וקדשתו

וקדשתו

באמור (פרק כא פסוק ח), וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדישכם. ע"כ. ודרשו חז"ל (נדרים דף סב ע"ב ועוד), תנא דבי רבי ישמעאל, וקדשתו, לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון.

וכ"כ הרמב"ם בספר המצוות (מ"ע לב), המצווה הלב היא שציוונו לכבד זרע אהרן ולנשאם ולרוממם ונשים מדרגתם מדרגה קודמת וראשונה, ואפילו ימאנו אותו לא נשמע להם וכו'. והוא אמרו יתעלה ויתברך שמו וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב קדוש יהיה לך, ובא הפירוש (גיטין דף נט) וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון. ולשון ספרא (פ"א הי"ד) גם כן וקדשתו בעל כרחו וכו'. יעויין בדבריו.

אך החינוך (מצווה רסט) כתב, לקדש זרע אהרן, כלומר לקדשם ולהכניסם לקרבן, וזהו עיקר המעשה, וכן להקדימם לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון וכו'. ע"ש. ואף שעל פניו נראים דברי הרמב"ם והחינוך דומים, כי שניהם הזכירו העניין שכבר אמרו חז"ל בגמרא ובמדרשים שיש להקדים הכהן בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו', לכאורה בכל זאת ישנו חילוק גדול ביניהם.

לפי הרמב"ם בספר המצוות, עיקר עניין וגדר המצווה בקידוש זרע אהרן הוא לכבד אותם, יהא הכיבוד אשר יהא. אם כן, לכאורה, מה ששנינו שיש להקדים לכהנים בכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, אין זה אלא מצד הכיבוד שבדבר, כי בדבר שבקדושה יש כיבוד במה שהכהן מוקדם. ואכן, גם בדבר שאינו עניין של קדושה, כל עוד יש בזה כבוד או יתרון להקדים, יש ליתן לכהן להיות קודם, וכמו ששנינו שיש ליתן לכהן ליטול מנה יפה ראשונה.

לעומת זאת, העולה מדברי החינוך, שגדר המצווה אינו בכיבוד כי אם בקידוש זרע אהרן. ואותו קידוש, עיקר המעשה שלו, כדברי החינוך, הוא להקדיש ולהכניס את הכהנים לקרבנות. המשיך וכתב החינוך, כי עוד יש בזה גם מה שאמרו וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשונה, והכוונה בזה, שעל ידי ההקדמה כביכול אנו דוחפים את הכהן ומקרבים אותו לקדושה. הרי שבעוד לרמב"ם הקידוש הוא למטרת כיבוד, לפי החינוך התהפכו היוצרות, ונעשה הכיבוד למטרת הקידוש. ומה שקודם הכהן גם ליטול מנה יפה ראשון, אולי הכוונה בזה דווקא לאוכלים שיש בהם מצווה או קדושה ולא לדברי חולין בעלמא, וקצת קשה.

הנה, בהלכות כלי המקדש (פרק ד ה"א) כתב הרמב"ם וז"ל, הכהנים הובדלו מכלל הלויים לעבודת הקרבנות, שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קודשים, ומצוות עשה היא להבדיל הכהנים ולקדשם ולהכינם לקרבן שנאמר וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב. עכ"ל. ולכאורה מבואר בזה שגדר מצוות קידוש זרע אהרן הוא באמת בקרובם אל הקדושה, ולא בכיבודם, וכפי שעלה מדברי החינוך ולא מדברי הרמב"ם עצמו בספר המצוות.

אולם, בהלכה ב, חזר והרמב"ם ונשמע ניגון דבריו כשיטתו בספר המצוות וז"ל, וצריך כל אדם מישראל לנהוג בהן כבוד הרבה ולהקדים אותם לכל דבר שבקדושה, לפתוח בתורה ראשון ולברך ראשון, וליטול מנה יפה ראשונה. עכ"ל. הרי שנקט הרמב"ם בעניין קידוש זרע אהרן שני דינים ושתי בחינות, בחינה אחת להקפיד בקידוש בני אהרן, לקרבם אל עבודת הקרבנות ואל הקדושה, ובחינה נוספת של הנהגת כבוד הרבה שבאה לידי ביטוי למשל בהקדמתם בכל דבר שבקדושה, אבל לכאורה לאו דווקא בזה. ושתי דרכים אלו טעונות ביאור, מה יסודן ומניין המקור להן.

אכן, יש מן הראשונים והאחרונים שכתבו שעניין הכנסת הכהנים לקדושה הוא מן התורה והמצווה הכללית בכיבוד הכהנים היא מדרבנן, ואם יש לה תומכות מהפסוקים אי"ז אלא אסמכתא, אך מכל מקום בדעת הרמב"ם, ובעיקר מלשונו בספר המצוות, נראה כי גם עניין הכיבוד חשוב ומהותי ומחוייב ממש כמצוות עשה מדאורייתא ולא כאסמכתא בעלמא.

הנה, שתי גמרות דרשו את הכתוב וקדשתו, כל אחת למטרה אחרת. בגמרא בגיטין, דף נט ע"ב, דרשו, תנא דבי רבי ישמעאל, וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון, וכן בגמרות נוספות, אך בגמרא ביבמות, דף פח ע"ב, דרשו לגבי כהן שאינו רוצה לפרוש מנשים פסולות, וקדשתו, דפנו, דהיינו הכהו וקדשו בעל כרחו. ע"ש. ואפשר שלימוד הגמרות השונה חלוק ממש בשתי הבחינות האלו, שהגמרא בגיטין דורשת להקדים את הכהן ולתת לו ליטול מנה יפה ראשון וכו', שאולי יש בזה גם מעניין הקרוב לקדושה, אך ודאי יותר נראה בזה עניין הכיבוד, והגמרא ביבמות שדורשת לכפות את הכהן ולהפרישו מנשים פסולות ודאי לא מתכוונת לכבדו בכך אלא לקרבו אל הקדושה.

הנה, רש"י בפירושו על התורה פירש כך וז"ל, וקדשתו, על כרחו, שאם לא רצה לגרש הלקהו ויסרהו עד שיגרש, קדש יהיה לך, נהוג בו קדושה לפתוח ראשון בכל דבר ולברך ראשון בסעודה. עכ"ל. ועל פניו הדיבור המתחיל שבחר רש"י לדבריו אינו מובן, מדוע הביא את דברי חז"ל נהוג בו קדושה לפתוח ראשון וכו' על המילים קדש יהיה לך ולא על המילה וקדשתו, כפי שמופיע בגמרות ובמדרשים.

אכן, לאור כל המתבאר בשיטת הרמב"ם ובגמרות גם דברי רש"י עולים היטב. אכן כל העניינים התלויים בקידוש זרע אהרן מקורם במילה וקדשתו, וכן נקטו חז"ל, אך מכל המקום שתי הבחינות נלמדות מהמילה לפי שני דגשים בקריאתה. ראשית, עצם העניין לקדש את בני אהרן בדברים שיש בהם קדושה ממש, נלמד במישרין ובמפורש מהמילה וקדשתו, שפשט המילה הוא להביא את הכהנים לידי קדושה. כך בדרך אחת. ברם, המשך הפסוק הוא וקדשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב, ולכאורה יפלא מה שייך זה לזה, מה סיבה יש בלחם ה' לעניין וקדשתו. והתשובה לזה, שבוקדשתו ישנה גם בחינה של כיבוד בנוסף לקידוש, ובחינת הכיבוד היא שמסובבת על ידי הסיבה שממשיך הפסוק ומפרט, כי את לחם אלוקיך הוא מקריב, כלומר, ראוי הוא לכיבוד משום שמשמש ועובד אצל הקב"ה. כך וקדשתו לשל עצמו מלמד את עניין קידוש בני אהרן, ויחד עם ההסבר שבהמשך הפסוק כי את לחם אלוקיך הוא מקריב מלמד את עניין כיבוד בני אהרן.

אם כן, זהו שכתב רש"י בדיבור המתחיל וקדשתו את עניין הפרשת הכהן מהנשים הפסולות לו, כפי שדרשה הגמ' ביבמות, כי זהו עניין הקידוש שבוקדשתו הנלמד מעצם המילה ותו לא. ושפיר הביא רש"י את דברי חז"ל בדבר כיבוד הכהנים בדיבור המתחיל עם מילים מהמשך הפסוק, קדוש יהיה לך, שמשמעותן שמכיוון שאת לחם אלוקיך הוא מקריב וראוי הוא לכבוד, לכן קדוש יהיה לך וצריך להקפיד בכבודו.

ובאמת כיו"ב כתב גם הגר"א בתו"כ להעיר על דברי רש"י על הגמ' בגיטין, שכתב על המילה וקדשתו, כי את וגו', ולכאורה אין לדברים סתומים אלו שום פשר. אכן, מבאר הגר"א, כוונת רש"י לומר שהדרשה תלויה גם בהמשך הפסוק, כי את לחם אלוקיך הוא מקריב. ולפי מה שנתבאר הדבר מוכרח, כי הגמ' בגיטין דיברה לגבי בחינת כיבוד הכהן, ובחינה זו אינה נלמדת מהמילה וקדשתו בעצמה אלא גם מהמשך ההסבר הנלווה אליה בכתוב. אם כן, נמצאו דברי הרמב"ם והגמרות מתיישבים היטב, ובפרט דברי רש"י על התורה והגמרא, הנראים סתומים בהשקפה ראשונה, נעשו ברורים ומדוקדקים: