אנגריא בתלמידי חכמים
אנגריא בתלמידי חכמים
בלך לך (פרק יד פסוק יד), וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן. ע"כ. כתרגומו וזריז, כך מפרש רש"י על אתר, ובמסכת נדרים (דף לב ע"א) מובא, רב אמר שהוריקן בתורה ושמואל אמר שהוריקן בזהב. ע"ש. כלומר, שלימדם תורה כאדם שמריק מכלי זה לתוך כלי זה ובזכות כך ניצחו, או ששילם להם הרבה זהב ירקרק כדי שיצאו להילחם עימו.
והר"ן בנדרים (שם) הביא פירוש נוסף למילת וירק, שהוריקן בתורה מלשון והבור ריק, שעשה בהן אנגריא. עכ"ד. פירוש המילה אנגריא בעלמא הוא שעבוד בדרך של עבודה או מס, והגמרא מרחיבה במשמעות האנרגיא שעשה אברהם בחניכיו ומביאה, אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנים, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר וירק את חניכיו ילידי ביתו. ע"ש.
ומה השייכות בין עשיית אנגריא בתלמידי חכמים לבין שעבוד מצרים, ביאר המהר"ל בחידושי אגדות וא"ד, יש לפרש שדעת רז"ל כי השם יתברך הביא את זרע אברהם בגלות מפני שלא היה אברהם מתחזק כל כך באמונה לכך הביא השם יתברך זרעו בגלות כדי שיקנו האמונה וידעו כח מעשיו שהוא עושה לאוהביו וגבורותיו אשר עשה לאויביו כמו שעשה למצרים מן מכות הגדולות והנוראות והטובה שעשה לאוהביו וכו'. ולפיכך סובר ר' אבהו שנראה באברהם שלא היה בוטח בה' לגמרי שהרי עשה אנגריא בתלמידי חכמים ולקחם למלחמה מיראתו, ואילו לקח הראוי למלחמה אין זה חטא שאין סומכין על הנס, אבל מה שלקח תלמידי חכמים מורה שהיה ירא והיה לו לבטוח בו יתברך ולא ליקח למלחמה אשר אין ראוי ליקח, ולפיכך נשתעבדו בניו ארבע מאות שנה שיראו גבורותיו אשר עשה ובזה יקנו אמונה שלימה. עכ"ד.
הנה אומר המהר"ל כי ישנן שתי דרכים עקביות ומקובלות לצאת למלחמה. האחת, בלקיחת אנשים גיבורים שטבעם בכך, ונאות הדבר על דרך שאין סומכים על הנס. הדרך השנייה, אומר המהר"ל, הינה בדרך האמונה המוחלטת שלפיה המלחמה יכולה להתנהל שלא כדרך הטבע בדיוק כפי שהיא יכולה להתנהל בדרך הטבע והכל ביד ה', על דרך שאמר ר' חנינא בן דוסא (תענית דף כה ע"א) מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. אם כך, אין מעלה או מוריד להתחכם ולהשתדל באמצעים טבעיים על מנת לשפר את סיכויי ההצלחה במלחמה, כי בלאו הכי ה' מחליט מי ינצח וכל מהלך טבעי לא מעלה ולא מוריד ביחס לזה. אשר על כן, אם בדרך אמונה בחרתי והיציאה למלחמה נעשית ללא גיבורי קרבות וצבא מחושל, דרך האמונה צריכה להיות מוחלטת וצירוף של כמה חניכי ביתו של אברהם שחנכם לתורה, תלמידי חכמים שאין טבעם במלחמה, יש בזה כביכול בחינה של חסרון בבטחון שבגינה נגזרה המציאות של עם ישראל בגלות תחת חסות הקב"ה על מנת לתקנה ולהשלימה.
