מסה ומריבה ומריבה
מסה ומריבה ומריבה
בחוקת (פרק כ מפסוק ב), ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן. וירב העם עם משה וכו'. קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וכו'. ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים. וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמיים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם. ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם. ע"כ.
לא ציווה המקום להכותו אלא דיברתם אל הסלע, והמה דיברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה. עכ"ד. כך כותב רש"י (שם בפסוק יא). ואכן בראשונה, בפרשת בשלח (פרק יז מפסוק ב) לאחר קריעת ים סוף, מופיע מעשה דומה, וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' וכו'. ויאמר ה' אל משה עבור לפני העם וקח איתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם ויעש כן משה לעיני זקני ישראל. ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. ע"כ. והשאלה עולה מאליה, מה חילוק המעשים, הציוויים והשלכותיהם. מדוע בגין דרישת העם תנו לנו מים ונשתה שבפרשת בשלח מצווה ה' והכית בצור, לעומת מחסור המים שבפרשת חוקת שבעתיו ציווה ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו. ולא זו אף זו, לא רק הציווי לכתחילה נשתנה כי אם גם בדיעבד, בניגוד למעשה הראשון, משה נענש על הכאת הסלע בכך שלא יביא את הקהל אל ארץ ישראל.
תניא בגמרא בסנהדרין (דף קיא ע"א), אמר רבי אלעזר ברבי יוסי, פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים מצאתי זקן אחד ואמר לי בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך, מהם טבעו בים מהם הרגו בחרב מהם מעכו בבניין. ועל דבר זה נענש משה רבינו שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה. אמר לו הקדוש ברוך הוא חבל על דאבדין ולא משתכחין, הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בקל שקי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך וכו' ואתה אמרת לי מה שמך בתחילה ועכשיו אתה אומר לי והצל לא הצלת את עמך, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, במלחמת פרעה אתה רואה ואי אתה רואה במלחמת שלושים אחד מלכים. ע"ש. פירוש, שלא תשתתף במלחמות של כיבוש הארץ. ונשאלת השאלה, הרי כתוב מפורש שמשה נענש שלא להיכנס לארץ בעקבות מעשה מי מריבה וכאן דורש רבי אלעזר שהענישה הייתה כבר קודם לכן על שאמר, בפרשת שמות (פרק ה פסוק כג), ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וצל לא הצלת את עמך. ע"ש. ובאמת נשתברו על כך קולמוסים רבים. הרא"ם בפרשת בהעלותך על הכתוב נוסעים אנחנו אל המקום וכו' (פרק י פסוק כט) חילק וכתב שקודם מי מריבה יתכן שהיה מביא את ישראל לארץ ותיכף ביאתו שם היה מת, שלא יראה מלחמת מלכי שבעה האומות. עכ"ד. דהיינו שיש איזה חילוק בין ההגעה לארץ לבין ניצוח על מלחמת אומות הארץ, ויש לעמוד על מהות חילוק זה.
הנה, מעשה מסה ומריבה שבפרשת בשלח אירע בשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים, ממש בראשית יציאתם, לאחר קריעת ים סוף. מעשה מי מריבה שבפרשת חוקת, לעומת זאת, לא התרחש אלא בשנה הארבעים והאחרונה ללכת בני ישראל במדבר, עובר למיתת מרים שהייתה בארה משקה את ישראל במדבר. העם של השנה הארבעים, שעה קלה לפני כניסתו לארץ ישראל, כבר אינו עומד, או אמור לעמוד, באותה מדרגה של העם בשנה הראשונה שעה קלה אחר יציאתו ממצרים. תפיסת ההשגחה האלוקית ראויה הייתה להתפתח לאין שיעור באותן ארבעה עשורים. וכך תיאר הרש"ר הירש מפי המנוח החכם ברנייס, הנה הגיעו עתה לגבול הארץ המובטחת ועידן חדש נפתח בפניהם, מכאן ואילך יחדלו הניסים הגלויים של המדבר ובמקומם עתידים לבוא הניסים הנסתרים שהנהגת ה' מסתתרת בהם. נס זה נועד להיות המעבר אל ההנהגה הזאת וזה הדבר שהוא נועד להורות, במקום מטה משה במדבר יבוא דבר משה מעתה ועד עולם. עכ"ד. במילים אחרות, עמ"י שלאחר היציאה ממצרים דרוש להכאת מטה, כי גם נס ברור כמו מים היוצאים מסלע, כלי הקיבול ודרך המימוש שלו בתפיסה הראשונית של ימי המדבר צריכים את הביטוי הפיזי של השימוש באביזר, ההכאה במטה. ברם, על גבול ולקראת הארץ המובטחת ההנהגה הניסית עוברת תמורה והי"ת מצווה שלא לנהוג באותה הנהגה שהייתה נכונה לשעתה, הכאה במטה, כי אם ביטוי רוחני ונעלה מזה, רוח ממללא. קח את המטה בידך, אבל רק תדבר ותו לא.
ויש ליתן את הדעת על חילוקי הלשונות, שבמעשה מסה ומריבה רב העם עם משה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' וכו' ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. כלומר, המריבה היא עם משה, ומול הי"ת יש בחינה של נסיון, ובהתאם נקרא המעשה בשם מסה ומריבה. ובמעשה מי מריבה וירב העם עם משה, ובסיכום המעשה נאמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה'. רוצה לומר, פעם אחת נמאן המריבה הוא משה ופעם אחרת הקב"ה. באמת דרש רבי חמא בסנהדרין (דף קי ע"א) כל העושה מריבה עם רבו כעושה עם שכינה שנאמר המה מי מריבה וכו', אך עכ"פ צריך להבין את עניין המריבה עם משה ומדוע נעדרת אותה מסה של המעשה הראשון. עוד יש לתהות על לשון הענישה יען וכו' לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, דהיינו להוציא מענישה בעלמא שכיוון שפלוני לא נהג כראוי לכן מוטל אליו שום קנס. הכתוב מדגיש את הקשר הסיבתי בין המעשה לענישה המסויימת הזו, וצריך להבין מדוע.
וביאור העניין, כי משה רבינו אין כוחו אלא בפיו, כפי שאומרים זקני מדין ע"פ דברי רש"י בריש פרשת בלק (פרק כב פסוק ד). הקשר של משה רבינו עם הרוח האלוקית לא צריך לאביזרים וטקסים ועיתים מסויימות, ויכול להתעורר ולהתממש בנקל. וכפי שמסכם הרמב"ם מהלכות יסודי התורה (פרק ז הלכה ו), ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים, שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד וכו', כל הנביאים על ידי מלאך לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו וכו', כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן וכו', כל הניבאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו וכו'. עכ"ד. וההבדל מתחדד גם לעומת יהושע שהנהיג את המלחמות וההתנהלות הגשמית והארצית בכיבוש הארץ, התנהלות שודאי סייעתא דשמיא כרוכה בה, ושיאה בשמש בגבעון דום (יהושע פרק י פסוק יב), אך עפ"ר מדובר בביטויים טבעיים של תכסיסים ולוחמה. ובשעה שנלחמו ישראל עם עמלק ברפידים (שם בשמות יז מפסוק יא) משה הרים את ידיו ופרש אותן לשמים בתפילה נאמנה ונכונה, עת שויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב.
אלו שתי ההנהגות האפשריות בעולם המציאות הניסית, ההנהגה המפורשת של הכאה ומלחמה ותכסיסים שבסייעתא דשמיא הצלחתם מרובה ואף בתנאים שבדרך הטבע היו מועדים לכשלון, היא ההנהגה שרגילים לה עם ישראל בשנותיהם הראשונות במדבר, והכית בצור ויצאו ממנו מים, ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. וההנהגה האחרת היא אשר ציווה ה' ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו, נס ישיר מכוח דיבורו של משה רבינו שאינו מלובש בארציות של הכאה במטה. שתי חלופות אלו הן מוקד המריבה של ישראל עם משה והשכינה במעשה מי מריבה. הן אין שמץ פקפוק באמונה שביכולת הקב"ה להוציא מים מן הסלע, אחר ארבעים שנה של ניסי המדבר ובכללם הוצאת מים מן הסלע, אלא שבעוד משה מציג את ציווי ה' להתעלות למדרגה המובחרת של נס בתצורה מופשטת, העם דורשים ולוחצים לקבל את שהם מכירים, הכאה במטה שמצליחה עם סייעתא דשמיא. לא כך מושא המחלוקת במעשה מסה ומריבה. בשלב זה עמ"י עוד מנסים לבדוק את אבן היסוד, היש ה' בקרבנו אם אין. זוהי אותה מסה. ועל בסיס הנסיון והפקפוק ח"ו בעובדה שהקב"ה דואג לקיום הניסי של ישראל במדבר, באים העם ורבים עם משה למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שם בפסוק ג), כביכול במצרים מצבם היה שפיר. זו המריבה, לא מריבה וויכוח אודות ההנהגת הנס המופשטת לעומת המוחשית, כי אם תלונה בשעה של משבר אמוני, מדוע הוצאתנו ממצרים כיוון שאיננו בטוחים שה' בקרבנו.
ונענש משה רבינו ע"ה בתחילה שלא יחזה וישתתף במלחמת מלכי שבעה האומות, והיינו שיעשה זאת יהושע בעצמו ועל פי דרכו. ואכתי ראוי היה משה להביא את ישראל אל הארץ ולהנהיג את כל המציאות הניסית המופשטת הקודמת למלחמה או מחוצה לה, על פי דרכו של משה הרואה הכל באספקלריא המאירה (יבמות דף מט ע"ב), בעל הקשר הישיר והבלתי אמצעי עם הקב"ה וללא צורך בתכנונים הגשמיים. חרך זה הוא אשר נסתם לאחר מי המריבה, כי יען אשר לא נהג משה עם ישראל על פי דרכו לדבר אל הסלע אלא זנח אותה ונקט בדרך המוחשית של ההכאה, לכן ההשלכה הטבעית היא שגם הבאת הקהל לארץ תתבצע באותה מדריגה מוחשית שהיא דרכו של יהושע, ולא בידי משה ואהרן:
תגובות
הוסף רשומת תגובה