דיבורים טובים
דיבורים טובים
במסעי (פרק לה פסוק יא), והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רוצח מכה נפש בשגגה. ע"כ. מקום הערים, אומר הרש"ר הירש, ייקבע כך שהן תהיינה מזומנות לבורח ולא ייאלץ לחפש אחריהן. הביטוי והקריתם לכם מפורש כך בדברים (פרק יט פסוק ג), תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך וגו', יש לדאוג שהדרכים תהיינה במצב תקין ולא יהיה בהם מכשול, ועל פי האמור במכות י ע"ב יש להקים בהם תמרורים והמרחק שבין עיר לעיר יהיה שווה בכל מקום. עכ"ד. ובפשטות הוא משום המשמעות המילולית של לשון המקרא (שם בדברים בפסוק ו), פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש, ולכן (במסעי בפסוק כה) והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. מקימים את התמרורים ומכוונים את הדרכים על מנת להציל את הרוצח בשגגה מנחת זרועו של גואל הדם חם הלבב.
הרב זילברשטיין בחשוקי חמד (מכות דף י ע"ב) דן בשאלה האם יש חיוב לאדם לתקן שלט המורה כיצד להגיע לבית החולים, והאם חיובו הוא עד כדי שיבטל מצוות תפילה כדי להתקין את השלט או לא. והביא מסוגיית עיר מקלט (שם במכות) את החיוב הדומה לתיקון השלטים, מקלט היה כתוב על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה שם ופרש"י בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך לכתוב בו מקלט, אך דייק מלשון הרמב"ם (פ"ח מהלכות רוצח ה"ה) וחייבין בית דין לכוון הדרכים לערי מקלט וכו' ומסירים מהם כל מכשול וכל תקלה וכו' כדי שלא לעכב את הבורח לשם שנאמר תכין לך הדרך וכו' ובית דין שנתרשלו בדבר זה מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים. עכ"ד. ומשמע שמצווה זו של תכין לך הדרך מוטלת רק על בית דין ולא על כל יחיד מאחר ואין פיקוח נפש לפניו, אולם החינוך (מצווה תקכ) בהביאו מצווה זו כתב שהיא מן המצוות המוטלות על המלך ועל הציבור כולן, כך שייתכן שגם היחיד בהיותו חלק מן הציבור מוטל עליו חיוב גמור לתקן את הדרך וקודם לתפילה בציבור. והעלה בזה צד נוסף להחריג ולייחד את עיר המקלט משום שדווקא בזה מודגשים רחמיו של הקב"ה יותר משאר מקומות. ע"ש. ובפשטות ההשוואה העקרונית במקומה עומדת, כי כפי שבעיר מקלט מורה התוה"ק להכשיר את הקרקע להצלת נפשות השוגגים, באותה מידה יש עניין להכשיר את הקרקע לכל עסק של הצלת נפשות ושילוט בית החולים בכלל.
המשנה במכות (דף יא ע"ב) מפליגה בדינו של הגולה לעיר מקלט וקובעת שאינו יוצא לא לעדות מצווה ולא לעדות ממון ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה אינו יוצא משם לעולם, שנאמר אשר נס שמה, שמה תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו. ע"כ. עיר המקלט בולעת את הגולה אל קרבה באופן מוחלט, שם תהא דירתו ושם תהא קבורתו, ואינו יוצא לשום צורך, חשוב ככל שיהא. והדבר טעון ביאור. דין נוסף אמר רבי יוחנן בגמרא בדף י (ע"א), הרב שגלה מגלין ישיבתו עימו. ממשיכה הגמרא, איני והא אמר רבי יוחנן מניין לדברי תורה שהן קולטין שנאמר את בצר במדבר וגו' וכתיב בתריה וזאת התורה, לא קשיא הא בעידנא דעסיק בה הא בעידנא דלא עסיק בה, ואי בעית אימא מאי קולטין ממלאך המוות, כי הא דרב חסדא הווה יתיב וגריס בבי רב וכו' פקע ארזא ושתיק ויכיל ליה. ע"ש. הרי השוואה לפי התירוץ הראשון, וגם לתירוץ השני במידת מה, בין הצלתה של עיר המקלט להצלתה של תורה, וצ"ב מה משותף להן, מה למנוסה מהירה ולתורת ה' שמפנינים יקרה. ובאמת גם עיקר הבריחה לעיר המקלט טעון ביאור, מה העניין להעמיד המשחק כביכול בין הרוצח, גואל הדם ועיר המקלט.
אמר רב הונא (דף י ע"ב), רוצח שגלה לעיר מקלט ומצאו גואל הדם והרגו פטור, קסבר ולו אין משפט מוות בגואל הדם הוא דכתיב וכו'. ובמשנה (דף יא ע"ב) שנינו דין נוסף, רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם, רבי יוסי הגלילי אומר מצווה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם, רבי עקיבא אומר רשות ביד גואל הדם וכל אדם חייבין עליו. ונאמר בגמרא (דף יב ע"א), אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב, רוצח שיצא חוץ לתחום ומצאו גואל הדם והרגו נהרג עליו, כמאן לא כר' יוסי הגלילי ולא כר"ע, הוא דאמר כי האי תנא דתניא ר' אליעזר אומר וכו'. ע"ש. הריטב"א הביא את דעת הרמ"ה לפיה רב הונא סובר כר' יוסי וכר"ע ונחלק עם מר זוטרא, דאם לרב הונא השיגו בדרך והרגו פטור, כל שכן שפטור אם הרוצח יצא מן העיר. אך הריטב"א עצמו כתב ששני הנדונים נפרדים וייתכן שאין בין רב הונא ומר זוטרא מחלוקת. ר' שמואל רוזובסקי הרחיב זאת וכתב שמחלוקת ר' יוסי הגלילי ורבי עקיבא נסובה על חיוב היציאה שמתחייב הרוצח היוצא, אבל קודם שנכנס ליכא לא מצווה ולא רשות לגואל הדם להמיתו כי אם פטור גרידא משום כי יחם לבבו של גואל הדם ושאר כל אדם חייבים עליו לכו"ע. הוי אומר, אמנם הרוצח בשגגה מסוגל להיהרג על ידי גואל הדם חם המזג כבר במנוסה לעיר המקלט, אבל מבחינה מהותית עונש המיתה בידי גואל הדם הוא רק לאחר ובעבור מעשה היציאה של הגולה מעיר גלותו.
כך כותב החינוך (מצווה תי) וז"ל, לכן ראוי למי שהרג אפילו שוגג מכיון שבאת תקלה גדולה כזו על ידו שיצטער עליה צער גלות ששקול כמעט כצער מיתה שנפרד האדם מאוהביו ומארץ מולדתו ושוכן כל ימיו עם זרים. ועוד יש תיקון העולם במצוה, כמו שביאר הכתוב שינצל עם זה מיד גואל הדם לבל יהרגנו על לא חמס בכפיו שהרי שוגג היה. ועוד תועלת בדבר לבלי יראו קרובי המוכה הרוצח לעיניהם תמיד במקום שנעשתה הרעה, וכל דרכי התורה נועם. עכ"ל. ישנה תועלת רבה בכך שהרוצח בשגגה לא יהיה בסביבת קרובי המוכה האבלים והכועסים, אך עיקר העונש או הגמול על רצח שבשגגה הוא שהרוצח יפריש את עצמו מאוהביו ומארץ מולדתו, כמעט כמו פרידה של אדם הנפטר מקרוביו וממקום חיותו בעולם. על דרך המדרש המובא ברש"י בבראשית (פרק כט פי"א), לפי שרדף אליפז בן עשיו במצוות אביו אחריו להורגו והשיגו וכו' אמר לו יעקב טול מה שבידי והעני חשוב כמת. פרידה מכל וכל חשובה כמיתה. וכמו שאר חיובי מיתה ועונשים, גם סוג המיתה הזו מוטל על בית הדין שישתדל ויעסוק במימושה ובין השאר על ידי תיקון הדרכים ושימת השלטים. השלטים אינם לצורך הצלת נפשו של הרוצח, כפי ההו"א להשוות לשילוט ההגעה לבית החולים, כי אם למימוש מיתת ההפרשה שלו. תכין לך הדרך אינו ציווי עבור הגולה אלא עבור הגלות. זהו גם הדמיון להצלתה של תורה, כי הגלות מצילה מפני שהיא מעלימה את הקיום הגשמי של האדם במקום חיותו וגם התורה מצלת דרך הידבקות האדם אל הרוח, קליטתו במרומים והזנחת החלק הגשמי עד כדי שאין מלאך המוות או שאר מזיקים יכולים לפגוע בו בעולם. ואינו יוצא משם לעולם אפילו הוא שר צבא ישראל, כי זהו מקום מיתתו. שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, ולמעשה מיתתו האפקטיבית כבר שם מלכתחילה. ואם בכל זאת יוצא הגולה, מחזיר את עצמו לחיים וחותר תחת אקסיומת הגלות, מתחייב על כך במיתה אמיתית בידי גואל הדם או יד כל אדם כפי דעות התנאים.
חילוק נוסף בין טעם הכיוון והשילוט לרוצח בשגגה להגיע לעיר המקלט יותר מאשר סיוע הקשור להצלת נפש בעלמא, יש לחלק על פי מה שמביאים בשם הרב מפוניבז. תמה הגרי"ש כהנמן, מפני מה לדרך של ערי מקלט היו מכוונים שלטים מקלט מקלט ואילו לעולי הרגלים העולים לראות בבית המקדש לא מצינו שהציבו שלטים לכוון להם את הדרך לירושלים. על כך השיב, כי כשהרוצח בורח לעיר המקלט, אם יפגוש מן דהו ויתחיל לשאול אותו מהי הדרך הקצרה ביותר לעיר המקלט בוודאי הלה יחקור אותו מה קרה ואיך אירע הרצח, ובינתיים שני יהודים מדברים על מעשה כה נורא ואין הקדוש ברוך הוא רוצה שיזדהם האוויר מדיבור על פשעים. לעומת זאת, כשעולה יהודי לרגל, פוגש את חבירו ושואל אותו איה הדרך ירושלימה, בינתיים מדברים הם על העלייה לרגל ומשוחחים על הזכות הגדולה לראות את פני האדון אלוקי ישראל, ומה טוב ומה נעים שיחה כזאת. הרי עניין מיוחד למהר את הרוצח בשוגג שלא יתעכב ויתערבב בשיח עם הבריות, עניין שלא קיים בהקשר לזירוז ההגעה לבית החולים והפוך מעניינם של עולי הרגלים, שיתעכבו וירבו בדיבורים טובים:
תגובות
הוסף רשומת תגובה