וראה ויצא והחזיק
וראה ויצא והחזיק
במצורע (פרק יד פסוק לח), ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. ע"כ.
ואיתא בגמרא בחולין (דף י ע"ב), מנא הא מילתא דאמור רבנן אוקי מילתא אחזקיה, אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אמר קרא ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים. דלמא אדנפיק ואתא בצר ליה שיעורא, אלא לאו משום דאמרינן אוקי אחזקיה. ע"ש. הרי שהפסוק הנ"ל הוא המקור ליסוד דין חזקה, שאם לא כן, כיצד הכהן יכול להסגיר את הבית אחר שראה את הנגעי הבית, הרי ייתכן שבין רגע הראייה לרגע ההסגרה פחתו הנגעים מהשיעור הדרוש. אלא בהכרח הולכים אחר החזקה שהנגעים כעת נשארו כפי שהיו בראייה האחרונה שלהם.
והקשו התוס' (שם ד"ה ודילמא), היכי מוכח מהכא דאוקי מילתא אחזקיה, דלמא הכא טמא מספק דספק טומאה ברשות היחיד ספיקו טמא. וכתבו שהדבר אינו קשה, דבכל עניין טימא הכתוב, אפילו הוי רה"ר שיש בו הרבה בני אדם, ואפילו דבר שאין בו דעת להישאל. ע"ש. כלומר, דין הוא הנלמד מסוטה שספק טומאה ברשות הרבים טהור, וברשות היחיד טמא כאשר הטומאה נעשית ע"י בר דעת שיכול לבוא ולהישאל. אם כן, שואלים התוס', כיצד מה שהכהן מסגיר את הבית מהווה מקור לדין חזקה, הרי גם אלמלא שהולכים אחר חזקה הו"ל ספק טומאה ברה"י, וספק טומאה ברה"י הדין הוא שטמא.
והנה, התוס' עצמם תירצו שמשמע שהכתוב טימא בכל עניין, אפילו מדובר ברה"ר ואפילו בדבר שאין בו דעת להישאל, שבשני אלו הדין הוא שספק טומאה טהור וכך היה צריך לטהר אלמלא שהולכים אחר חזקה. ועכ"פ משמע שמבחינה מהותית נשארו התוס' לאחוז בטענת המקשה שניתן היה להסגיר את הבית על סמך דיני ספקות גם מבלי לילך אחר חזקה.
ברם, אליבא דאמת נראה היה לומר שדיני ספקות אינם שייכים כאן כלל.
אמר הכתוב בפסוק לה, וראה את הנגע, היינו שיסגיר הכהן על פי ראייתו, ואמרה המשנה בנגעים (פרק ב משנה ג), בית אפל אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו, ופרש"י, משום שנאמר כנגע נראה לי בבית, לי ולא לאורי, היינו שיסגיר הכהן על פי ראייתו שלו ממש עד כדי שאינו יכול להשתמש בעזרים לשם כך.
הרי נתבאר שהכהן צריך להכיר ולדעת שיש בבית נגע בגדר ודאי, שיראה זאת במו עיניו ובלי שום עזר, וגדר ודאי זה ודאי מוציא מדיני ספיקות, שאין לסמוך עליהם כלל להסגרת הבית. אמנם, נראה לומר אף יותר מכך, שאפילו אם לאמירה הדינית שיש בבית נגע תהיה בגדר ודאי, גם זה לא בהכרח יספיק. אמר הכתוב וראה הכהן את הנגע, והכוונה בזה שיסגיר הכהן על סמך הכרת ראייתו ורק לפיה, ולא רק משום שמדובר בגדר ידיעה ודאית.
וידועה החקירה בכל מקום שהולכים בו אחר חזקה, האם הדבר נעשה בתורת בירור, דהיינו שההליכה אחר החזקה משמעותה שאנו מניחים שאירע במציאות באמת כפי שאומרת החזקה, או שאין ההליכה נעשית אלא בתורת הנהגה, שנתנהג כמו שאומרת החזקה אפילו שאין לדבר שום אמירה כלפי המציאות. יש מן האחרונים שכתבו שחזקה בכל מקום היא הנהגה, ולכן למשל יש עניין לילך אחריה באופן של שני עדים מול שני עדים, אפילו ששום ראיה אינה טובה מעדים, שכן סו"ס לחזקה אין אמירה לגבי המציאות ככל ראייה אלא היא דין והנהגה לנהוג כמותה. ולכן למשל שייך לילך אחר שתי חזקות אף בשני דברים הסותרים זה לזה. ויש מן האחרונים שכתבו שחזקה מועילה אף לברר את הדין ולא רק להנהיג ולהכריע, ויש שתלו בדבר את מחלוקת הראשונים האם אומרים ספק ספיקא במקום חזקת איסור, שאם חזקה מבררת את הספק, שוב אין כאן ספק ספיקא, אבל אם מדובר בהנהגה יש כאן ס"ס ואזלינן לקולא. ויש שכתבו שאין גדרן של כל החזקות שווה. שאם יש בחזקה ריעותא, כגון אשה שזרק לה הבעל גט, ספק קרוב לה ומגורשת ספק קרוב לו ואינה מגורשת, באים ומנהיגים אחר חזקת האיסור של האשה ואין מתירים אותה, שכן אין החזקה יכולה לברר שהגט היה קרוב לו. אך כשאין בחזקה ריעותא המעוררת ספק, כגון באשת כהן שהלך בעלה למדינת הים שמעמידים את הבעל בחזקת חי ומותרת לאכול בתרומה, או טבל שמעמידים אותו בחזקת שלא נתקן, יש בחזקה אמירה שאין לנו כלל מקום להסתפק ולומר שמא הדבר נשתנה מכמות שהיה.
וכעת ניחזי אנן. אם עניינה של חזקה בכל מקום היא בירור המציאות, שפיר מובן שמסגיר הכהן את הבית על סמך חזקה ודווקא על ידה. מכיון שיש חזקה שיש בבית נגע על סמך ראיית הכהן את הנגע מוקדם יותר, באים אנו ואומרים כעת כשבא הכהן להסגיר את הבית שלא נשתנה דבר מאז ראייתו של הכהן ויכול הכהן להסגיר על סמך ראייתו. מצד דיני ספיקות, לעומת זאת, גם אם נגיד ונכריע בתורת ודאי שיש בבית נגע כעת, אין זה על סמך המציאות אלא רק על סמך הנהגה. אכן, אם עניין חזקה בכל מקום הוא לנהוג כמו החזקה מבלי לומר שכך באמת קרה במציאות, ההבחנה בין חזקה לבין דיני ספיקות נעשית סבוכה יותר, מלבד מה שמשמעות לשון הכתוב וראה הכהן את הנגע נעשית יותר דחוקה. אפשר לומר כי חזקה מנהיגה את הדין באופן יותר ודאי מדיני ספיקות, ואפשר שאין חילוק וכפי שבאמת עולה מדברי התוס', וקצ"ע ואכמ"ל.
ואם נחלק ונאמר, כדעה השלישית, שאין גדרן של כל החזקות שווה, שאם יש בחזקה ריעותא אז הולכים אחריה בתורת הנהגה ואם אין בה ריעותא אז יש בה בירור המציאות, אזי הדין של הכהן המסגיר את הבית יהיה מן המין השני. כמו טבל וכמו הבעל שהלך למדינת הים, כך גם הנגע, אין לנו כלל שם ריעותא ושום סיבה להסתפק שמא אין מצבו כפי מצבו הראשון שנראה לאחרונה. בכי האי גוונא החזקה מבררת לנו, דינית, שיש לאחוז את המציאות כעת כפי המציאות האחרונה, וכך נחשב הדבר כאילו ראה הכהן את הנגע במציאות כך שיכול להסגירו וכמשמעות הכתוב וראה הכהן את הנגע:
תגובות
הוסף רשומת תגובה