וישנם חלומות שאינם אמיתיים ולכן על כל חלום יש לנו להסתפק האם הוא מן החלומות האמיתיים או מן החלומות שאינם אמיתיים. אם כן, הרי זה ספק ככל הספקות שהולכים בו לקולא בענייני ממון, כמו בחלום שבו נאמר לבן שהוא צריך לתת את המעות שהשאיר לו אביו, בהנחה, שאיננה פשוטה, שנתינת מעות מעשר שני זו שאלה ממונית ולא איסורית, ובענייני איסור, כמו כל איסורי מנודה שבהם מסופק מי שנידוהו בחלום, יש לילך לחומרא ולהצריך התרה. ובאשר לחלומות המסופרים בתורה, הרי חלומות אלו אינם עוסקים בשאלות הלכתיות, אם לממון ואם לאיסור, אלא הם עוסקים בדברים שבמציאות, כגון הנהגת יוסף ואחיו, גורל שר המשקים ושר האופים וגורל פרעה ומצרים. כאשר מדובר בחלום על מציאות, ואנו יודעים כי ישנם חלומות אמיתיים וישנם חלומות שאינם אמיתיים, יש מקום גדול לחשוש לדברי החלום אם מדובר בעניין משמעותי. החלומות לבסוף התקיימו מפני שישנם חלומות אמיתיים ואלו בכללם, ומה שחולמי החלומות חשו להם מלכתחילה, אפילו שיכולים היו להתגלות כחלומות שווא, הוא מפני שהחלומות עסקו בדברים הרי גורל עבורם. עוד אפשר לומר כי רק בחלום בעלמא יש להסתפק אם הוא אמיתי אם לאו, אך במקרה של החלומות האלו, ידעו החלומים בחוש, בגלל ההקשר או בגלל איזו תחושה עוצמתית שחשו, שדברי החלומות מעלים ומורידים בהחלט.

בשו"ת שיבת ציון (סי' נב), מאת רבי שמואל סג"ל לנדא בנו של הנודע ביהודה, גם כן הובאה השאלה הזו והובאו גם דברי התשב"ץ. הוסיף בעל השיבת ציון וענה את תשובתו שלו וא"ד, דע לך אהובי תלמידי כי עניני החלומות הם דברים מכוסים וסתומים וסיבתם נעלם מעיני בשר ודם וכו'. יש חלומות המתהוים ע"י סיבת גופני כגון ע"י עיכול המזון המעלה אדים או ע"י חולשת המזג מבריאות הגוף ואלו החלומות המה הבל אין בו ממש, אמנם יש חלומות אשר אין להם יחוס לסיבת הגוף והם הוראה והודעה מן השמים עד שאמרו חז"ל במס' ברכות דף נ"ז ע"א שחלום הוא אחד מששים בנבואה עיין שם באברבנאל. אמנם זה ידוע ומבורר במופת שרוב החלומות נתהוים מסיבת הגוף אשר עליהם אמרו דברי חלומות אינן מעלין ואינן מורידין רק המיעוט מיעוטא דמעוטא הם הוראה והודעה מן השמים, ולפ"ז יש ליישב הסתירה שהקשית בפסק הלכה, דכל היכא שדברי החלום נוגע לדבר איסור כגון האי דינא דאמרו לו בחלום שמעות שהניח לו אביו מעות מעשר בזה שפיר פסקינן שדברי חלומות אינן מורידין ואינן מעלין יען כי בכל דבר איסור אזלינן בתר רובא וכיון שרוב מעות הם חולין ועיין במסכת פסחים דף ז' ע"א ובמס' ב"מ דף כ"ו ע"א מוקמינן אחזקת חולין ועוד כיון שרוב חלומות הם הבל ואין בהן ממש אמרינן שגם זה הבל והוא מסוג רוב החלומות אשר שוא ידברו, אבל בהאי דנידוהו בחלום חוששין למיעוטא דהנה התוס' במסכת נדרים שם כתבו דלכך צריך התרה דיש לחוש שבהאי הודעה שנדוהו בחלום מגלים לו מן השמים שפורענות עתיד לבוא עליו ע"ש בתוס'. ומעתה דבר זה אינו נוגע לדבר איסור כ"א לסכנה שלא יבא הפורענות ובסכנה לא אזלינן בתר רובא וחיישינן למיעוט כמ"ש רש"י ז"ל במסכת חולין דף י' ע"א דספק מים מגולין אסורין משום סכנת נחשים, דאף שיש לומר אדם נכנס לשם או שאר שקצים גילו והנחשים הם מיעוטא אפ"ה חיישינן שמא נחש גילה ושתה ממנו דבסכנה לא אזלינן בתר רובא, וא"כ שפיר פסקינן דנידוהו בחלום שהוא חשש סכנה מפני הפורעניות חיישינן למיעוט חלומות שיש בהם ממש. עכ"ד.

