נראה דתדיר קודם

נראה דתדיר קודם

בפנחס (פרק כח פסוק כג), מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד תעשו את אלה. ע"כ. אלה, קרבנות המוספים, באים לאחר קרבן התמיד. ואמרו בריש פרק כל התדיר בזבחים (דף פט ע"א), כל התדיר מחבירו קודם את חבירו, התמידין קודמין למוספין וכו' שנאמר מלבד עולת הבוקר וכו'. ע"ש. וצריך להבין מה העניין בתדירות ומדוע היא גוררת קדימות.

וכל המקודש מחבירו קודם את חבירו, שם במשנה בזבחים, ופרש"י, שיש בו צד ריבוי קדושה ממנו. ואיבעיא להו בגמרא (דף צ ע"ב), תדיר ומקודש איזה מהם קודם, תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש, וממשיכה הגמרא בראיות ודחיות. מנסה הגמרא להוכיח, ת"ש שלמים של אמש חטאת ואשם של יום שלמים של אמש קודמין הא אידי ואידי דיום חטאת ואשם קדמי ואע"ג דשלמים תדירי, אמר רבא מצוי קאמרת תדיר קמיבעיא לן מצוי לא קמיבעיא לן וכו'. ע"ש. ולא הוכרע האם תדיר קודם או מקודש קודם, ובהתאם כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ט ה"ב), היה לפניו תדיר ומקודש יקדים איזה מהם שירצה. אבל הרע"ב כתב וא"ד, ותדיר ומקודש כגון דם עולת תמיד ודם חטאת עומדים וכו' הא מילתא מיבעיא בגמרא ולא איפשטא, ונראה דתדיר קודם. עכ"ד. ולא נתברר על שום מה יראה לרע"ב שתדיר יקדם אחר שבגמרא לא נזכר לזה רמז. ויעויין בתוי"ט שהציע שלתדיר בניגוד למקודש איכא קרא יתרא, ועיין בשאגת אריה (כח) שדחה זאת, ועכ"פ כתב התוי"ט, וכל זה איננו שווה לי כיוון דבגמרא לא פשטינן לה מנלן למיפשטיה מדנפשין ולקבוע הלכה. ודברי הרע"ב צ"ב.

הנה, הסברא הפשוטה להקדים דבר התדיר היא משום שמצווה שחוזרת לעיתים קרובות יש לה מעלת חביבות, היא בת בית, ולכן יש לה יתרון מסוים על מצוות אחרות. בדרך צחות ניתן להסיק מסקנה חינוכית כי יש חביבות בקביעות. יש להביא קצת ראיה לגישה זו מאחד מתירוצי הגמרא (שם בדף צא ע"א) על השאלה כיצד אתה אומר שמילה היא דבר המצוי ולא דבר התדיר, הרי נאמר בברייתא שפסח אינו תדיר ומילה היא תדירה. על כך הגמרא השיבה שמילה תדירה במובן אחר, שהיא תדירה בבריתות וציוויים שניתנו עליה, ואיבעית אימא מילה לגבי פסח כי תדיר דמיא. אותה יחסיות שדבר נחשב לתדיר בהשוואה למצווה אחרת עם תדירות נמוכה יותר, עולה עם אותה הבנה של חביבות הנגזרת מן השכיחות, שהיא הרי דבר יחסי שיש באחד יותר מן האחר. ברם, הבנה פשטנית זו קשה בסברא, מדוע יש לחבב מצווה שכיחה יותר מזו שאינה שכיחה, והרי אדרבה, הדעת נותנת שמצוות יותר נדירות, כגון ברכת החמה שמברכים אחת לעשרים ושמונה שנים, חביבות הן יותר ובמיוחד. עוד ק"ק, שנראה שישנה חלוקה קשיחה בין דבר המצוי לדבר התדיר, לכל הפחות לתירוץ הראשון, ואם בחביבות הנובעת משכיחות עסקינן, קשה לקבל מעבר מוחלט בין שני המצבים.

השדי חמד (מערכה ת) הביא שני דינים בקדימת תדיר לשאינו תדיר, וכתב כי הקדימות היא דווקא לכתחילה אבל בדיעבד לית לן בה וכמו שאם הקדים מוסף למנחה יצא, ועוד כתב דאף אם התדיר דרבנן ושאינו תדיר דאורייתא תדיר קודם. גם דינים אלו אינם מובנים או הכרחיים להבנה שככל שמצווה תדירה היא חביבה, שהרי תמוה שמצווה דרבנן תיהפך לחביבה יותר משל תורה בגלל שכיחות, וקצת צ"ב למה תדיר קודם רק לכתחילה אבל בדיעבד לית לן בה, כלשון השדי חמד. אמנם ניתן לקבל שהדין בדיעבד שונה מאשר לכתחילה, כפי הדין בנידונים רבים, אך למה אומר השדי חמד שבדיעבד אין למושג התדירות שום משמעות.

בדברי הגמרא בספק האם תדיר קודם משום דתדיר או דלמא מקודש קדים דקדיש, ניכר שינוי הלשון בין התדיר והמקודש, שלא כתב מקודש קודם משום דמקודש כמש"כ תדיר משום דתדיר. אם נדקדק בזה, הסיבה להקדים תדיר היא משום עצם היותו תדיר בעוד הסיבה להקדים מקודש היא משום מה שנגזר ממנו, דקדיש, שפועל ומשרה דבר מה, סיבה חיובית לקדימות, ולא רק עצם שלא סובל דיחוי. לאחר הדיון אם תדיר קודם או מקודש, ממשיכה הגמרא (שם בדף צא) ומסתפקת, איבעיה להו תדיר ושאינו תדיר וקדים ושחט לשאינו תדיר מאי מי אמרינן כיון דשחטיה מקריב ליה או דלמא יהיב לאחר דממרס בדמו עד דמקריב ליה לתדיר והדר מקריב לשאינו תדיר, כלומר, האם מעדיפים הכלל שתדיר או מקודש קודם או את הכלל שאין מעבירין על המצוות. למסקנת הגמרא בכל מקרה אין מעבירין על המצוות, גם אם עושה מצווה שאינה תדירה ובאה לו מצווה אחרת תדירה או שבאה מצווה מקודשת ממנה. ברם, סמיכות הספקות מאששת שגם עיקר הסיבה להקדים תדיר נעוצה בכך, כי כיוון שמדובר במצווה תדירה ונוכחת לרוב, יש לה אחיזה מסוימת במציאות עד כדי שאם מתחילים במצווה אחרת נחשב שמעבירים על פני אותה מצווה תדירה.

הכלל שתדיר קודם נגזר מן הכלל שאין מעבירין על המצוות, כי דיחוי המצווה התדירה כמוהו כמעבר על פניה. ואם תאמר, אם כן מדוע הגמרא הסתפקה אם תדיר קודם או מצווה שמעבירים עליה קודמת, והרי הראשון הוא תולדה של השני וודאי התולדה אינה גוברת על האב. ויש לומר שייתכן שדבר זה גופא נתברר בדיון ובהכרעה שכללא דאין מעבירין על המצוות גובר, אי נמי, צדדי התלמוד הם האם הכלל שאין מעבירין גובר או ששני הכללים שקולים. על כל פנים, קדימות התדיר, בניגוד למקודש, אינה מפני סיבה חיובית של חביבות וכדומה כי אם מפני שאם לא נקדים את התדיר ונעבור לבצע את שאינו תדיר, הרי אנו עוברים במידה מסוימת על המצוות, וזה מן הנמנעות. ומאחר שכל הטעם להקדים תדיר הוא מפני שלא נגיע למצב שבו נעביר על המצוות, בזה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן. כל כמה שמצווה תדירה נפגעת במעבר על פניה, נמנעים מאותה פגיעה ללא תלות בזהות המצווה, ומאידך, אם המעבר על המצווה כבר נעשה, כפי שמביא השדי חמד, בדיעבד לית לן בה וכבר אין שום משמעות לתדיר.

והואיל והתדירות מחשיבה את המצווה כאילו היא נוכחת ומעבירים עליה, הדעת נותנת שיש איזשהו סף שעד אליו למצווה אין שם תדירות ואינה נחשבת לנוכחת, ומעבר לסף רואים את המצווה כאילו היא כאן ודיחויה פוגע כמעבר על המצוות. זהו הסף המפריד בין דבר המצוי לבין דבר התדיר. ושמא אף מתחת לסף ישנה קצת פגיעה בדיחוי המצווה, אף אם אין זה עומד בהגדרה של אין מעבירין על המצוות, ולכן בתירוץ השני בגמרא עסקו בתדירות יחסית של מילה לעומת הפסח ואכמ"ל. ומעתה, מאחר שטעם קדימות התדיר שונה מטעם קדימות הקדוש, שהקדוש יש לו את הקדושה החיובית המעוררת לקום ולעשותו בהקדם בעוד התדיר יש לו את הפגיעה השלילית כאשר פונים לעשות דבר אחר לפניו, מובנים מאוד דברי ר' עובדיה. אמנם נסתפקה הגמרא אם קדושת המקודש גוברת על הפגיעה בתדיר אם לאו ולא איפשטא, אך מאחר שלא איפשטא יש לנהוג על דרך של שב ואל תעשה עדיף, כלומר, להעדיף שלא לפגוע במצווה התדירה, וכדבריו, ונראה דתדיר קודם: