המציל עצמו בממון חבירו
המציל עצמו בממון חבירו
אמרו חז"ל כי דוד המלך נולד בעצרת ונפטר מן העולם בעצרת. על כן נביא נדון שמעשה בדוד המלך ע"ה הוא אחד המקורות היסודיים בו, המציל עצמו בממון חבירו.
הנה, בשאלה האם יכול אדם להציל עצמו בממון חבירו, או במילים אחרות, לפגוע בממון החבר לצורך פיקוח נפש, בהסתכלות פשוטה אין בדבר שום לבט וצד מאשר לפסוק להיתר. הרי כל איסורים שבתורה, כמעט, נדחים מפני פיקוח נפש, וודאי לא חמור מהם איסור גזל, שישנו בפגיעה בממון החבר, לבוא ולקפח את הנפש עבורו. ברם, בהתבוננות נוספת, במפרשים ובסברא, נדמה כי יש בדבר צדדים נוספים ואינו קל להכרעה כלל.
בגמרא בבבא קמא, דף ס ע"ב, הובא הפסוק, ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער. ומבינה הגמרא שכוונת דברי דוד היא, מי ילך אל הסנהדרין, זקני השער, לשאול דבר הלכה, שאין מים אלא תורה. והמשיכה הגמ' ושאלה, מאי קא מיבעיא ליה. אמר רבא אמר רב נחמן, טמון באש קמיבעיא ליה, אי כר' יהודה אי כרבנן, ופשטו ליה מאי דפשטו ליה. כלומר, מעשה בא לפי דוד במחנה ששרפו אנשיו גדיש של ישראל, ונצרך לשאול הלכה אם חייבים לשלם כלים הטמונים בתוכו כר' יהודה או פטורים כרבנן.
רב הונא אמר, גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו. פירוש, האם מותר לשרוף את הגדישים כדי להינצל מהפלישתים שמתחבאים בהם, למרות שגוזלים בכך את בעלי הגדישים. שלחו ליה, אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.
הגמרא מביאה הסבר נוסף, ששלח דוד לשאול האם מותר לגזול מהגדישים של ישראל על מנת לשלם אחר כך מהגדישים של הפלישתים, ודנה ביישוב הפסוקים עם כל אחד מההסברים. בין השאר, מביאה הגמרא את הכתוב, ויתייצב בתוך החלקה ויצילה, והיינו שדוד לא נתן לשרוף את הגדיש על סמך ההיתר שנתנו הסנהדרין עקב היותו מלך. ע"ש.
עכ"פ, פשטות הגמרא היא, בהיפוך מהסברא הפשוטה, שאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, ואפי' דוד נהג כן, אע"פ שהוא מלך ומותר לו. וכדרך זו, אכן, פרש רש"י, ויצילה, שלא ישרפוה, הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו.
אמנם, התוס' כתבו בהדיא ובקצרה להיפך, מהו להציל עצמו בממון חבירו, איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש. עכ"ל. הרי שכל הנדון נסוב על שאלת התשלומים, אבל פשיטא שאין שום איסור להציל נפשו תוך היזק ממון חבירו. כך דעת התוס' וכפי הסברא הפשוטה שהיזק ממון חבירו ניתן להידחות לעומת פיקוח נפש כפי שכמעט כל דבר נדחה.
בגמרא ביומא, דף פג ע"ב, מובא המעשה הבא, רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלי באורחא, אחזיה בולמוס לרבי יהודה, קפחיה לרועה, אכליה לריפתא. אמר ליה רבי יוסי, קפחת את הרועה. כי מטו למתא אחזיה בולמוס לרבי יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי. אמר ליה רבי יהודה, אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את העיר כולה. ע"ש. היינו שאחזו בולמוס לרבי יהודה, ופרש"י, כפאו ונטל ככר הימנו, מהרועה, ולאחר מכן אחז את רבי יוסי בולמוס וכל בני ההעיר הביאו לו דבש, מיני מתיקה ותבשילים.
על כל פנים, מבואר בגמרא ביומא וברש"י כי רבי יהודה שחש, ככל הנראה, בסכנת נפשות, כפה את הרועה ונטל את ככרו. הרי שרבי יהודה הציל עצמו בממון חבירו, בככר הרועה, שלא כפשטות הגמרא בבבא קמא וכפי שרש"י עצמו פירש שם.
הרי שדברי רש"י טעונים ביאור משני פנים, בגמרא, בסתירת הגמרות, לכאורה, בין האמור בבבא קמא והאמור ביומא, ובסברא, מדוע המציל עצמו בממון חבירו אינו דין פשוט הנגזר מההיתר לעשות דברים רבים ומגוונים במקרה של פיקוח נפש.
ולכאורה בהאי פלוגתא, בדין המציל עצמו בממון חבירו, נחלקו גם האמוראים בגמרא בכתובות. שהנה בברייתא בדף יח ע"ב נחלקו רבי מאיר וחכמים בעדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו מחמת נפשות האם נאמנים, ונאמרו בגמרא כמה דרכים לבאר מחלוקתן. ושנינו שם בגמרא, אמר רב חסדא, קסבר ר' מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר, אמר ליה רבא, השתא אילו אתו קמן לאמלוכי אמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרון ליה אמאי חתמיתו. ע"ש. ומשום טענה זו דוחה רבא את דברי רב חסדא ומבאר את מחלוקת התנאים באופן אחר. ולכאורה בהא פליגי, דלרב חסדא אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, ובכלל זה גם לחתום לשקר על השטר, ורבא פליג עליה וס"ל, כפי שכתבו התוס', שמותר לאדם להציל עצמו בממון חבירו, לחתום לשקר ולעשות כמעט כל דבר, מפני שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש.
ביישוב הגמרא ביומא, ומה שפרש"י שם, לעומת האמור בב"ק בדרכו של רש"י דאסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, נראה לומר, כי הנה דנה הגמרא בקידושין, דף ח ע"ב, באופן שהיה כלב רץ אחרי אשה לנושכה ואמרה לאיש תן את הכיכר לכלב זה, האם יכול האיש לקדשה בכך, וצד הספק שאינה מקודשת הוא שיכולה לומר לו שמדאורייתא חיובי מיחייבת לאצולן. ע"ש. ואמנם דנו הראשונים האם חייבת לו האשה תשלום עבור הממון שהוציא להצלתה או לא, אך בכל אופן מבואר בזה שצריך להוציא האיש ממון כדי להציל את נפש האשה. וביארו שם הראשונים, דכאשר רואה אדם את חבירו בסכנה, מתחייב בכך במצוות השבת גופו ובתוך כך חייב להצילו אף בממונו. כמו כן גם באופן שבגמרא ביומא, שהרועה ראה את רבי יהודה תחת הבולמוס והיה מחוייב להצילו בממונו. בכה"ג צריך לומר שאף אם הרועה לא הסכים להעמיד את ממונו ופתו להצלת רבי יהודה, גדר החיוב שלו, כיון שהדבר עומד מול עיניו, מוריד את המונע שבעלמא יוצר את האיסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו, כך שיכול היה רבי יהודה לכפות את הרועה ולהציל נפשו. בבבא קמא, מנגד, מדובר בדין הכללי, כאשר אין בעל הממון נוכח ורואה, כך שלא חל עליו חיוב הצלת החבר, ונשאר הדין שאסור לזה להציל עצמו בממונו של זה.
בירושלמי, שבת (דף עז ע"א) ועבודה זרה (דף יא ע"א), נאמר, לא סוף דבר שאמר לו הרוג את פלוני, אלא אפילו חמוס את פלוני, גם כן דינו שיהרג ואל יעבור. ע"ש. והנה, הסברא הפשוטה לדין שיהרג ואל יעבור במי שאמרו לו להרוג את פלוני, מבואר בגמרא בסנהדרין (דף עד ע"א), מי יימר דדמא דידך סומך טפי, דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי. וצריך להבין כיצד, אם בכלל, סברא זו מוכללת גם למי שאמרו לו חמוס את פלוני. ומתוך סברת הירושלמי נבין גם את סברת פשט הגמרא ורש"י דאין אדם יכול להציל עצמו בממון חבירו.
הא דאין אדם יכול להציל עצמו בנפש חבירו, בנימוק שדמו אינו אדום מדמו של חבירו, ניתן להבין באופן בסיסי בכמה אופנים. בהבנה אחת, פשוטה, נעשה כאן אומדן נזקים. דמו של זה שקול לדמו של זה, ולכן בין אם הלה ירצח את חבירו ובין אם לאו יהא כאן נזק שקול של שפיכת דם. אם כן, אם בכל מקרה הנזק שקול, ישב הלה בבחינת שב ואל תעשה, שכן המקרה שרוי במצב של שקילות ולא ניתן להטותו אקטיבית לכאן או לכאן, וכפועל לוואי ירצח הוא ולא ירצח חבירו. לעומת זאת, אפשר להבין את הדבר באופן נוסף, שכיון שבצד החבר גם כן נשפך דם, אפילו אם דמו לא היה שקול לדם הרוצח, אין ביכולתו וברשותו של זה לבוא ולפגוע בגופו וברשותו של חבירו. במילים אחרות, לדרך הראשונה צריך להיות דם החבר אדום ממש כשל הרוצח, דהיינו שקול, אך לפירוש השני גם בדם פחות אדום, כביכול, לא היה ברשותו של זה לקום ולפגוע ברשותו של זה.
ההבנה הראשונה פשוטה ומתבקשת, אך אינה ברת הכללה להיזק ממון. נפש וממון אינם דברים שקולים, כך שיוכל הפוגע לפגוע ברשות חבירו הואיל ואצלו הפגיעה היא בנפש ואצל חבירו הפגיעה היא בממון. מנגד, לפי ההבנה השנייה, על פניו, כמו שאין ברשות ובזכות הרוצח לקום ולפגוע בנפשו של חבירו, כיון שסו"ס יש פגיעה לחבירו בכך ואין בזכותו לגרום לפגיעה אצל חבירו, הוא הדין שגם בממונו של חבירו אין לזה זכות להינצל:
תגובות
הוסף רשומת תגובה