עשה הכתוב ברשותו
עשה הכתוב ברשותו
בבחוקותי (פרק כז פסוקים ל ולא), וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא קודש לה'. ואם גאול יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו. ע"כ.
ואמרו בבבא קמא (דף סט ע"ב), אמר ר' מאיר מעשר ממון גבוה הוא, ואפילו הכי לעניין פדייה אוקמיה רחמנא ברשותיה, דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתיו יוסף עליו. קרייה רחמנא מעשרו ומוסיף חומש. ע"ש. דהיינו שאין הפודה מעשר שני מוסיף חומש אלא הבעלים, כמש"כ ממעשרו, ואם איתא שאדם הפודה מעשר שני שלו חייב בחומש, אף על פי שמעשר שני ממון גבוה, בהכרח לעניין פדייה העמיד הכתוב את הדבר ברשותו.
והנה בפסחים, דף ו ע"ב, אמר רבי אלעזר, שני דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן, בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. ע"ש. כלומר, שני דברים מתחייב עליהם אדם אע"פ שאינם ברשותו, והם בור ברשות הרבים שמי שפתחו חייב בניזקים, אע"פ שאין רשות הרבים קנויה לו ואין הבור שלו, וכמו כן חמץ אינו שלו לאחר שש שעות ובכל זאת מתחייב עליו בבל יראה ובל ימצא.
ויש לשאול, מדוע לא הביא רבי אלעזר גם מעשר שני יחד עם בור ברה"ר וחמץ בפסח כדבר שאינו שלו ועשה הכתוב ברשותו, הרי גם בזה הדבר אינו שייך לאדם, שכן לר"מ ממון גבוה הוא, ובכל זאת לעניין פדיון העמיד הכתוב את הדבר ברשותו להתחייב בחומש מדין של בעלים.
ולכאורה אכן אפשר היה להעמיד את דברי רבי אלעזר כדעת החולק על ר"מ, רבי יהודה, הסובר שמעשר שני ממון הדיוט הוא והרי הוא שלו ממש, כמבואר בבבא מציעא דף צ ע"א, אלא שבסנהדרין (דף קיב ע"ב) אמר רב חסדא כי לא נחלקו במחלוקת האם מעשר שני ממון גבוה או ממון הדיוט אלא במעשר שני הנמצא בירושלים, אבל מעשר שני הנמצא בגבולין, שאסור באכילה, לכו"ע ממון גבוה הוא, וכיון שהפדייה נעשית בגבולין, שכן בירושלים כבר קלטוהו מחיצות ולא מועילה פדייתו, נמצא שבשעת פדייה לכו"ע מעשר שני ממון גבוה ועשאו הכתוב ברשותו לעניין פדיון, וחוזרת השאלה על כנה.
וכתבו לבאר שיש לחלק בגדרי הדברים. כאשר עשה הכתוב בור וחמץ כאילו הם ברשותו של אדם, משמעות הדבר שהם באמת אינם ברשותו, לחלוטין, אך בכל זאת תולה התורה חיובים נזיקיים ואיסוריים במי שכרה את הבור ובמי שהחמץ אצלו, כמין גדר מיוחד שנתחדש דווקא באלו. לעומת זאת, כאשר אומר ר"מ שמעשר ממון גבוה ולעניין פדייה העמיד הכתוב את המעשר ברשותו, כוונת הדברים שהתורה עשתה כמין שיור בבעלות שנשאר אצל הבעלים לעניינים מסויימים, והפדייה ביניהם. אם כן, כאשר נדון הפודה כבעלים בשעת פדייתו, אין זה בבחינת גדר חדש של בעלות בדבר שאינו שלו, בדומה לבור ברה"ר או חמץ בפסח, אלא הגדר הפשוט והכללי של בעלות בדבר השייך כאן מכיוון שנותר הפודה כבעלים מלכתחילה לעניין זה.
נמצא שבעוד בבור ברה"ר וחמץ בפסח מתחייב על הניזקים ובבל יראה ובל ימצא על דבר שאינו שלו, וזאת ציין רבי אלעזר, הפודה מעשר שני ומתחייב בחומש כדין בעלים, אינו פודה דבר שאינו שלו, כבור וחמץ, כי אם דבר ששלו לחלוטין לעניין זה. במעשר שני אין חידוש בגדר החיוב אלא רק שיור בעלות שנשאר לאדם במעשר לעניינים מסויימים, וביניהם הפדיון.
חילוק נוסף בין מעשר לבין בור ברה"ר וחמץ בפסח, שבאחרונים הרגע החשוב לגבי החיוב בניזקים ובאיסורים הינו הרגע שדברים אלו חלים, דהיינו הרגע שבו קורה הנזק או הרגע שבו חל האיסור. אם כן, לצורך החיוב בניזקים ובאיסורים, יש להגדיר את הכורה ומי שהחמץ אצלו כבעלים וכנושא האחריות, במובן מסויים, עבור הבור והחמץ בשעה הקריטית, כעת, שבה חלים החיובים בנזקים ובאיסורים. מנגד, בפדיון מעשר שני אין תוספת החומש תלויה במצב של שעת הפדייה אלא במצב של שעת ההפרשה, שמי שהפריש את המעשר הוא שנחשב כבעלים שחייב בתוספת חומש. אם כן, גם אם יהיה גדר עניין שיוך הדבר שאינו ברשותו שווה במעשר שני בבור ובחמץ, עדיין בבור ובחמץ השיוך נעשה עבור הרגע הקריטי של שעת קרות הנזק וחלות האיסור, בעוד במעשר שני השיוך נעשה עבור רגע קדום, רגע ההפרשה, ולא הרגע של שעת הפדיון. לכן שפיר לא שייך לכלול בדברי רבי אלעזר גם התייחסות למעשר שני, שכן לא עשה הכתוב מעשר שני כאילו ברשותו של אדם כאן ועכשיו, אלא כיון שנעשה קודם הדבר כברשותו, בשעת ההפרשה, דבר זה מכריע כלפי הפדיון אע"פ שבשעת הפדיון אין הדבר נחשב כברשותו, ובזה לא עסק רבי אלעזר:
תגובות
הוסף רשומת תגובה