אם כן, בעל השיבת ציון גם כן הלך כדרכו של התשב"ץ בכך שישנם חלומות אמיתיים שכוללים הוראה או הודעה משמים, ישנם חלומות הבל הקשורים לסיבות גופניות וכדו' וחלום הבא בפנינו יש לו סיכוי להיות מאלו ויש לו סיכוי להיות מאלו. ברם, בכל זאת ישנו הבדל משמעותי בין השיבת ציון לתשב"ץ, בכך שהתשב"ץ העמיד את הספק כספק שקול אם החלום אמיתי אם לאו, עד כדי שבעניינים איסוריים יש לנו להחמיר ולומר שהחלום הוא מן החלומות האמיתיים, בעוד השיבת ציון כתב שאפילו בספק איסור יש לנו להחזיק את החלום כדבר הבל מפני שכך הוא רוב רובם של החלומות. בהתאם, הבן שנתגלו לו בחלום ואמרו שהמעות שהניח לו אביו הם של מעשר שני ואמרו בזה שדברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים, לדברי השיבת ציון אין צורך אפילו לדון את המקרה כספק ממון, שכן גם בספק איסור לא נוציא את המעות מידו בעקבות החלום. המקום היחיד שבו נחוש לדברי חלומות, לדבריו, הוא כאשר מדובר בדבר סכנה, שאז חוששים אפילו לדבר רחוק ביותר כגון מים מגולים האסורים משום סכנת נחשים וחמירא סכנתא מאיסורא. ובעניין המנודה בחלום שחוששים לו, יש לומר גם כן כמפרשים שפירשו שהדבר קשור לסכנה ולפורענות המבשרים לו משמים.

כעת, חלומותיהם של שר המשקים, שר האופים ופרעה, שאפילו לפני שנודע פתרונם היה ברור לכולם שהם עוסקים בענייני סכנה, פשוט וברור שהיה מקום לחוש בהם ולהשתדל בהבנתם. רק חלומו של יוסף, שעל פניו אינו עוסק בענייני סכנה, נדמה כי לא היה מקום מלכתחילה לחוש אליו, וייתכן שזו באמת סברת האחים שלא קיבלו את החלום וסברת יעקב, לכל הפחות כלפי חוץ. יוסף מצידו בודאי חש לחלומו, וגם על יעקב נאמר ואביו שמר את הדבר, אולי משום שחשו והרגישו שנלווים לחלום דברים נוספים המייחדים אותו משאר חלומות העולם. כל הטעם שלא חוששים לדברי חלומות בעלמא הוא משום שרק מיעוט דמיעוט מתוכם מייצגים הודעה או הוראה משמים, אבל אם מדובר בחלום עם מאפיינים מיוחדים, כמו חלומו של יוסף, ביחס אליו ההתפלגות של חלומות ההבל וחלומות האמת שונה ובו כבר יש מקום לחוש.

ועדיין קשה, לדברי השיבת ציון שרוב החלומות הם הבל ומיעוטם אמת, ויותר ממנו לדברי התשב"ץ שאמיתות החלום עומדת כספק שקול, הלא חז"ל בסנהדרין אמרו בפסקנות כי דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים, לא רק לעניינים מסויימים ולא רק בדרך של רוב, אלא, בפשטות, ככלל. ואותו דבר להיפך משתמע מן התורה, שם מחזיקים מדברי החלומות דברי אמת, גם כן שלא לעניינים מסויימים או על דרך רוב כי אם ככלל. רק בגמרא בנדרים בעניין המנודה בחלום ייתכן לומר שאין זה על דרך ודאי אלא רק חשש, כפי שאכן נקטו המפרשים. אם כך, לא מסתברים דברי השיבת ציון, ויותר מכך דברי התשב"ץ, שכל חלום יש בו ספק אם הוא דברי אמת או דברי הבל, כי בסנהדרין אנו אומרים שבהחלט הוא הבל ובתורה אנחנו אומרים שהוא בהחלט אמת. נדמה, אם כן, שאין ספק על כל חלום האם הוא חלום אמת או הבל, אלא ישנם שני סוגים מסרים ואמירות בחלום, לסוג אחד של אמירות יש משמעות והשלכה ולסוג האחר אין, ואפילו לו יצוייר ששתי האמירות תאמרנה באותו החלום עצמו נבוא ונתייחס לאמירה מן הסוג האחד ולא לאמירה מן הסוג השני. כך נוכל להבין את מקורות חז"ל המייחסים חשיבות לדברי חלומות, שכוונתם לסוג האמירה האחד, ומקורות חז"ל שאינם מייחסים חשיבות, כמי שכוונתם לסוג האמירה השני. 