ושם בסוגיא דנדרים נחלקו על פירוש רבי אבהו מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים, דשמואל אמר מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא שנאמר במה אדע כי אירשנה, ורבי יוחנן אמר שהפריש בני אדם מלהכנס תחת כנפי השכינה שנאמר תן לי הנפש והרכוש קח לך. ע"ש. וממשיך המהר"ל ומסביר לפי דרכו, ששמואל סובר שחס ושלום לומר שאברהם אינו בוטח במאת האחוזים שהי"ת מציל את אוהביו, אלא רק ביחס לדבר פחות מזה, קבלת הארץ, ביקש אברהם אות ועבור כך נגזרה הגלות לתקן את מידת הביטחון. ור' יוחנן סובר שגם ביחס לקבלת הארץ, אברהם שהוא ראש למאמינים ודאי לא יתכן לומר שלא היה בטוח לחלוטין, אלא הקפידא הייתה ביחס לאחריות עקיפה לאמונה של אחרים שיכול היה אברהם להכניס תחת כנפי השכינה, לגייר ולנטוע בליבם אמונה בה' והוא לא עשה דבר זה.
הנה, במסכת שבת (דף י ע"ב) אמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב, לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ע"ש. ועל פניו הדבר סותר לאמור במסכת נדרים שבעבור איזו בחינה של חסרון שהייתה אצל אברהם נגזרה הגלות על אבותינו במצרים ולא בגין הנהגת יעקב עם יוסף ואחיו.
אך האמת שאין בדבר סתירה כלל, כי בנדרים אומרת הגמרא את יסוד הסיבה לגזירת הגלות, תשובה לשאלה מדוע ירדו עם ישראל למצרים, ואחר שיש סיבה מדוע נגזרה הגלות, שוב הקב"ה מסובב את עולמו ומעצב כחומר ביד היוצר איך הדבר מתרחש בפועל. ואכן, כיצד התרחש הדבר ונעשה, מתארת הגמרא במסכת שבת על ידי העדפת יעקב את יוסף וקנאת האחים בו שגלגלה את הירידה למצרים והייתה המימוש של אותה גזירה שנגזרה כבר אצל זקנו אברהם.
ובכל זאת, בספר מרפסין איגרא (פרשת וישב), קישר את פירוש רבי אבהו על גזירת הגלות בגין עשיית אנגריא בתלמידי חכמים עם התגלגלות הגלות על ידי קנאת האחים ביוסף, שאילו לא היה יעקב עושה ליוסף כתונת פסים ומחבבו יותר משאר האחים לא היה נענש אברהם על כך שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, וזאת מפני שהאיסור להשתמש בתלמידי חכמים נלמד מהפסוק את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ואת הדרשה הזו דורש רבי עקיבא שהיה דורש את כל האתין שבתורה, אולם שמעון העמסוני כיון שהגיע לאת ה' אלוקיך תירא פירש מלדרוש את המילה את (פסחים דף כב ע"ב) ולדעתו לכאורה אין איסור להשתמש בתלמידי חכמים. אם כן, עד שלא הגיעו השבטים ובאו לדון את יוסף על שלא מכבדם, מתנשא עליהם ועובר בכך על ציווי התורה כבד את אביך ואת אמך הנדרש כך (כתובות דף קג ע"א), את אביך זו אשר אביך ואת אמך זו בעל אמך ויו יתירה לרבות את אחיך הגדול , אברהם יכול היה לטעון שאין פגם בשימוש בחניכי ביתו תלמידי החכמים משום שלא דורשים את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. אך מאחר שהשבטים דורשים את וויו להוסיף על מצוות כיבוד אב ואם את הכיבודים הנוספים וסבירא להו כר' עקיבא הדורש כל אתין שבתורה, שוב התעוררה התביעה כלפי אברהם על כך שעשה אנגריא בתלמידי חכמים.
ונשים לב שלדרך זו התביעה בלקיחת תלמידי החכמים אינה משום החסרון באמונה, כפי שביאר המהר"ל לדרך זו כמו לשתי הדרכים הנוספות בגמרא, אלא בגין עצם השימוש בהם הסותר לדרשה את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. וצריכים אנו להבין, אם כן, משום מה נגזרה גלות כתוצאה ממעשה הזה ומה השייכות בין הדברים. אמנם בגלל טענות האחים התעוררה התביעה על אברהם, והגלות התגלגלה כתוצאה טבעית מטענות האחים וממעשיהם, אך עדיין לא ברור הכיוון הסיבתי הערכי לפיו בגלל התביעה על אברהם נשתעבדו בניו למצרים מאתיים ועשר שנה.
