נפלים וספק נפלים
נפלים וספק נפלים
בבמדבר (פרק ג פסוק טו), פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם כל זכר מבן חודש ומעלה תפקדם. ע"כ. ופרש"י, משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש.
ולקמן, בפסוק מ, ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר לבני ישראל מבן חודש ומעלה ושא את מספר שמותם. ע"כ. ועל כך כתב רש"י, משיצא מכלל ספק נפלים.
ויש לתמוה מדוע נקט רש"י בלשון שונה בזה ובזה. בין בקרב בני לוי ובין בקרב הבכורות, המניין לא נעשה אלא מבן חודש ומעלה, שאז כבר אין ביילוד חשש נפלים. אם כן, מדוע לגבי פקוד את בני לוי כתב רש"י משיצא מכלל נפלים הוא נמנה, ולגבי פקוד כל בכור כתב משיצא מכלל ספק נפלים.
רבמ"א יישב זאת בשתי דרכים.
באופן אחד, יש לראות את הביטוי משיצא מכלל נפלים במשמעות של משיצא מכלל גדר ודאי נפלים להיות לכה"פ ספק נפל, לעומת מש"כ לגבי בכורות בני ישראל שצריך שיצא מכלל ספק נפלים, כלומר, אפילו מכלל ספק ולא רק מכלל ודאי.
כעת, הלא לגבי בן לוי, כפי שכתב רש"י, משיצא מכלל נפלים הוא נמנה ליקרא שומר משמרת הקודש. אותה משמרת קודש, מצווה דאורייתא היא, וככל מצווה דאורייתא, ספק דאורייתא לחומרא ודי שיהיה בן הלוי ספק נפל ספק לא נפל כדי לדונו כשומר משמרת הקודש. לכן כתב רש"י משיצא מכלל ספק נפלים.
מנגד, לגבי מניין הבכורות, עניין הפקידה הוא עבור פדיונם והיות הלויים תחתם, ואם בענייני פדיונות וממונות עסקינן, ככל ספק ממון שהולכים בו אחר המוחזק והדין בו שהמוציא מחבירו עליו הראיה, אם היה יוצא הבן מכלל ודאי נפל אך לא מכלל ספק נפל, לא היה די בכך. ספק נפל אין צריך ליתן כסף פדיונו שכן מדובר בספק ממון שהוא המוחזק בו ועל המוציא להביא עבורו ראיה, אותה אין ביכולתו להביא. לכך כתב משיצא מכלל ספק נפלים, שאז הוא ודאי לא נפל, ושפיר חייב בכסף פדיונו.
ובאופן נוסף, יש לומר ע"פ מה שהביא רש"י על האמור בפסוק טז, ויפקוד אותם משה על פי ה', אמר משה לפני הקב"ה היאך אני נכנס לבתי כולם ולתוך אהליהם לדעת מניין יונקיהם, אמר לו הקב"ה עשה אתה את שלך ואני אעשה את שלי. הלך משה ועמד על פתח האוהל והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאת מן האוהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באוהל זה. לכך נאמר על פי ה'. עכ"ד.
כפי שמובן מאליו ומוזכר גם בחז"ל בכמה מקומות, מי איכא ספיקא קמי שמיא, בתמיה, כלומר, כלפי ה' המצב ברור ומוכרע לכאן ולכאן ואין ספקות. אם כן, לגבי הספירה שספר משה את הלויים, עליה נאמר שהייתה על פי ה', וכפי שאמר רש"י שהי"ת ספר את התינוקות בכל אוהל, המושג ספק נפל כלל לא שייך. אין ספקות כלפי ה'. רק לגבי הספירה של בכורות בני ישראל, עליה לא נאמר שהייתה על פי ה', מושג הספק שייך ושפיר כתב רש"י שיצא מכלל ספק נפלים.
ואם תאמר, דאם איתא שבני הלויים נספרו על ידי ה', לשם מה מלכתחילה נקבע המניין להיות רק מבן חודש ומעלה. הרי כל הטעם, לכאורה, לכך שמנו רק מגיל חודש הוא מכיון שהסתפקו שמא מדובר בנפל שאין בו שם של חיות, אבל היות שמשמים ידעו אם מדובר בנפל אם לאו, מדוע לא מנו משמים את אותם שידוע שאינם נפלים, גם אם אינם בגיל חודש, ומשה יתייחס אליהם בספירתו.
ונראה לבאר את העניין ע"פ יסוד המוכרח אף לדרך הראשונה, דהנה נתבאר לפיה דהא דכתב רש"י במניין הלויים משיצא מכלל נפלים, ולא ספק, היינו משום שעד גיל חודש יש ליילוד גדר של ודאי נפל. ולכאורה יפלא, הרי היילוד חי וקיים בפנינו וכיצד יש לו גדר של ודאי נפל, אלא על כרחך שאין הפשט בעניין נפלים שרק תינוק שמת לפני גיל חודש נחשב לנפל, ותינוק החי לפני גיל חודש יש לנו רק חשש שמא ימות ואז יהיה לו שם נפל. זה אינו. גדר הדבר הוא שאין ליילוד שם של חיות עד גיל חודש, בגדר של ודאי ולא רק בגדר מסופק, כיוון שבעלמא יש את המציאות הזו של תינוקות שמתים לפני גיל חודש. זהו ההסבר לכך שעד גיל חודש ישנו גדר של ודאי נפל, וזהו גם ההסבר לכך שהגם שכלפי שמיא גליא אם ימות אם לאו, בכל זאת עד גיל חודש אינו מן המניין.
אלא שעדיין יש לתמוה, דאם גדר נפל הוא ודאי, שישנו עד גיל חודש ואינו לאחר גיל חודש, אם כן מה משמעות הביטוי ספק נפל שנאמר לגבי מניין הבכורות. ואולי אפשר לומר ששתי ההבנות בעניין נפל, אפריורית, היו עומדות וקיימות, ובא רש"י ואמר שמניין הבכורות יכול לעמוד לפי שתיהן, גם לפי ההבנה שגדר נפל תוך שלושים יום הוא ספק, דצריך להוציא את הבכורות מידי ספק נפל וכן מניין הבכורות נעשה ע"י משה ולא ע"י ה'. ברם, ממניין הלויים, שבו צריך להוציא את הלויים רק מגדר ודאי נפל ולא מגדר ספק וכן שנעשה על ידי ה' שאין ספקות עומדים בפניו, באמת מוכרח שגדר הוא ודאי ואינו ספק.
עוד יש לומר, לדרך השנייה, דאכן כלפי בני אדם גדר נפל הוא ספק, כלומר, שנפל הוא רק מי שבאמת מת קודם שלושים יום, ולכן יילוד שלא עבר עליו חודש אנו מסתפקים שמא ימות ויהיה בכלל נפל. ברם, גם ביחס לספירה שסופר הקב"ה, אע"פ שלפניו גלוי וידוע אם תינוק זה יחיה אם לאו, כיון שבעיני בני אדם אם היו עושים את הספירה היה תינוק זה מבחינתם כספק נפל וכמי שאינו נספר, בכל זאת נקבע הדין כפי שהיה אם הספירה הייתה נעשית ע"י משה.
והנה, עדיין נותר להבין, מדוע רק לגבי בני לוי נאמר שהמניין היה ע"פ ה', וכדפרש"י, משה היה נכנס אל פתח האהל ובת קול הייתה יוצאת ואומרת כך וכך תינוקות, ובמניין בני ישראל ומניין הבכורות לא נאמר כן. ואם תאמר, שאמנם נאמר הדבר בבני לוי אך הכוונה שגם מניין הבכורות, ואולי גם מניין בני ישראל, אף שנזכר לפני כן, נעשה בדרך זו, לפחות לגבי מניין הבכורות יקשה לדרך השנייה הנ"ל, שכבר לא נוכל לבאר מדוע נקט רש"י לגבי הבכורות שיצאו מכלל ספק נפלים ולא נפלים אם גם מניינם נעשה בידי ה'. ברם, גם אם ניישב כדרך הראשונה, דחוק לומר כן שמה שנכתב במיוחד במניין הלויים ישנו גם בשאר המניינים.
המשך חכמה התייחס לכך שמניין בני ישראל ומניין הלויים, בניגוד למניין הבכורות, נעשה במספרים שלמים ולא באחדות. וכך ביאר זאת. במספר בני ישראל לא נמנו אחדים אלא עשיריות ולכן בכל המספר לא נזכר אחדים. כל ראש מבני ישראל נתן מספר אנשיו, והיו שרי עשרות, ומכל מספר הקטן עשו מספר הכולל, ופחות מעשרה לא היה ראש עליהם בלבד. לכן כתיב לצבאותם, שאין מחנה פחותה מעשרה. ובמספר הלויים, למרות שהיו יכולים להימנות אחדים, שכן ה' אמר את מניינם, בכל זאת לא נמנו אחדים, כי זו הכוונה בכאשר ציווה, כמו שציווה בבני ישראל. לכן גם שם המניין שלם. מה שאין כן במניין הבכורים נזכרו אחדים.
ובפשטות ביאור הדבר והחלוקה בין מנייני השבטים לבין מניין הבכורות, שמניין השבטים נועד עבור אמידת סדרי גודל, ובזה לא דרוש מספר מדוייק יותר מעשיריות, בניגוד למספר הבכורות שקשור לענייני ממון,פדיונות, ובו דין פרוטה כדין מאה. לכן הדיוק בבכורות נחוץ יותר מאשר במנייני השבטים.
ושמא דבר זה מסביר גם מדוע רק מניין הלווים נעשה ע"פ ה'. בפשטות לשון רש"י, וכן מבואר בכמה מפרשים, הא דהי"ת סייע למשה למנות התינוקות, היה משום הטורח הרב שבדבר, לירד ולהיכנס לבית כל משפחה ומשפחה, לתור ולחקור אחר כל עולליהם ויונקיהם. ואם נעשה הדבר משום טירחה, מובן היטב מדוע לא נדרש משה לסיוע דומה במניין בני ישראל, שם היו ראשי השבטים ושרי העשרות עוזרים למשה כמין היררכיה ולא היה נדרש לסיוע נוסף, וכן לגבי מניין הבכורות, שם לא היה נדרש לירד לעומק לידע לפרטי פרטים אודות כל התינוקות כי אם רק לגבי הבכורות הזכרים, לא היה צורך בבת קול שתיקח חלק בספירה.
אמנם, בגור אריה ועוד מפרשים הקשו, וכי בשביל הטורח שלא רצה ליכנס לאוהל שלהם נמנו על פי ה', ולכך ביארו כי פירושו שגנאי הוא לתלמיד חכם שיכנס לאוהל אחר ששם נשים, ולפיכך אמר היאך אני נכנס לאהליהם לדעת מניין יונקיהם. ולכאורה לדבריו חוזרת השאלה על כנה, מדוע עניין הגנאי לא היה גם במניינים האחרים כך שבת קול תהא צריכה לעזור למשה בדבר. אולם, נראה שגם על כך אפשר להשיב בלא קושי. מניין בני ישראל היה מבן עשרים שנה ומעלה, ועבור גילאים אלו, כיון שלא מדובר ביונקים, לא היה משה צריך כל כך להיכנס לדיונים עם הנשים שבאהל, מה גם שראשי השבטים ושרי העשרות סייעו, כאמור, ומשה לכאורה לא היה צריך להידיין אלא עימם. לכן לא נדרשה בת קול לספור ולדווח למשה את המניין עבור כל אהל. ובעניין מניין הבכורות, הגם שמדובר בתינוקות, אפשר שכיוון שמדובר בלכל היותר תינוק יחיד לכל אהל, גם בזה עניין הגנאי פוחת בצורה ניכרת. עוד ייתכן כי גם בזה סייעו הראשים ושרי העשרות, אלא שבכל זאת דיווחו אודות המניין המדוייק כיון שעניין שבממון הוא הטעון דיוק.
וככלל יש לתמוה על כל המניינים הנזכרים, על החזרות והכפילויות שבהם, לשם מה לא נעשו בצורה יעילה יותר. מדוע לא עברו פעם אחת ויחידה על כל בני ישראל ורשמו את כל הנתונים הרלוונטיים לגביהם, הכוללים את כל הנתונים שנאספו במניינים החוזרים והנשנים שבפרשותינו. ברם, נראה כי התשובה על כך היא כפי שכתב רש"י בריש החומש (פ"א פ"א), מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה כשיצאו ממצרים מנאן, וכשנפלו בעגל מנאן לידע מניין הנותרים, כשבא להשרות שכינתו עליהן מנאן, באחד בניסן הוקם המשכן, ובאחד באייר מנאם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה