מריבה ומריבה

מריבה ומריבה

בחוקת (פרק כ מפסוק ב), ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה וכו'. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וכו'. ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. ע"כ.

לא ציווה המקום להכותו אלא דיברתם אל הסלע, והמה דיברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה. עכ"ד. כך כותב רש"י (שם בפסוק יא). ואכן בראשונה, בפרשת בשלח (פרק יז מפסוק ב) לאחר קריעת ים סוף, מופיע מעשה דומה, וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' וכו'. ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח איתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ויעש כן משה לעיני זקני ישראל. ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ע"כ. והשאלה עולה מאליה, מה הפשר לשונות המעשים, הציוויים והשלכותיהם. מדוע בגין דרישת העם תנו לנו מים ונשתה שבפרשת בשלח מצווה ה' והכית בצור, לעומת מחסור המים שבפרשת חוקת שבעטיו ציווה ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. ולא זו אף זו, לא רק הציווי לכתחילה נשתנה כי אם גם בדיעבד, משה נענש על הכאת הסלע, שלא כבראשונה, בכך שלא יביא את הקהל אל ארץ ישראל.

תניא בגמרא בסנהדרין (דף קיא ע"א), אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד ואמר לי בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך, מהם טבעו בים מהם הרגו בחרב מהם מעכו בבניין. ועל דבר זה נענש משה רבינו שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב וכו' ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך וכו' ואתה אמרת לי מה שמך בתחילה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלושים אחד מלכים. ע"ש. כלומר, שלא תשתתף במלחמות של כיבוש הארץ. ונשאלת השאלה, הרי כתוב מפורש שמשה נענש שלא להיכנס לארץ בעקבות מעשה מי מריבה ובכל זאת דורש רבי אלעזר את הענישה בעת קדומה מכך, על שאמר משה בפרשת שמות (פרק ה פסוק כג) ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. ע"ש. ובאמת נשתברו על כך קולמוסים רבים. הרא"ם בפרשת בהעלותך על הכתוב נוסעים אנחנו אל המקום וכו' (פרק י פסוק כט) חילק וכתב שקודם מי מריבה יתכן שהיה מביא את ישראל לארץ ותיכף ביאתו שם היה מת, שלא יראה מלחמת מלכי שבעה האומות. עכ"ד. דהיינו שיש איזה חילוק בין ההגעה לארץ לבין ניצוח על מלחמת אומות הארץ, ויש לעמוד על מהות חילוק זה.

הנה, מעשה מסה ומריבה שבפרשת בשלח אירע בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, ממש בראשית יציאתם, לאחר קריעת ים סוף. מעשה מי מריבה שבפרשת חוקת, לעומת זאת, לא התרחש אלא בשנה הארבעים והאחרונה ללכת בני ישראל במדבר, אחרי מות מרים שהייתה בארה משקה את ישראל במדבר. העם של השנה הארבעים, שעה קלה לפני כניסתו לארץ ישראל, כבר אינו עומד, או אמור לעמוד, באותה מדרגה בוסרית של העם בשנה הראשונה שעה קלה אחר יציאתו ממצרים. תפיסת ההשגחה האלוקית מסוגלת וראויה להתפתח לאין שיעור באותם ארבעה עשורים. וכך תיאר הרש"ר הירש מפי המנוח החכם ברנייס, הנה הגיעו עתה לגבול הארץ המובטחת ועידן חדש נפתח בפניהם, מכאן ואילך יחדלו הניסים הגלויים של המדבר ובמקומם עתידים לבוא הניסים הנסתרים שהנהגת ה' מסתתרת בהם. נס זה נועד להיות המעבר אל ההנהגה הזאת וזה הדבר שהוא נועד להורות, במקום מטה משה במדבר יבוא דבר משה מעתה ועד עולם. עכ"ד. במילים אחרות, עמ"י שלאחר היציאה ממצרים נדרש להכאת מטה. עבורם, גם נס ברור כמו מים היוצאים מסלע, לא ניתן לקבל מבלי השימוש באביזר והביטוי הפיזי של ההכאה במטה. ברם, על גבול ולקראת הארץ המובטחת הי"ת מצווה על תמורה בהנהגה הניסית ושלא לנהוג באותו האופן שהיה נכון לשעתו, הכאה במטה, כי אם בביטוי רוחני ונעלה מזה, רוח ממללא. קח את המטה בידך, אבל רק תדבר ותו לא.

ויש ליתן את הדעת על חילוקי הלשונות, שבמעשה מסה ומריבה רב העם עם משה, משה משיב להם מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. כלומר, המריבה היא עם משה, מול הי"ת מעמידים העם, כביכול, נסיון, ובהתאם נקרא המעשה על שם שני העניינים, מסה ומריבה. ובמעשה מי מריבה נאמר וירב העם עם משה, ומסכם הכתוב המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'. פעם אחת נמען המריבה הוא משה ופעם אחרת הקב"ה. באמת דרש רבי חמא בסנהדרין (דף קי ע"א) כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה שנאמר המה מי מריבה וכו', אך עכ"פ צריך להבין את מיקוד המריבה במשה ומדוע נעדרת אותה מסה של המעשה הראשון. עוד יש לתהות על לשון הענישה יען וכו' לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, לא ענישה כקנס בעלמא על מעשה פסול. הכתוב מדגיש את הקשר הסיבתי בין המעשה לענישה המסויימת הזו, וצריך להבין מדוע.

וביאור העניין, כי משה רבינו אין כוחו אלא בפיו, כפי שאומרים זקני מדין ע"פ דברי רש"י בריש פרשת בלק (פרק כב פסוק ד). הקשר של משה רבינו עם הרוח האלוקית אינו זקוק לאביזרים וטקסים ועיתים מסויימות, ויכול להתעורר ולהתממש בנקל. וכפי שמסכם הרמב"ם מהלכות יסודי התורה (פרק ז הלכה ו), ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים, שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד וכו', כל הנביאים על ידי מלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו וכו', כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן וכו', כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו וכו'. עכ"ד. וההבדל מתחדד גם לעומת יהושע שהנהיג את המלחמות וההתנהלות הגשמית והארצית בכיבוש הארץ, התנהלות שודאי סייעתא דשמיא כרוכה בה, ושיאה בשמש בגבעון דום (יהושע פרק י פסוק יב), אך עפ"ר מדובר בביטויים טבעיים של תכסיסים ולוחמה. ובשעה שנלחמו ישראל עם עמלק ברפידים (שם בשמות יז מפסוק יא) משה הרים את ידיו ופרש אותן לשמים בתפילה נאמנה ונכונה, עת שויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב.

אלו שתי ההנהגות האפשריות בעולם המציאות הניסית, ההנהגה המפורשת של הכאה ומלחמה ותכסיסים שבסייעתא דשמיא הצלחתם מרובה אף אם בדרך הטבע היו מועדים לכשלון, היא ההנהגה שרגילים לה עם ישראל בשנותיהם הראשונות במדבר, והכית בצור ויצאו ממנו מים, ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. החלופה הנעלה להנהגה זו היא אשר ציווה ה' ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, נס מכוח דיבורו של משה רבינו שאינו מלובש בארציות של הכאה במטה. שתי חלופות אלו הן מוקד המריבה של ישראל עם משה והשכינה במעשה מי מריבה. הן אין שמץ פקפוק באמונה שביכולת הקב"ה להוציא מים אחר ארבעים שנה של ניסי המדבר ובכללם הוצאת מים מן הסלע, אלא שבעוד משה מציג את ציווי ה' להתעלות למדרגה המובחרת של נס בתצורה מופשטת, העם דורשים ולוחצים לחזור אל המוכר, הכאה במטה שמצליחה עם סייעתא דשמיא. לא כך מושא המחלוקת במריבת מסה ומריבה. בשלב זה עמ"י עוד שרויים בבדיקת וניסוי אבן היסוד, היש ה' בקרבנו אם אין. זוהי אותה מסה. ועל בסיס הנסיון והפקפוק ח"ו בעובדה שהקב"ה דואג לקיום הניסי של ישראל במדבר, באים העם ורבים עם משה למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שם בפסוק ג), כביכול במצרים מצבם היה שפיר. זו המריבה, לא ויכוח אודות הנהגת הנס המופשטת לעומת המוחשית, כי אם תלונה בשעה של משבר אמוני, מדוע הוצאתנו ממצרים כיוון שאיננו בטוחים שה' בקרבנו.

ונענש משה רבינו ע"ה בתחילה שלא יחזה וישתתף במלחמת מלכי שבע האומות, והיינו שיעשה זאת יהושע בעצמו ועל פי דרכו. ואכתי ראוי היה משה להביא את ישראל אל הארץ ולהוביל את כל המציאות הניסית המופשטת הקודמת למלחמה או מחוצה לה, על פי דרכו של משה הרואה הכל באספקלריא המאירה (יבמות דף מט ע"ב), בעל הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם הקב"ה וללא צורך בהתארגנות גשמית. חרך זה הוא אשר נסתם ונעלם לאחר מי המריבה, כי יען אשר זנח משה את דרכו לדבר אל הסלע ונקט בדרך המוחשית של ההכאה במטה, לכן ההשלכה הישירה היא שגם הבאת הקהל לארץ ישראל תתבצע באותן פעולות מוחשיות שהן דרכו של יהושע, ולא בידי משה ואהרן: