מחשבה טובה, רעה ועכו"ם
מחשבה טובה, רעה ועכו"ם
בכי תבוא (פרק כו פסוק ה), וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. ע"כ. ופרש"י, ארמי אובד אבי, לבן ביקש לעקור את הכל כשרדף אחר יעקב, ובשביל שחשב לעשות חשב לו המקום כאילו עשה, שבעובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה. עכ"ד.
אכן, בסוגיית הגמרא בקידושין, דף לט ע"ב ודף מ ע"א, שנינו את הכלל הידוע, מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ומחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, אך כבר כתבו התוס' שם שבעובדי כוכבים מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה והביאו לכך ראיות מהנביא. כך גם נקט רש"י, ומקורו בספרי, שבעובדי כוכבים חושב להם הקב"ה מחשבה כמעשה.
על פניו הדברים יכולים להתפרש כפשוטם. הקב"ה מיטיב עם ישראל ומטה את מידותיו להתחשב גם בכוונה וברצון שלהם כאשר הדבר בא לעזרם, וכאשר אין הדבר בעזרם, לצורך ייחוס של חובות ח"ו, דורש הי"ת את הדרישה היותר מחמירה שלא די במחשבה וצריך למעשה. ברם, כאשר מדובר באומות העולם, מידתו של הקב"ה אינה מוטה בהתאם לזכות או לחובה אלא לעולם אחת היא ומצרפת מחשבה למעשה. אכן, נראה שבבסיס הדברים עומד טעם יותר כללי, שממנו נגזרת המידה הטובה כלפי בני ישראל והמידה הנהוגה כלפי שאר האומות.
הנה, בעיקר הטעם שמבדיל הקב"ה בין מחשבה טובה ורעה כך שהטובה מצטרפת למעשה והרעה לא, כתבו המפרשים כמה טעמים. ביניהם, שמה שמחשבה טובה מצטרפת למעשה זהו על בסיס מה שאמרו חז"ל כי הבא להיטהר מסייעים לו. אדם שיש לו מחשבה טובה הוא הוא אדם הבא להיטהר, וכחלק מהסיוע הניתן לו מצרפים לו את המחשבה ומתייחסים לזה כמעשה. במילים אחרות, סלקא דעתך שהבא להיטהר מסייעים אותו היינו רק שעוזרים לאדם עם רצון טוב להגיע לידי עשייה טובה, ומכל מקום אלמלא שמגיע בסופו של דבר לעשייה אין בזה כלום, קמ"ל שמשמעות העניין של הבא להיטהר מסייעים לו הוא שגם בביאה, בכוונה ובמחשבה בעצמן, אפילו אם לא באו לידי מעשה, רואים ערך ונזקפים זכות וסיוע עבורן. הסיוע הוא כבר התגמול ולא רק אמצעי להגיע אל המעשה. וכמובן, כל זה במחשבה טובה שבא אכן בא להיטהר, אבל במחשבה רעה ח"ו אין זה מיטהר אלא מיטמא והבא להיטמא אין מסייעים אותו.
עוד יש במפרשים, כי הנה הגמרא בגיטין (דף מ ע"ב) מביאה שאם אמר אחד כתבתי ונתתי לפלוני את שדי במתנה ומקבל המתנה אמר לא כתב ולא נתן לי, הדין הוא שהודאת בעל דין כמאה עדים כך שמקבל המתנה נאמן ונותן המתנה יכול לחזור ולזכות בשדה. שואלים התוס' (שם) מדוע אין אנו אומרים כן גם לגבי נותן המתנה שנאמן בבחינת הודאת בעל דין. שני האנשים הם בעלי דין ושניהם מודים שהדבר שייך לעומד כנגדם. במה שונה נותן המתנה ממקבלה. וביארו התוספות שמקבל המתנה זוכר יותר מאשר הנותן אם זו מתנה שמגיעה לידיו אם לאו. הנותן, לפי שקדמה אצלו מחשבה לתת לפני ביצוע הנתינה, אפשר שהמחשבה הזו משרה אצלו תחושה או מחשבה שבאמת כבר נתן את המתנה. המקבל, מנגד, אין לו שום מחשבה בעניין. הוא לא אקטיבי בנתינת המתנה, ולכן אינו צריך לחשוב, להתכוון או בכלל לדעת דבר לפני שמתנה ניתנת. אם כך, כאשר בא מקבל המתנה ואומר שהמתנה כבר ניתנה, אין סיבה לומר שטועה הוא ובעצם לא קיבל דבר. הוא לא שותף בהכנת המתנה למעט קבלתה.
בכך שונה גם החושב מחשבה טובה מהחושב מחשבה רעה. כאשר אדם חושב מחשבה טובה, הוא עשוי להתבלבל, להרגיש כאילו עשה גם את המעשה ולבסוף להגיע לכדי כך שאינו עושה את המעשה הטוב חרף כוונותיו. אם זהו הדבר שמעכבו מלממש את מחשבתו, התחושות הנובעות מהכוונה והמחשבה בעצמן, שפיר יש מקום לבוא ולצרף את המחשבות לכדי מעשה. הרי מה הטעם לבוא ולחלק בין המחשבה שקרתה והמעשה שלא קרה, ודאי הטעם הוא מפני הסיבה שבגינה המעשה לא קרה, ואם איתא שהטעם הזה בעצמו הוא המחשבה, נמצא שלא מתחשבים במחשבה בגלל המחשבה עצמה, ודבר זה הוא מן הנמנעות. לכן בכל מקרה מתחשבים במחשבה ומצרפים המחשבה למעשה. ברם, אם חושב אדם מחשבה לעשות מעשה רע, אין בזה שום הסבר מדוע לא עשה את המעשה הרע בפועל. אין שום סיבה שאדם יחשוב שעשה מעשה רע כאשר לא הייתה לו אלא מחשבה רעה. מחשבה רעה, מחשבת היצר, אין עניינה להמעיט בעבירות ולגרום לכך שאדם ישכח לעשותן, אלא אדרבה, לפתח חטאת רובץ ועניינן של המחשבות הרעות לגרום לאדם לחטוא כמה שיותר. בכך שונה מחשבה טובה מרעה, שבמחשבה הטובה מצטרפת המחשבה למעשה כיוון שהמחשבה היא עצמה, הרבה פעמים וברמות שונות, הדבר המעכב את המעשה, ואם אתה בא לחלק בין המעשה והמחשבה, הרי אתה עושה כן בגין המחשבה עצמה, מה שאין כן במחשבה רעה שאין המחשבה היא המעכבת את המעשה.
וניחזי אנן. אצל הגויים מצרף הקב"ה אפילו מחשבה רעה למעשה. לפי הפירוש הראשון, הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה בתורת הבא להיטהר מסייעים אותו, שכבר בשלב המחשבה הטובה נתלים באדם סיוע וזכויות. יסוד הדבר נראה משום שבשעת המחשבה, בדומה לטענת הפירוש השני, ישנם איזה מיחושים וכוונות שכאילו יש להן ביטוי ממשי ועל ידי כך מצטרפים באופן טבעי להיות כמעשה. יהודי, יש לו מיחושים וביטויים נרגשים וממשיים רק כאשר חושב טובות. לכן רק באלו מצטרפת המחשבה למעשה. בכוונות רעות ח"ו המחשבה היא שטחית ורחוקה מן המעשה עד למאוד. מנגד, אצל העכו"ם אין הבדל בין מחשבות בענייני טוב ורע, אלו ואלו בעלי ביטוי דומה וקרובים באותו האופן אל העשייה כך שהמחשבה בהם מצטרפת אל המעשה ושמא המחשבות הרעות קרובות אף יותר. לכן מצרף הקב"ה את כל מחשבותיו של העכו"ם אל המעשה, בניגוד לעמ"י בהם מצרף רק את הטובות.
הפירוש השני גורס כי מחשבה טובה עשויה לעכב את העשייה הטובה, ואי אפשר לבוא ולהפריד את העשייה הטובה מהמחשבה הטובה בגין הדבר המעכב את העשייה, הלא היא המחשבה בעצמה. לכן בכל מקרה יש להתחשב גם במחשבה ולצרף מחשבה למעשה. זאת בניגוד למחשבה רעה שבה אין המחשבה הרעה מעכבת את המעשה בשום פנים, כך שאין סיבה שלא לדחות את המעשה מהמחשבה מפני טעם אחר שישנו לעיכוב. ומיהו, כל זה ביהודי שבו יש פער בין מחשבה טובה ורעה, שהאחרונה מפריעה ומעכבת אותו בקיום המעשים הטובים עקב בלבול ומחשבות כאילו כבר ביצע את המעשים, אבל הגוי אין בו חילוק בין מחשבה טובה ורעה וכנראה אלו ואלו יכולים לגרום לו בלבול ועיכוב כך שהפרדת המעשה מהמחשבה נעשית על בסיס המחשבה עצמה, וזה אי אפשר.
ואכתי הדבר לא נתבאר דיו, לשתי הדרכים. מובן וברור שהגוי אינו מחלק בביטוי מחשבותיו או בהתרגשות מהן כל כך בין אם המחשבות טובות או רעות, מה שגורר את אי ההבחנה בין המחשבות הטובות והרעות לעניין צירופן למעשה. אמנם, יותר היה נראה לצדד שבשני סוגי המחשבות לא תצטרף המחשבה למעשה מפני שסף הביטוי של המחשבות נמוך וקרוב הדבר למחשבה רעה אצל יהודי. התשובה בדבר, כי יהא הביטוי של המחשבות הטובות והרעות של הנוכרי אשר יהא, עדיין רחוק הוא מארץ מידה ומני ים מאפסות המחשבות הרעות אצל היהודי. ידוע הרמב"ם מהלכות גירושין (פרק ב ה"כ) לגבי גט מעושה, במי שכופין אותו לגרש את אשתו ולא רצה לגרש. וכך דבריו, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר רוצה אני ויכתוב הגט והוא גט כשר וכו'. ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס וכו'. שאין אומרין אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן, אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצווה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה וכו'. עוד ע"ש בלשונו הזהב. הרי שגם ביטוי מחשבתו המצומצם של הגוי רחוק מרצינות הכוונה להרע של היהודי, כך שניתן להגדיר בנקל את הסף שהחל ממנו מצורפת המחשבה למעשה בין אפסות כוונתו להרע של היהודי לבין כוונותיו, להרע או להיטיב, של הנוכרי:
תגובות
הוסף רשומת תגובה