הענקה זו צדקה
הענקה זו צדקה
בראה (פרק טו פסוקים יג יד), וכי תשלחנו חופשי מעמך לא תשלחנו ריקם. העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך אשר ברכך אשר ה' אלוקיך תתן לו. ע"כ
מצוות עשה של האדון להעניק לעבד עברי היוצא ממנו לחירות כך שלא יצא בידיים ריקניות, וטעם המצווה מפורש בתורה (פסוק טו), וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויפדך ה' אלוקיך, על כן אנכי מצווך את הדבר הזה היום. ואמרו, מה במצרים הענקתי לך, אף אתה תעניק לו.
ודנו האחרונים בגדר דין הענקה, האם הוא בבחינת חיוב ממוני, שהטילה התורה על האדון לשלם תשלום נוסף לעבד עבור עבודתו ממש כשכר פעולתו, או שמא אין זו אלא צדקה, לא בתורת חיוב אלא מתורת ויתור ומתנה בתורת חנינה, כלשון הסמ"ע (חו"מ סי' פו סק"ב). כך נקט גם הש"ך שם (סק"ג), דהדבר ידוע דהענקה הוא מדין צדקה וכדמשמע קרא ובש"ס בכמה דוכתי.
ואף שאין בדבר ראיה גמורה, אכן מדברי התורה שהענקת האדון לעבד היא כנגד ההענקה שהעניק הקב"ה לעמ"י משמע שמדובר במתנה וחנינה ולא בשכר פעולה, כי מה שייך שכר פעולה וחוב למה שהי"ת נותן לישראל, והלא אין זו אלא מתנת חינם בטובו יתברך. ומכל מקום אי"ז ראיה גמורה, כי אפשר שכנגד אותה צדקה שנתן ה' לישראל, שוב נעשו ישראל מחוייבים בדרך של שכר העבדות עצמו ליתן לעבדיהם את ההענקה חלף עבודתם. המקור והטעם יכולים להיות צדקה ובכל זאת הגדר יהיה כשכר פעולה.
גם מן הרמב"ם נשמע כי הענקה דומה לצדקה ואינה חיוב גמור, כי הנה בספר המצוות במצווה קצה הביא הרמב"ם ז"ל את מצווה הצדקה, והמצוה הקצה היא שצוונו לעשות צדקה ולחזק החלשים ולהרחיב עליהם, במצווה קצז הביא את מצוות ההלוואה, והמצוה הקצז היא שצונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה וכו', ובין השתיים, במצווה קצו, הביא את מצוות ההענקה, והמצוה הקצו היא שצונו להעניק עבד עברי כשיצא לחפשי, ולא יצא בידים ריקניות. ואם לפני הענקה הובאה מצוות הצדקה ומיד לאחריה מצוות ההלוואה הדומה לצדקה, ואולי אף המעולה ממנה, נדמה שמוכרח הדבר שסובר הרמב"ם שגם הענקה מעניינה של צדקה היא.
אחת הנפ"מ בחקירה האם הענקה היא חיוב כחלק משכר העבד או צדקה היא האם ובאיזה אופן נוכל לכפותו אם לא ירצה לשלם את ההענקה. אם הוא מצד חוב, נראה פשוט שיש בזה דין של ירידה לנכסים ככל חוב שיורדים עבורו לנכסי החב. מנגד, אם הענקה היא בבחינת צדקה, ודאי אין אנו יורדים לנכסיו, אלא, אם בכלל, כופים אותו כדרך שכופים על כל מצוות עשה עד שתצא נפשו. ונתחבטו האחרונים כיצד ייתכן יהיה לכפות על ההענקה מצד כפייה על מצוות עשה, והרי קי"ל שאין כופים על מצוות עשה שמתן שכרה בצידה, ולגבי הענקה הרי נאמר וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה. וענו על כך האחרונים בכמה דרכים. אפשר שתהיה כפייה במצוות הענקה לפי שיש בה גם לאו וכדעת הסוברים שבמקום שיש לאו כופים. אי נמי, הענקה אינה מוגדרת כמצוות עשה שמתן שכרה בצידה, או מפני שלא נאמר השכר יחד עם הציווי, או מפני שהשכר לא ניתן באמת על מצוות ההענקה עצמה כי אם על טוב הלב והנפש החפצה שיש באדון בשעה שמקיים את מצוות ההענקה כראוי.
בגמרא בקידושין (דף טו ע"א) למדנו, הענק תעניק לו ולא ליורשיו. שאלה על כך הגמרא, יורשיו אמאי לא, שכיר קרייה רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו אף האי פעולתו ליורשיו, אלו לו ולא לבעל חובו וכו'. ומשמע לכאורה בפירוש בלשון הגמרא שהענקה אינה צדקה אלא ממש שכר פעולה כך ששייכת בה ירושה, כפי שטענה הגמ' בשאלתה וקיבלה בתשובתה. ובדוחק אפשר לומר שמדברת הגמרא רק על גדרים ולא על מהות, דהיינו שהענקה היא באמת עקרונית צדקה אבל עם דינים מסויימים כמו גדר של שכר פעולה. אכן, יש שלא גרסו את מילות הגמרא לו ולא ליורשיו וכו', ואפשר שבאמת סברו כדעת האומרים שהענקה היא צדקה ובהתאם לזה מה שהעלתה הגמ' בעניין ירושה אינו עולה עם זה ואין לגורסו.
אם כן, מובן היטב שהענקה עוברת בירושה אצל העבד לפי הצד שהענקה היא שכר וחוב, ברם, אכתי יש לדון לגבי העברת הענקה בירושה אצל האדון, כלומר, כשהעבד יוצא במיתת האדון ואת ההענקה צריכים לשלם יורשי האדון.
הפני יהושע (דף טז ע"ב) כתב לתמוה על מה שיורשי האדון מתחייבים בהענקה, והרי מכיון שאין ההענקה חלה אלא לאחר מיתת האדון, שאז העבד יוצא לחירות ובזכות מאורע זה צריך לקבל את ההענקה, הרי העבד בא בטענות עם היורשים שהוא צריך לקבל את ההענקה משלהם. והדבר אינו מסתבר, כי הרי תשלום הענקה ניתן, כפי הכתוב בתורה, כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים, ועבד זה לא עבד אלא את האדון אבל לא את הילדים. לא ברור מה החובה שיש לילדים כלפי העבד, או כיצד החובה שהייתה לאדון נשארה תקיפה גם לגביהם.
הקצות החושן (סי' לט) גם העלה את העניין כיצד יכולה להיות הענקה במיתת האדון, וכתב לתלות הדבר בפלוגתא האם שיעבדודא דאורייתא או דרבנן. אם שיעבודא דאורייתא, אומר הקצוה"ח, הדבר פשוט שהשיעבוד שהיה בנכסי האדון עבור העבד ביחס להענקה תקף גם כאשר הממון עבר בירושה לילדים. לפי"ז, באמת הילדים אינם מתחייבים לעבד דבר, אלא זהו הממון של אביהם שחלה בו החובה עוד כשהיה האדון בחיים, וחובה זו נותרה גם כשהממון המשיך לילדים בירושה. כך לדרכו.
אלא שגם חילוק זו נדמה כי אינו מסתבר. תינח למ"ד שיעבודא דאורייתא שאם חל שיעבוד בממון בחיי האדון, עומד השעבוד וממשיך גם כשהממון נופל לפני היורשים, אבל כדי שכך יהיה צריך שהשיעבוד באמת יחול בחיי האדון. את ההענקה העבד מקבל בשעה שמשתחרר, והעבד משתחרר בשעה שהאדון נפטר, כך שחיוב ההענקה לכאורה כלל לא חל מחיים. ואם חיוב הענקה לא נוצר בחיי האדון, שוב הנסיון לחלק בזה בין מ"ד שיעבודא דאורייתא ומ"ד שיעבודא לאו דאורייתא אין לו מקום.
וניחזי אנן. כל הנדון כיצד בדיוק מתחייבים היורשים בהענקה או כיצד חוב ההענקה עובר בירושה ליורשים, אינו אלא לפי הצד שהענקה היא שכר וחוב ממש. בחוב ממש ישנו מקום רב לדון בכל הפרטים הטכניים של זהות החב, שעת יצירת החוב ודרך העברת החוב לבעל הדין הרלוונטי. אדם משלם חובות לא מפני שהוא בעניין החוב אלא מפני שהוא או ממונו מחוייבים בחובות בגדרי הדין. אלמלא היה האדם מחוייב בחוב לא היה משלם אותו. זאת, בניגוד לצדקה ששייכת באדם על פי עניין ולא על פי גדרי חיוב. אם כך, גדרי ירושה אצל האדון מובנים לדעות הסוברות שהענקה היא צדקה, כי סו"ס העבד ועניין הצדקה בו קיימים. סו"ס העבד שעבד שש שנים עודנו קיים וראוי לצדקה של הענקה, גם אם נמען העבודה, האדון, כבר איננו קיים. מנגד, גדרי ירושה אצל העבד, דהיינו מה שדנה הגמ' האם יורשי העבד יכולים לקבל את ההענקה, מובנים יותר לצד לפיו הענקה היא חוב, שכן חוב הוא שנוצר בחיי העבד ועבר כדין ליורשיו. עניין הצדקה כאשר העבד איננו כבר פחות שייך, שכן יורשי העבד אינם אלו ששרו בעבדות שש שנים.
ואפשר לומר בזה גם הצעה אמצעית. ירושת ההענקה ליורשי העבד מובנת על פי בחינה של חוב, כי חוב שצריך להגיע לעבד עובר ליורשיו לאחר שנפטר, וירושת ההענקה ליורשי האדון מובנת על פי בחינה של צדקה, כי העבד עדיין קיים ושייכת בו צדקה. אם כן, אפשר לומר שיש בתשלום הענקה את שני המישורים. ניתן לקבל הענקה כאשר עניין ההענקה שייך, ולכן מקבל העבד הענקה בין אם האדון קיים ובין אם לאו. בנוסף, גם כאשר עניין ההענקה כבר אינו רלוונטי, כמו כאשר העבד כבר אינו קיים, בכל זאת יכולה ההענקה לעבור מהעבד, שבו היה העניין, ליורשיו, בגדר של ירושת חוב, אף על פי שבהם העניין כבר אינו שייך. ואולם, גם להצעה זו, סו"ד הוא שהענקה זו צדקה. עניין הצדקה זהו מחולל החיוב, ורק לאחר שהחיוב קיים שוב ניתן להעביר אותו בגדרי חובות רגילים. לכן, כל הענקה, גם כזו שהועברה בגדרי חוב, צריך להיות לה דין של צדקה, למשל ביחס לכך שלא יורדים לנכסיו אבל כן כופין על המצוות, וכן על זו הדרך:
תגובות
הוסף רשומת תגובה