כברכתו ברך אותם
כברכתו ברך אותם
בויחי (פרק מט פסוק כח), כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם. ע"כ.
אשר דיבר להם אביהם, מבאר רש"י, שיש מהם שלא ברכם אלא קינטרן, יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי, תלמוד לומר ויברך אותם, כולם במשמע. והמשיך וביאר במה נתברכו כולם, ברך אותם, לא היה לו לומר אלא איש אשר כברכתו ברך אותו, מה תלמוד לומר ברך אותם, לפי שנתן ליהודה גבורתו של אריה, ולבנימין חטיפתו של זאב, ולנפתלי קלותו של איל, יכול שלא כללן בכל הברכות, תלמוד לומר ברך אותן. ע"ש.
הרי כל ברכה שנתברך בה שבט, נתברכו בה כולם. גור אריה יהודה, אך גם גור אריה ראובן, שמעון, דן, בנימין והשאר. נפתלי איילה שלוחה, וכך גם יהודה, אשר, זבולון, יוסף והשאר.
וצריך להבין את עניין הדיבור שנידבר בו כל אחד והפך לנחלת וברכת הכלל. אם לא רק יהודה הוא אריה, אלא גם יוסף וזבולון, מדוע נתלתה ברכת אריה ביהודה ומה משמעותה. יתר על כן, ראובן, שמעון ולוי לא ברכם אלא קינטרם, כלשון רש"י, ומה יש להכליל את פחז כמים אל תותר ובסודם אל תבוא נפשי אל שאר השבטים. מה להם ולזה, מה עניין ברכה יש בזה.
יעקב פתח ואמר ראובן בכורי אתה, ושנה ושילש, אומר הרד"ק, כוחי וראשית אוני, כי הוא ראוי לשלוש מעלות, כמו שתרגם אונקלוס, כהונתא בכורתא ומלכותא, וזהו שאמר ויתר שאת, אך בגלל שחטא בחטא גדול אל תותר, שלא יהיה לך יתרון על אחיך. והמשיך הרד"ק והביא את פירוש אביו שיתר שאת הוא עניין כפרה, והיא הברכה שברכו שתתגבר סליחתו על עוונו. כלומר, כמו בעניין קין (פ"ד פסוק ז) שאמר לו הי"ת ואם תיטיב שאת.
כלומר, יעקב מוכיח את ראובן על חטאו, ומעמיד אותו על כך שדרגתו והמצופה ממנו גבוהים ובודאי שלא היה צריך לחטוא. יעקב מוסיף ואומר שבגין החטא מפסיד ראובן כמה יתרונות שהיו צריכים להיות לו, אם זו כהונה, בכורה או מלכות. ברם, למרות כל זאת, מתברך ראובן ביכולת להשתקם מעוונותיו ולהתגבר ביתר שאת, בתשובה וכפרה חזקות ויתרות.
שמעון ולוי אחים, אמר יעקב, כלי חמס מכרותיהם. מדוע ציין את הידוע מאליו, שהם אחים, ביאר הרש"ר הירש, שבאופיים התגלה קו שהיה מכשיר אותם לעמוד בראש ההנהגה העתידה, הם אחים והם גילו רגש אחוה, כלומר איחוי וחיבור, במידה יתרה. עוול שנעשה לקטן שבמשפחה הרי הם חשים בו, בלא כל אנוכיות, כאילו נעשה להם. הם אחים ומאוחים גם זה לזה ושניהם יחד לשאר המשפחה וכביכול מניעים גוף אחד גדול יחד עם תכונת אפם ועברתם שאינה יודעת גבול.
כתגובה לזה אומר יעקב על שמעון ולוי, אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל, כלומר, נחלק ונפיץ שת שמעון ולוי ותכונתם באופן שיהיה מתאים לעם ישראל. אם זה בשעה שעם ישראל פורח ויושב על אדמתו, בבחינת ישראל, אז יפיצם הפצה שיש בה כדי להקטין ולבטל כמה שניתן את מידת העזות, ואם זה בשעה שעם ישראל בגלות ובניכר, בבחינת יעקב, אז יחלקם חלוקה שאין בה עניין של ביטול והזנחה אלא כמו שמחלקים דבר יקר למען יזכו רבים ככל האפשר. ואכן, בארץ ישראל לוי לא נטל חלק וקיומו היה תלוי במעשר, ברצון הטוב של כל יחיד, ואף בני שמעון, נחלתם הייתה מוקפת ומובלעת בנחלת יהודה, כך שהיה תלוי כולו בשבט החזק שהקיף אותו, ולא הייתה ללוי ולשמעון השפעה והובלה בשעת הפריחה של עם ישראל. רק בגלות, כשהאומה מפוזרת וקרבה הסכנה של הכרה עצמית תאבד, אז, למען תישמר ההכרה העצמית והרגש היהודי, שמעון ולוי שהיו נפוצים בארץ ישראל נעשו מחולקים בגלות והחיו את הכוח, העוז ואת האש והגאווה היהודית האצילה.
גם ראובן וגם שמעון ולוי, דיבר איתם יעקב דברים קשים לגבי מעשיהם או תכונותיהם, ראובן חטא והפסיד ממעלתו, ושמעון ולוי נוטים להתאחד ולהוביל בעוז ובהקצנה, אך יחד עם הדברים הקשים גם מסר תרופה למכה, ברכה, איך לתעל את הדברים למקום טוב, אם בתשובה חזקה, יתר שאת, וכידוע במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים, ואם בתכנון והבחנה מתי הזמן המתאים להוביל חזית אחידה ועזה. העובדות והתכונות שייכות רק לראובן, שמעון ולוי, אך הברכה וההתמודדות שייכות לכל השבטים, וזו ההכללה שכלל בה יעקב את כל השבטים וכרך את ברכותיהם גם יחד. גור אריה יהודה ונפתלי איילה שלוחה הם המעלות הטבעיות של שבטים אלו, כמו התכונות הטבעיות והמעשים שהציג יעקב לגבי ראובן, שמעון ולוי. במקרה של אותן מעלות טובות, יעקב כמובן בירך את אותם השבטים בכך שיאחזו בהן ויחזקו אותן, אך הוסיף ובירך, איש אשר כברכתו ברך אותם, שגם מי שזו אינו תכונתו הטבעית והדבר כביכול אינו נוגע אליו, יכלל גם הוא בכל הברכות, יתברך בטוב ויתמודד עם הרע:
תגובות
הוסף רשומת תגובה