שיר של יו"ט ורוב
שיר של יו"ט ורוב
בגמרא בביצה (דף ד ע"ב), אתמר שני ימים טובים של ראש השנה, רב ושמואל דאמרי תרוייהו נולדה בזה אסורה בזה. דתנן בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום כולו, פעם אחת נשתהו העדים לבוא ונתקלקלו הלויים בשיר. התקינו שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש וכו'. ע"כ.
פירוש, ביצה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה אסורה בשני הימים, משום ששני הימים של ראש השנה תיקנו חכמים לנהוג בהם בכל מקום בתורת ודאי כקדושה אחת ארוכה ולא בתורת ספק. לגבי יו"ט שני של שאר המועדים, אכן, הדין הוא להלכה שביצה שנולדה ביום הראשון מותרת בשני, לפי שממה נפשך אחד משני הימים הוא חול כך שאו שהביצה נולדה ביום חול או שאנו באים לאוסרה ביום חול ובשני המקרים מותרת.
ומה הטעם שתיקנו את ראש השנה להיות שני ימים בתורת ודאי, אומרת הגמרא, משום שבראשונה היו מקבלים עדות החודש של תשרי במשך כל היום השלושים של אלול. אם היו מגיעים העדים, אפילו לקראת סיום היום, אותו היום היה מתקדש למפרע מתחילתו בקדושת יום טוב של ראש השנה, ולכן גם לפני הגעת העדים היו נמנעים בו מתחילתו במלאכה שמא יבואו העדים ויתקדש מלמפרע. רק אם לא הגיעו העדים כלל, נמצא שאותו היום הוא חול ולמחרת הוא יו"ט של ראש השנה.
פעם אחת נשתהו העדים הרבה, עד אחר זמן הקרבת התמיד של בין הערביים, ומכיוון שהיו רגילים שאין מגיעים עדים אלא עד זמן זה, חשבו שכבר לא יבואו עוד ושרו הלויים על קרבן התמיד שיר של חול. לבסוף הגיעו העדים, לאחר הקרבת התמיד, ונמצא שהלויים נתקלקלו בשירתם, ששרו שיר של חול ולא שיר של ראש השנה. אכן, מבארים המפרשים, במה ששרו הלויים על התמיד של שחר שיר של חול ולא של ראש השנה אין קלקול, לפי שדי שיאמרו שיר של ראש השנה בתמיד של בין הערביים.
הלכך, התקינו חכמים שלא יהיו מקבלים את העדים אלא עד המנחה של שלושים באלול, זמן הקרבת תמיד של בין הערביים, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה היה חודש אלול מתעבר וחודש תשרי לא היה מתקדש אלא למחרת. ברם, מכיוון שעד המנחה היו נוהגים באותו יום קדושה מספק, שמא יבואו העדים ויתקדש היום, גם לאחר המנחה לא התירו לזלזל באותו היום. באו חכמים ותיקנו תקנה קבועה וודאית שיהיו נוהגים בכל אותו היום קודש. אם באו עדים לפני המנחה, היום הראשון נעשה קודש ולמחרתו חול, ואם לא הגיעו עד המנחה, היום השני הוא קודש ונוסף אליו גם היום הראשון בגדר ודאי. כעת, שאין לנו עדים שיבואו ויאמרו שהיום קודש, אין לנו אלא את תקנת חכמים לעשות את שני הימים קדושים באופן ודאי.
בראש השנה, דף יט ע"ב, אומרת הגמרא לגבי האמור במשנה שהשלוחים יוצאים על אלול מפני ראש השנה ועל תשרי מפני תקנת המועדות, מכיוון שהשלוחים כבר יצאו והודיעו לבני הגולה מתי חל ראש חודש אלול, מדוע נדרשים שלוחים לצאת גם עבור תשרי, והרי מימות עזרא לא מצינו אלול מעובר, כך שעל פי השלוחים היוצאים על אלול ניתן לתקן את המועדות החלים בתשרי. עונה הגמרא שמה שלא היה אלול מעובר היינו משום שלא היו זקוקים לעברו, אבל אנו שמא נצטרך לעבר את אלול כדי שלא יצאו המועדות בתשרי סמוכים לשבת. ואף על פי שאם נעבר את אלול עלולים אנו לעשות קלקול בראש השנה לבני הגולה הרחוקים שלא ידעו שהחודש נתעבר ויעשו את ראש השנה שלא בזמנו, מוטב שתיקלקל ראש השנה ולא יתקלקלו כל המועדות. ע"ש עוד. אכן, כך מתפרשת הגמרא לרש"י, אבל לתוספות אין בני הגולה עושים את ראש השנה יום אחד כי אם יומיים, ובכל זאת קלקול הוא להם אם נעבר את אלול בגלל הדבר הזה עצמו שהם עושים יומיים מחמת הספק.
והקשה המנחת חינוך (מצווה שא), מדוע הלוויים נתקלקלו בשיר ושרו שיר של חול כאשר התאחרו העדים בל' באלול, והרי מכיוון שמימות עזרא לא היה חודש אלול מעובר, כמבואר בגמרא בראש השנה, במסכת ביצה ובמקומות נוספים, הרי מן הדין היה ללוויים להתייחס לאלול כחודש שאינו מעובר ולשיר שיר של ראש השנה. הרי נחשב הדבר לרוב, וכמו שבני הגולה, כפי הנראה מהגמרא בראש השנה, סומכים על רוב זה ועושים את ראש השנה יום אחד, כך גם הלוויים יכולים לסמוך על הרוב, להתייחס אל אלול כחודש שאינו מעובר ולעשות את אותו היום ראש השנה עם שיר של ראש השנה. ואפילו לדעת התוס' שחולקים על רש"י לעניין ראש השנה, מכל מקום לעניין יום הכיפורים מודים שאין עושים אותו בני הגולה שני ימים ובוודאי סומכים הם על כך שברוב השנים אין אלול מעובר. אם כן, כיון שהדין הוא שהולכים אחר הרוב מדאורייתא, לכל הדעות, לכאורה, היה ללוויים לסמוך על הרוב שיתקדש החודש בו ביום, לשיר שיר של יום טוב ולהקריב המוספים כהלכתם.
המנחת חינוך כתב ליישב, שהן אמת ישנו רוב שחודש אלול אינו מעובר, ועל רוב זה סומכים בני הגולה לעשות את ראש השנה או יום כיפור יום אחד, אך מכל מקום ביחס ללוויים אי אפשר ללכת אחר הרוב. הרוב הורע. כיוון שברוב הפעמים היו העדים באים קודם תמיד של בין הערביים וכעת הם נשתהו, יצאה שנה זו מכלל השנים הרגילות שביחס אליהן נאמר הרוב. העדים שלא הגיעו עד אותו זמן, עוררו וחידשו ספק שמא השנה הזו אינה שנה ככל השנים, ועד כמה שהשנה משונה משאר השנים, גם את הרוב שהולכים אחריו בשאר השנים אי אפשר להשליט על השנה הנוכחית המשונה. ודומה הדבר לאיתרע רובא האמור בכתובות (דף טז ע"ב), וזו הואיל ואין לה קול איתרע לה רובא. ע"ש. אם כן, בני הגולה הולכים אחר רוב השנים הרגילות שבהן חודש אלול אינו מתעבר, מפני שאין להם סיבה שלא להניח שעומדת בפניהם שנה רגילה. הלוויים, מנגד, שמודעים לכך ורואים שהשנה הנוכחית משונה, אינם יכולים ללכת אחר רוב השנים שבהן אלול אינו מעובר, שכן השינוי מהווה רעותא ברוב.
אכן, ייתכן, לפי דברי האחרונים, שהתשובה לדבר היא שכלל לא שייך ללכת במקרה כזה אחר רוב כי האי.
ביבמות (דף קח ע"א) שנינו בעניין דין מיאון, דהיינו קטנה שאין לה אב ויכולים להשיאה אמא או אחיה מדרבנן, שיכולה למאן בנישואין כל עוד היא קטנה. הממאנת באיש, הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו וכו'. ועוד איתא שם, בעלה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ויורשה ומיטמא לה, כללו של דבר הרי כאשתו לכל דבר אלא שיוצאה במיאון. ע"ש. ומדוע הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא בקרובותיו, מבואר ברמב"ם (גירושין פי"א הט"ז), הממאנת אינה מגורשת ממנו, ודינה עם בעלה שמיאנה בו כדינה עם מי שלא קדשה מעולם וכו'. עכ"ד. הרי שדין מיאון פועל בצורה של הפקעת הנישואין מלמפרע, שלאחר שהקטנה ממאנת אנו רואים את הנישואין כאילו לא היה מעולם. אמנם, הדין הוא שכל עוד הקטנה לא מיאנה, בעלה זכאי במציאתה ובמעשי ידיה ובהפרת נדריה, וגם לאחר המיאון אין הדברים האלו חוזרים. ועל פניו הדברים סותרים, שאם באמת הנישואים כאילו לא היו מעולם, צריך היה להיות שגם כל הדברים שזכה בהם הבעל, שהתברר מלמפרע שכלל לא היה הבעל, יחזרו אל הקטנה או יתבטלו.
ר' חיים ואחרונים נוספים דלו מכך יסוד גדול. ודאי דין מיאון הוא הפקעה על עיקר הקידושין למפרע, אלא שמכל מקום לא מועילה ההפקעה לעניין שנאמר שגם בשעה שקודם המיאון לא היו הקידושין חלים וקיימים אז. רק לאחר המיאון דנים מכאן ולהבא כאילו לא נתקדשה מעולם, ולגבי זה מועילה הפקעת המיאון וההיתר בקרובים, מה שאין כן לעניין הזכות של הבעל במציאתה, מעשי ידיה והפרת נדריה שקודם המיאון, שבזה מאחר שהנישואין בשעתן היו חלים וקיימים, שפיר זכה בהן הבעל בשעתן ולא מועילה לגבי זה הפקעת המיאון. כך מעין דברי הגר"ח. ובמילים אחרות, מיאון אינו פועל לעשות כך שבאמת מעולם לא היו קידושין. דרך פעולתו היא שרק ההתייחסות מכאן ולהבא היא כאילו לא היו קידושין מעולם, בבחינת מיסוך על העבר אבל לא שינוי אמיתי שלו. לכן כאשר הקטנה באה כעת לעשות נישואי קרובים עם קרובי בעלה לשעבר, אין בזה שום פגם. ההתייחסות כעת לכל דבר היא כאילו לא היה זה בעלה מעולם. ברם, אין די בזה כדי לשנות את מצב מציאתה שניתנה בעבר לבעל, שכן דין המציאה נקבע על פי המציאות באותה שעה, ומציאות זו לא באמת נשתנתה אלא רק מכוסה ומוסתרת כלפי העתיד. כך מבארים האחרונים גם את דברי הירושלמי בנדרים (פ"ו ה"ד) בעניין עקירת חכם את הנדר המועילה למפרע מכאן ולהבא, ועוד.
אם כך, ישנם דברים שהמנגנון שלהם הוא למפרע מכאן ולהבא, שאינם כוללים שינוי אמיתי של העבר אך בכל זאת ישנה התייחסות חדשה של העתיד כלפיו. זאת לצד דברים שדרך פעולתם היא למפרע ממש ולחלוטין, כולל שינוי ההיסטוריה. ישנם אחרונים הרואים את שני הפנים האלו בפעולת קידוש החודש על פי השלוחים.
מחד גיסא, כאשר השלוחים בסופו של דבר באים ומקדשים את החודש, מגלה הדבר ומברר שאותו היום אינו יום חול כי אם יום טוב של ראש השנה. גילוי זה מועיל מלמפרע לחלוטין. יום החול אינו פוקע ובא לו ראש השנה וחל במקומו, אלא קידוש החודש בא ובירר שמלכתחילה יום זה היה יום טוב האסור במלאכה. לכן היו כולם צריכים להקפיד על איסור מלאכה כבר מתחילת היום. מאידך גיסא, כאשר הלוויים עומדים וצריכים לקבל החלטה בנוגע לשירה, דומה שעתם לשעת מציאת קטנה טרם מיאונה. שיר של יום הוא עניין של הנהגה, של קדושת יום טוב וכדו', דברים שההכרעה לגביהם נגזרת ממצב העולם כרגע. הלוויים אינם נדרשים להנהגות יום טוב אם אינם רואים מול פניהם באותה שעה שמדובר ביום טוב. רק לאחר שנתקדש החודש ניתן להתייחס אל העבר כאילו היו מאפייני יום טוב מלאים, כולל קדושת יו"ט וכדו'. בניגוד לאיסור מלאכה שנגזר משאלה עובדתית גרידא, האם יום זה הוא יום חול או יו"ט, השיר שהלוויים שרים נגזר מהשאלה הסובייקטיבית האם הלוויים רואים את היום כיום חול או כיו"ט. הרוב של חודשי אלול שאינם מעוברים אינו מעלה ואינו מוריד, כי מה שהרוב אומר הוא שכנראה בהמשך היום יקדשו את החודש, אבל גם אם אכן כך יקרה, דומה הדבר למיאון שיתרחש בהמשך ומכל מקום אינו משנה את ההיסטוריה. אם כן, נהגו הלוויים כפי המציאות שהייתה בפניהם, מה שהיה נכון לעשות מבחינתם, אך התברר כדבר שיש בו חסרון וקלקול כיון שעכ"פ אותו יום אינו חול אלא ראש השנה וכדאי היה שהדברים היו נוהגים כסדרם, שקודם היה מתקדש החודש ואז יכולים היו הלוויים להתייחס לקדושת יו"ט ומנהגיו ולשיר את הנכון, שיר של ראש השנה:
יפה מאד
השבמחק