אך נראה כי לפי רבי אבהו השייכות בין השימוש בתלמידי חכמים לבין שעבוד מצרים הינה פשוטה אף יותר מהשייכות לשני הפירושים האחרים בגמרא, לפיהם ישנו איזשהו פגם באמונה המתמלא על ידי השהות של עם ישראל בארץ לא להם תחת כנפי השכינה. לפי רבי אבהו, עבור השימוש בתלמידי חכמים שלא כהוגן, כמין מידה כנגד מידה, נגזר על ישראל שישתעבדו לגויים וישתמשו בהם שלא כהוגן.
הגמרא במסכת סוטה, דף י ע"א, אומרת כך, חמישה נבארו מעין דוגמא של מעלה וכולן לקו בהן, שמשון בכוחו, שאול בצווארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו וכו' דכתיב רק לעת זקנתו חלה את רגליו וכו'. דרש רבא מפני מה נענש אסא, מפני שעשה אנגריא בתלמידי חכמים, שנאמר והמלך אסא השמיע את כל יהודה אין נקי, מאי אין נקי, אמר רב יהודה אמר רב אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. ע"ש. בעשא מלך ישראל בנה מגדל גבוה מול שערי ירושלים לבלתי תת יוצא ובא לאסא מלך יהודה, וכאשר הסיר בעשא את המצור הכריז אסא חובה על כל אנשי יהודה לסלק את האבנים ואת העצים בהם בנה בעשא ברמה, ובכלל זה השתמש אסא גם בתלמידי החכמים ועל כך נענש ברגליו.
ונראה להבחין בין חטאו של אסא לבין התביעה מאברהם על שעשה באנגריא בחניכיו. בחינת החסרון באמונה, כפי שביאר המהר"ל, לכאורה אינה שייכת במעשה של אסא, שכן אסא קרא לכלל יהודה לבוא לעזרה לקחת את העצים והאבנים, והרי זו הנהגה של דרך הטבע, בבחינת אין סומכים על הנס, לקרוא לכל העם לבוא ולסלק אבנים. וכל העם שייך במלאכת הפינוי, לא רק הגיבורים לבדם, בניגוד ליציאה למלחמה, ובפרט כאשר קוראים לכל העם לבוא לסייע במלאכה ללא יוצא מן הכלל לעומת מלחמה שתמיד קוראים אליה רק חלק מן העם. אשר על כן לא הייתה טרוניה כנגד אסא שכביכול בחר בדרך אמונה וחיסר באמונתו, כי כל הנהגתו בקריאה זו הייתה בדרך המקובלת של אין סומכים על הנס.
אכן, התביעה כנגד אסא הינה ביחס לעצם השימוש בתלמידי חכמים חרף הכתוב את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ובאמת גם עונשו שחלה את רגליו אינו בא כנגד פגם באמונה כי אם כנגד הפגם של השימוש בתלמידי החכמים עבור מלחמה שאיננה מלחמת מצווה, כמובא במהרש"א שם, לפי שבעשא כבר הלך והסתלק מהם. ומבארים המפרשים שתלמידי החכמים נחשבים כעמודים וכיסודות העולם, ככתוב במשלי (פרק י פסוק כה) וצדיק יסוד עולם, ועוד מקורות רבים לכך שקיום העולם תלוי בתורה ובלימודה ככתוב באבות (פ"א מ"ב) על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, וכן על זו הדרך. על כל פנים, הואיל ואסא השתמש בתלמידי החכמים שלא כדין ותלמידי החכמים הם היסודות, האדנים, העמודים והרגליים של העולם, גם רגליו ויסודותיו חלו ונחלשו כמין מידה כנגד מידה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה