ותען להם מרים בפרשת בשלח לאחר שירת הים (פרק טו פסוקים כ כא) נאמר כי גם מרים והנשים יצאו בתופים ובמחולות, ותען להם מרים שירו לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים. ע"ש. והנה, אין מפורש בכתוב אלא שאמרה מרים את העניין הראשון שבשירה ששרו משה והאנשים, סוס ורוכבו רמה בים, עניין פורענות מצרים, אבל לא מצויין ששרו הנשים גם לגבי עניין הצלת ישראל כמו שאמרו משה ובני ישראל נחית בחסדך עם זו גאלת. אכן, יש שכתבו שאף על פי שלא נכתב במרים אלא רק הפסוק הראשון שבשירה, מכל מקום קיצר וסמך על השירה שנזכרת בסמוך, אך אם איננו דוחקים לומר כן, נותר הדבר צריך ביאור. כמו כן, לשון ותען להם מרים אינו כ"כ מובן, כי יותר נראה שמרים אמרה והנשים ענו לה, כמש"כ רש"י שמשה אמר שירה לאנשים והם עונין אחריו ומרים אמרה שירה לנשים, ולא שמרים עצמה ענתה. וכן אינו מובן מדוע נקט בלשון זכרים, להם, ולא בלשון נקיבות, להן. וצ"ב. התורת משה מבאר כעין האופן הבא. איתא במדרש (מובא בתוס' על התורה), אמרו מלאכי השרת, אם אנשים קדמו לנו לומר שירה, נשים למה קדמו לנו, ועל זה ותען להם מרים למלאכי השרת. ע"ש. ותמוה במה...

קרבן תודה אינו בטל בצו (פרק ז פסוק יב), אם על תודה יקריבנו. ע"כ. פרש"י, אם על תודה יקריבנו, אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו וכו'. עכ"ל. היינו קרבן התודה עבור ההודאה עצמה שמודים להקב"ה. ואמר המדרש (ויקרא רבה פרשה ט) על קרבן התודה ותפילת ההודאה, רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגליא, לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינו בטל. כל התפילות בטלות, ההודאה אינה בטלה. ע"ש. ולפי דברי המדרש יישב הרב אלישיב קושיא של הגבורת ארי, השאגת אריה, על דברי הגמרא במסכת יומא. הנה נאמר בפרשת המילואים שהלביש משה את הבגדים לאהרן ולבניו באותם שבעה ימים, ושאלה הגמרא ביומא, דף ה ע"ב, כיצד הלבישן, כלומר, באיזה סדר הלביש אותם. מיד תמהה הגמרא, וכי מה יש לשאול זאת, הרי מה שהיה היה ויותר אין בו נפ"מ, וביארה שהדבר חשוב לידע כיצד מלבישן לעתיד לבוא. חזרה הגמרא ושאלה, הלא לעתיד לבוא יבואו אהרן ובניו ומשה עימהם ויתברר הדבר, ולכך כתבה שהדבר חשוב כדי להסביר את הפסוקים בפרשת המילואים שלפי פשוטם נראים סותרים. יעויין שם. על כך הקשה בגבורת ארי, כיצד ייתכן שהציעה הגמרא שמטרת...

ארמי אובד אבי ההגדה מזכירה את האמור במקרא ביכורים, ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגור שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב. וכבר נילאו כולם בפירוש ביטוי זה, ארמי אובד אבי. ארמי, מן הסתם, הוא לבן הארמי שבו עוסקת ההגדה, ואף שרבים במקרא פעלו בארם, כולל שלושת האבות, ארם נתלתה בעיקר בו. אבי, מן הסתם, הוא יעקב אבינו, שירד עם בניו למצרים, גר שם במתי מעט ונהייה שם לגוי גדול עצום ורב. אבל משמעות והקשר המילה אובד נותרו סתומים. הרמאויות והתכסיסים שעשה לבן עם יעקב דבר יום ביומו אינם מהותיים כדי להיקרא בכינוי אובד או איבוד. יש להבין מה פשר האיבוד המהותי שפעל לבן אל מול יעקב, ומדוע נכתב הדבר בלשון הווה, אובד, ולא בלשון עבר, איבד, כמו וירד ויגור וכו'. הנה, הבן שואל מה נשתנה הלילה הזה שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, ופירש האברבנאל שהכוונה בזה ללחמי תודה הבאים חמץ ומצה. אם כן, שאלת הבן היא מדוע פסח, שהוא גם כן קרבן תודה, במובן מסויים, על שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל במצרים וגאלנו משם, אין מביאים עליו לחם חמץ אלא כולו מצה. ועל פניו מדובר בשאלה טובה שלא ניתנת עליה תשובה בהגדה. אכן, ביארו האחרונים...

להודות ולהלל צמד העניינים, הלל והודאה, נזכר גם במקום נוסף, בתפילת על הניסים שאומרים בחנוכה, וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול. ויש להבין מה משמעות צימוד זה, הן כאן בהגדה והן בתפילת על הניסים. בנוסף, לפי חלק מהנוסחים, הלשון בתפילת על הניסים היא וקבעו שמונת ימים אלו בהלל ובהודאה, גם כן בצימוד העניינים אך בסדר הפוך, קודם הלל ואח"כ הודאה. וצריך להבין מה טעם ומהות היפוך זה. ר' אשר וייס ביאר כי על כל בעל נס מוטלות שתי חובות, כמש"כ בתהילים (פק"ז פ"ח) יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם. מחד גיסא עליו להודות לה' על חסדו שעשה עימו, בבחינת זכר לנס שנעשה, שעל ידי הזכר באה תחושת המחוייבות וההודאה הנגררת ממנה, ומאידך גיסא עליו לפעול למימוש המציאות של ונפלאותיו לבני אדם, בבחינת פרסום הנס שכל איש ואיש יחשף לנפלאות הקב"ה וידע על החסד שהתרחש לו. שתי בחינות אלו, הן למעשה ההלל וההודאה. בעל הנס מודה להי"ת על חסדו שעשה עימו ככתוב יודו לה' חסדו, ומהלל את הקב"ה בכל פה ובכל מקום ככתוב ונפלאותיו לבני אדם, כלומר הילול והודעת נפלאותיו לבני אדם.  אם ...

ויקרא אל משה בויקרא (פרק א פסוק א), ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר. ע"כ. ועמד רש"י לחלק בין הלשון האמורה אצל משה לבין הלשון האמורה אצל בלעם וא"ד, ויקרא אל משה, לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה, לשון חיבה, לשון שמלאכי השרת משתמשים בו, שנאמר וקרא זה אל זה, אבל לנביאי אומות העולם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה, שנאמר ויקר אלוקים אל בלעם. עכ"ל. וביאר השפתי חכמים מה הכריחו לרש"י לפרש כן, משום שהיה קשה לו למה ליה למכתב ויקרא וידבר שהוא כפל לשון. לכן פירש זאת על ידי שלא היה מדבר עימו פתאום אלא קראו תחילה משה משה ואמר הינני, ואחר כך היה מדבר עימו. ונראה לחדד כי בין הלשון האמורה אצל משה ללשון האמורה אצל בלעם יש שני הבדלים אך סיבת ההבדלים אחת היא. הבדל ראשון, שאצל משה ניגש ה' לדבר עימו בשני שלבים, לעומת אחד אצל בלעם, והבדל שני, שביחס למשה אמר הכתוב ויקרא לעומת בלעם שלגביו נאמר ויקר. ועכ"פ, סיבת ההבדלים היא שאל משה הי"ת פנה בקביעות, בחיבה ובקדושה, בעוד אל בלעם ה' פנה רק בדרך עראי וטומאה, דרך מקרה שסולדים ממנה ומשתדלים להימנע מלנ...

הגדה דרבן גמליאל בפסחים (דף קטז ע"א) במשנה, רבן גמליאל היה אומר, כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח מצה ומרור. ע"כ. נחלקו המפרשים מהי החובה שעליה אמר רבן גמליאל שאין יוצאים לגביה.  המאירי ביאר את דברי ר"ג, שלא נחשב שהפליג בסיפור זה בכדי הראוי אלא אם כן פירש טעמן של שלוש אלו, פסח מצה ומרור, ויזכיר מקרא הראוי בהן בטעם כל אחת מהן. יעויין בדבריו. ומבואר בזה שהחובה עליה דיבר רבן גמליאל היא החובה שבמצוות סיפור יציאת מצרים. כך, אם לא כולל בתוך הסיפור את טעמי שלוש המצוות, פסח, מצה ומרור, נמצא שלא סיפר את הסיפור כתיקונו. הרי שהזכרת שלוש המצוות הכרחית עבור מצווה אחרת, מצוות ההגדה, אבל אינה הכרחית עבור שלוש המצוות עצמן.  כדרך המאירי כתבו עוד ראשונים, ובתוכם נראית גם דעת הרמב"ם, שהביא בהלכות חמץ ומצה (פ"ז ה"ה) את דברי רבן גמליאל וז"ל, כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמישה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן, פסח מצה ומרור וכו', ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה. עכ"ל. ולכאורה מה שכתב בסו"ד, ודברים האלו כולן נקראין הגדה, הולך ...

כן עשה הלל יש ליתן טעם מדוע דווקא הלל היה עושה כן, לכרוך הפסח עם המצה והמרור יחדיו. הנה למדנו בברכות (דף ס ע"א), תנו רבנן, מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר. אמר, מובטח אני שאין זה בתוך ביתי. ועליו הכתוב אומר משמועה רעה לא יירא נכון לבו בטח בה'. ע"ש. הרי שהלל הזקן מתמודד גם עם שמועות רעות בזכות בטחונו בה', שבטוח הוא שיגאל מאותן רעות, ואפשר שהביא זאת לידי ביטוי גם בכריכת הפסח עם המצה והמרור. המרור מסמל את האירועים הקשים והשמועות הרעות, אך הוא נכרך יחד עם המצה שמסמלת את ההתמודדות הלא פשוטה עם האירועים הקשים, תוך הבטחון בה' שלהתמודדות והדרך הקשה ישנו יעד וישנה תכלית, ויחד עם הפסח שמסמל את הגאולה וההגעה ליעד. אם כן, אפשר שהלל אחז כי קיום המצוות הסמליות של ליל הסדר נעשה דווקא באופן זה התואם את סמליותן במיוחד, על ידי כריכת שלושתן יחדיו. עוד נאמר שם בברכות, אמר רבא, כל היכי דדרשת להאי קרא, מרישיה לסיפיה מדריש, מסיפיה לרישיה מדריש. מרישיה לסיפיה מדריש, משמועה רעה לא יירא, מה טעם, נכון לבו בטח בה'. מסיפיה לרישיה מדריש, נכון לבו בטח בה', משמועה רעה לא ...

שבת ומלאכת המשכן בויקהל (פרק לה פסוק ב), ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת. ע"כ. וכתב על כך רש"י, ששת ימים, הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר שאינה דוחה את השבת. וביאר בשפתי חכמים, שהיה קשה לו למה נצרך להזהירם שוב על השבת, והרי הזהירם כבר, אלא בהכרח כדי ללמד את העניין הזה שהשבת אינה נדחית מפני מלאכת המשכן. והקשה, דאדרבה, דאולי בא הכתוב להשמיענו להיפך, שאע"פ שבעלמא נאמר לא תעשו כל מלאכה מכל מקום מלאכת המשכן דוחה שבת. והשיב, דכיון שכתיב בתחילה פרשת שבת ואחר כן פרשת מלאכת המשכן, ודאי מה שנכתב בהתחלה הוא העיקר, דהיינו השבת, והדבר השני, שהוא מלאכת המשכן, נדחה מפניו. והוסיף, ותדע שכן הוא, דאם לא כן קשה למה הפך משה רבינו ע"ה העניין, דבפרשת כי תשא בדיבור הקב"ה למשה היה אזהרת שבת לאחר מלאכת המשכן, ולהכי כתב שם אך את שבתותי תשמורו וגו' ופרש"י כל אכין ורקין מיעוטין הן למעוטי שבת ממלאכת המשכן, אם כן קשה למה לא אמר משה לישראל העניין כמו שציווה לו הקב"ה, אלא משום הכי הקדים כדי להודיע שאין מלאכת המ...

ויעשו בני ישראל בפקודי (פרק לט פסוק לב), ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה כן עשו. ע"כ. ופרש"י, ויעשו בני ישראל, את המלאכה ככל אשר ציווה וגו'. עכ"ל. וקצת תמוה לשם מה כתב כן, והרי פשיטא שאין הכוונה שעשו אלא את המלאכה. וכי איזו עוד אפשרות יש לעמ"י לעשות בהקשר זה אם לא מלאכת המשכן המפורטת בהרחבה בשתי הפרשיות האחרונות. השפתי חכמים שאל והעיר מפן נוסף, דבריש הפסוק כתיב ותכל כל עבודת משכן אוהל מועד, וא"כ בשביל מה צריך לומר שבני ישראל עשו את המלאכה, הרי נאמר שהמלאכה עומדת עשויה כמה מילים קודם לכן. וביאר בשפתי חכמים שלכן פירש המלאכה, כלומר שלא שינו המלאכה אלא עשו ככל אשר ציווה ה' את משה. כך דבריו. ואשר נראה בכוונתו, שחזר הכתוב ואמר ויעשו בני ישראל ככל אשר ציווה ה' את משה, לא כדי לומר שהמלאכה כלתה אלא כדי לומר שהמלאכה עשויה כהוגן. כדי לומר שבני ישראל עשו בדיוק כפי שנצטוו. בהתאם פירש רש"י את הפסוק וכתב שעשו את המלאכה באופן של ככל אשר ציווה, שדווקא מלאכה בצורה ובאיכות כזו עשו ולא אחרת. ונראה דיוק מדברי רש"י לפירו...

וישמע ה' את קולנו לכאורה הלשון תמוהה. וכי קול בעלמא ה' שומע לפני שמקיים את עם ישראל ומסייע בעדם, והלא קול תפילה ותחנונים שומע. א"כ צריך ביאור מדוע נקט וישמע ה' את קולנו ולא וישמע ה' את תפילתנו, תחנונינו וכדומה. והנה במדרש בדברים רבה, על פרשת ואתחנן (ב יא), אמרו חז"ל, אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש רחמים עליהם מיד ענה אותן. אמר לו הקב"ה, משה חייך, בכל שעה שיקראו אותי אני אענה אותם, דכתיב (דברים פ"ד פ"ז) כה' אלוקינו בכל קראינו אליו. ע"ש. ולכאורה מדרש זה לפלא יחשב. הרי משה לא ביקש מהקב"ה אלא כדי למצוא פתרון עבור מציאות שבה אין מי שיבקש עליהם רחמים, אולם, תשובת ה' לבקשת משה היא שבכל שעה שיקראו אותו יענה אותם. כלומר, על פניו, שיענה ה' את עמ"י בכל שעה שיבקשו ממנו, בעוד משה לא דיבר אלא עבור שעה שאין מי שיבקש בה. וקשה גם בבקשת משה עצמו, כשתהא רואה בניך בצער ואין מי שיבקש חרמים עליהם מיד ענה אותן, כיצד נופלת לשון ענייה במקרה זה, והרי ענייה היא תגובה לעומת שאלה או בקשה, ומשה מדבר בדיוק...

וירא אהרן בכי תשא (פרק לב פסוק ה), וירא אהרן ויבן מזבח לפניו ויקרא אהרן ויאמר חג לה' מחר. ע"כ. ופרש"י, וירא אהרן, שהיה בו רוח חיים וכו', וראה שהצליח מעשה שטן, ולא היה לו פה לדחותם לגמרי. ויבן מזבח, לדחותם. ויאמר חג לה' מחר, ולא היום שמא יבוא משה קודם שיעבדוהו, זהו פשוטו. ומדרשו בויקרא רבא (י ג), דברים הרבה ראה אהרן, ראה חור בן אחותו שהיה מוכיחם והרגוהו, וזהו ויבן מזבח לפניו, ויבן מזבוח לפניו. ועוד ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם. ועוד ראה ואמר אם הם בונים אותו המזבח, זה מביא צרור וזה מביא אבן ונמצאת מלאכתן נעשית בבת אחת. מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי, בין כך ובין כך משה בא. חג לה', בלבו היה לשמים, בטוח היה שיבוא משה ויעבדו את המקום. עכ"ד. הנה, ג' דברים אומר המדרש שראה אהרן. ראה את חור זבוח לפניו, ראה ואמר מוטב שיתלה בי הסירחון ולא בהם ועוד ראה ואמר מתוך שאני בונה אותו ומתעצל במלאכתי בין כך ובין כך משה בא. ונראה שכל אחת מג' הראיות אינה באה אלא ליישב טענה חמורה שלכאורה היה אפשר לטעון ח"ו על אהרן. טענה ראשונה, מדוע בתחילה כשבאו אל אה...