לא אמרו דבר
לא אמרו דבר
בבא (פרק י פסוקים כב וכג), ויהי חושך אפילה בכל ארץ מצרים שלושת ימים. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ע"כ. ופרש"י, ויהי חושך אפילה שלושת ימים, חושך של אופל שלא ראו איש את אחיו אותן שלושת ימים. ועוד שלושת ימים אחרים חושך מוכפל על זה, שלא קמו איש מתחתיו, יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לשבת. ולמה הביא עליהם חושך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים ולא היו רוצים לצאת ומתו בשלושת ימי אפילה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו. ועוד שחיפשו ישראל וראו את כליהם וכשיצאו והיו שואלין מהן והיו אומרים אין בידינו כלום, אומר לו אני ראיתיו בביתך ובמקום פלוני הוא. עכ"ד.
ועניין דומה אך שונה מצינו בשבת הגדול, כפי שכתב הטור באו"ח (סי' תל), שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול, והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחודש הזה ויקחו להם שה לבית אבות שה לבית, ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם, ונמצא שי' בחדש היה שבת ולקחו להם כל אחד שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתו ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות השם עלינו, והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול. עכ"ד. הרי שישראל פעלו לעומת המצרים, לקחו את השה אלוהי מצרים, והמצרים ראו ואפילו לא אמרו דבר לעומתם. זהו הנס הגדול שעל שמו נקראת שבת זו.
והנה, בני ישראל יצאו ממצרים ביום טו בניסן, וליל פסח התרחש בליל טו. יממה קודם לכן, בליל יד, עמד משה ואמר לפרעה (פרק יא פסוקים ד וה) שלמחר כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים וכו'. את זאת אמר לו לאחר שהוסרה מכת חושך, שיומה האחרון היה ביג ניסן. צא ולמד שמכת חושך, שאורכה היה שישה ימים, החלה בח בניסן והסתיימה ביג בניסן ובתוכה הייתה שבת הגדול בי בניסן. ואם כן יש לתמוה, מהו הנס הגדול בכך שהמצרים לא עשו דבר למנוע את בני ישראל מלקחת את השה, הרי היה למצרים חושך שמנע מהם אפילו מלראות שבני ישראל עושים דבר זה או אחר.
אכן, כאשר נדקדק בעניין מכת חושך נראה שהדברים מתיישבים היטב. ראשית, פתח וחילק רש"י בין שני החצאים של מכת חושך. החצי הראשון היה חושך רגיל, חושך אפילה, שרק מנע מהמצרים מלראות, והחצי השני היה חושך מוגבר, חושך שבו יושב אין יכול לעמוד ועומד אין יכול לשבת. המשיך רש"י ושאל ולמה הביא עליהם חושך, שאלה קצת תמוהה, כי מדוע דווקא על החושך שאל כן ולא על המכות האחרות, אלא בהכרח כוונתו בשאלה היא למה הביא עליהם את המדרגה הנוספת של החושך, החצי השני הכפול והמכופל, ולא הסתפק בהמשך חושך האפילה שהיה כבר קודם. על שאלתו זו המשיך וביאר רש״י שהיו רשעים שמתו וקברום ושחיפשו ישראל את כלי המצרים שלא יוכלו להכחישם.
ומדוע בגלל זה, שקברו את הרשעים וחיפשו את הכלים, היה צריך לחושך שמונע מלשבת או לקום ולא היה די בחושך אפילה שרק האפיל והסתיר מלראות, יש לומר כי חושך אפילה הוא רק מניעה משמעותית מפני תגובה יעילה, אבל אינו מניעה כל כך מפני הבנה של המצב ומה שמתרחש. אילו הרשעים היו מתים ונקברים בחושך אפילה, עדיין היו המצרים חשים בכך והיה בזה חילול ה׳. אילו בני ישראל היו תרים את הבתים בחושך אפילה, היו המצרים שמים לב שישראל יודעים מה יש להם בבית ולא היו מניחים שדי בהכחשה ואמירה סתמית שאין להם כלום כדי להימנע מלהשאיל את כליהם. הם היו מתאמצים יותר, מחביאים את הכלים וכדו׳ ונמנעים מלהשאיל את הכלים בתחבולות שונות. רק בחושך שבו לא קמים ולא יושבים והמצרים קפואים לחלוטין מבלי יכולת חישה, רק אז אפשר להתנהל מבלי שיהיה להם שום מושג על כך.
כעת, אילו שבת הגדול הייתה חלה בשלושת ימי החושך המוגבר, אזי גם לקיחת השה כמו קבירת הרשעים וכמו בדיקת הבתים הייתה מתרחשת בנקל, מבלי שום ידיעה של המצרים ומבלי נס גדול מעבר למכה עצמה. אבל שבת הגדול לא התרחשה אלא ביום השלישי לשלושת ימי חושך האפילה, החושך הראשון. בחושך זה המצרים רק לא ראו, אבל כן הסתובבו וכן הבינו מה קורה סביבם. הנס הגדול בחושך הקטן לא היה ההצלחה של בנ״י לקחת את השה מבלי שימנעו אותם בצורה אפקטיבית, אלא, כלשון הטור, ששאלום המצריים וכו׳ ולא היו רשאין לומר דבר. כלומר, המצרים ידעו והבינו מה קורה אבל לא יכלו אפילו להזיז שפתיהם כדי למחות על כך. זה הנס הגדול, שלמרות שישראל לקחו את השה בחושך האפילה, ואולי היה די בכך כדי שהמצרים לא יוכלו כ״כ למנוע מהם מלעשות זאת, הגדיל ה׳ לפעול פעולה יתירה ואף גרם למצרים לקפוא ולעמוד דום, כעין מה שקרה רק לאחר מכן בחושך המוגבר, עד כדי שלא היו רשאין לומר להם דבר:
תגובות
הוסף רשומת תגובה