הר"ן בסנהדרין (שם) כתב שיש חילוק בין מי שנידוהו בחלום, עליו אומרת הגמרא בנדרים שצריך התרה, לבין מי שחלם שנדר בחלום שאינו צריך היתר מפני שדברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים. ואף שסתם הר"ן ולא פירש, נראה כי עומד בזה חילוק גדול בין שני סוגי אמירות שיש בחלום. סוג אחד הוא סיפורי חלומות על דברים הקורים בעולם, אם זה שמחר יקרה מסחר כזה וכזה, אם זה שמעותיו של אדם הם מעשר שני ואם זה, אפילו, שהאדם נודר נדרים ביחס לעצמו או ביחס לאחרים. כל אלו הינם סיפורים שמנסים לברר איזשהו דבר במציאות, אם זו מציאות עכשווית שאינה ידועה לנו ואם זו מציאות עתידית, ואמרו לנו חז"ל כי אל סיפורים כאלו אין להתייחס. דברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים וההסתברות שדבר מסויים יקרה נותרת זהה בין אם חלום מספר את הדבר או את שלילתו. לכן, בין השאר, חלום של אדם על כך שנדר דבר מה אינו רלוונטי, וכל עוד לא נדר האדם במציאות אין משמעות לנדר כלל. מנגד, לעומת הסיפורים הללו שלא מתייחסים לאמירות שלהם כלפי המציאות, ישנם דברי חלומות בהם מתרחש איזה עניין או איזו פעולה שהם עצמם מחוללים דבר מה בעולם. מכיוון שחלום הוא אחד משישים בנבואה ומהווה אחד מכלי התקשורת של הקב"ה עם בני האדם, אפשר שיעשה איזה דבר בחלום והוא עצמו ייצור איזו השלכה במציאות.

דוגמא לדבר הוא נידוי בחלום. כאשר אדם חולם שעושים נידוי, מסתבר שדין הוא שעשיית הנידוי שבחלום היא עצמה מחוללת נידוי. הרי ברור לכל כי אם בת קול יוצאת ואומרת שפלוני מנודה דינו להיות מנודה. כך, באותה מידה, אם פלוני חולם שמנדים אותו הרי זה ממש מחולל נידוי, ולא רק מגלה אותו, ויש לזה תוקף גם במציאות. לאור זאת נראה שיש לפרש גם את חלומם של שר המשקים ושר האופים. כאשר בא המלך ומחזיר את שר המשקים ובא העוף ואוכל ממאפה שר האופים, הרי דבר זה בעצמו הוא הגזירה שה' גוזר על שניהם, זה לחיים וזה למיתה. אין הפשט שנתגלה בחלום ששר המשקים יחזור ושר האופים יתלה, אלא שהחלום עצמו כולל את גזירת הגזירה של הקב"ה לטוב ולמוטב. גם חלומו של יוסף וחלומו של פרעה צריכים להתפרש בזו הדרך, שבחלומו של יוסף נגזירה גזירה על כך שאחיו ישתחוו לו ובחלומו של פרעה נגזירה גזירה על שנות השובע ושנות הרעב. ואם תאמר, תינח בנידוי בחלום ברור כי החלום הוא עצמו פעולת הנידוי, ואפשר להבין גם בחלומות השרים שהחזרת שר המשקים ומאכל העוף מעל שר האופים הם עצמם החלת הגזירות, אך חלומו של יוסף וחלומו של פרעה קשה לראות הכרח מדוע הם עצמם הגזירות ולא רק משלים המתיימרים לגלות ולספר על העולם ולגביהם אמרינן שדברי חלומות אינם מעלים ואינם מורידים, יש לומר דאין הכי נמי. בדיעבד התגלו חלומותיו של יוסף ושל פרעה כחלומות אמיתיים שלפי האמור כללו גזירה, לה יש השלכה במציאות, אך לפעמים באמת לא ברור מראש האם החלום כולל גזירה אקטיבית שיש בה ממש או רק בירור המציאות שאין בו ממש. נראה כי אופי חלומותיו של פרעה, חוסר ההגיון בדברים שקרו בהם וחוסר הסיבה שיחלום אותם, אלו שאוששו בעיני פרעה וסובביו כי מדובר בגזירה אמיתית ולא בבירור הבל. אופי חלומותיו של יוסף, מנגד, בו אחיו משתחווים לו, עשוי להיראות כדבר יותר הגיוני ומתאים ליוסף לחלום, ועל רקע זה ממש באה המחלוקת עם האחים האם מדובר בנסיון לגלות את המציאות ובדברי הבל או בגזירה של המציאות ובדברי אמת: