עכרתם אותי
עכרתם אותי
בוישלח (פרק לד פסוק ל), ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפריזי ואני מתי מספר ונאספו עליי והיכוני ונשמדתי אני וביתי. ע"כ. והנה כל האחים ענו את שכם ואת חמור במרמה באמרם להמול להם כל זכר כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נימולים יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את ביתם מבית שכם, מסביר הרמב"ן. וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם, בניגוד לשמעון ולוי שהוסיפו ורצו להינקם מהם והרגו כל אנשי העיר.
ורבים ישאלו, אומר הרמב"ן, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי. ונוסיף ונתמה שאם יש הצדקה למעשיהם, מה יעקב סבר לעומת שמעון ולוי ומדוע לא קיבל זאת. ובפרט יש להבין את לשונו המדוייקת של יעקב המתייחס בעיקר אל המקום שלו ושל משפחתו בתוך המעשה הזה, עכרתם אותי להבאישני ונשמדתי אני וביתי, ולא אל המעשה עצמו. יעקב כלל לא מבקר את הריגת אנשי שכם לשל עצמה, כי אם את העובדה שהדבר מתייחס אליו ואל ביתו.
הרמב"ם בפרק ט מהלכות מלכים (הי"ד) כתב בכלל הדברים שנצטווה בהן האדם הראשון וכלל בני נח וז"ל, וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו, ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם. עכ"ל. כלומר, כל אנשי העיר שכם התחייבו מיתה מצד הציווי של בני נח על הדינים, דהיינו לדון את מי שעובר על שש המצוות האחרות, והם ראו וידעו ולא דנו את שכם על הגזל.
והדבר הולם את העובדה ששמעון ולוי באו על העיר בטח ויהרגו כל זכר אבל את נשיהם שבו (פסוק כט) ולא הרגו, משום שאמנם בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין, אבל אינו נהרג על ידי עדות אשה וכן אשה אינה דנה אותם. לכן החיו הנשים הואיל ולא היה להן שום דרך לפעול ולהיות מעורבות בהעמדה לדין של שכם.
הרמב"ן עצמו אינו מקבל את דברי הרמב"ם. לפי הרמב"ם, אומר הרמב"ן, נראה ששמעון ולוי נהגו כהוגן להרוג את כל אנשי שכם שלא קיימו הציווי שלהם על הדינים, ואם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם, ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם, והלא הם זכו ועשו מצווה ובטחו בה' והצילם. ויש ליישב בדוחק שלמרות צדקת מעשיהם יעקב לא קיבל את המעשה מפני שסו"ס הכניסו אותו ואת ביתו לידי סכנה וכפשט הפסוק, ואני מתי מספר ונאספו עליי והיכוני ונשמדתי אני וביתי. עוד יש להעיר על פירוש הרמב"ם, שלא מסתבר שמוטל היה על אנשי שכם לפעול נגד חמור נשיא הארץ ובנו ולדונם, כי יראים ממנו ואנוסים מלעשות כן.
באמת לרמב"ן ישנה דרך אחרת בציווי בני נח על הדינים וא"ד, ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצוות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד, אבל ציווה אותם בדיני גניבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזיקין וחובל בחבירו ודיני מלווה ולווה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן, כעניין הדינין שנצטוו ישראל, ונהרג עליהן אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל בו וכיוצא בהן. ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר כישראל, ואם לא עשו כן אינן נהרגין שזו מצוות עשה בהם, ולא אמרו (סנהדרין דף נז ע"א) אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן ולא תיקרא אזהרה אלא המניעה בלאו וכו'. ובירושלמי וכו' נראה מכאן שרשאי הגוי לאמר לבעלי הדין איני נזקק לכם, כי תוספת היא בישראל לא תגורו מפני איש (דברים פ"א פי"ז) אל תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין דף ו ע"ב), וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו.
ולפי זה החיוב של בני שכם הוא מטעם אחר, וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי עבודה זרה ומגלה עריות ועושים כל תועבות השם היו, והכתוב צווח עליהן בכמה מקומות (דברים פרק יב פ"ב) על ההרים הרמים ועל הגבעות ותחת כל עץ רענן וגו', לא תלמד לעשות וכו' (שם פרק יח פ"ט), ובגילוי עריות כי את כל התועבות האל עשו וכו' (ויקרא פרק יח פכ"ז). ובעבור שהיו אנשי שכם רשעים ודמם חשוב להם כמים רצו להנקם מהם בחרב נוקמת, והרגו המלך וכל אנשי עירו כי עבדיו הם וסרים אל משמעתו, ואין הברית אשר נמולו נחשב בעיניהם למאומה כי היה להחניף לאדוניהם. כלומר, אנשי שכם הם בני מוות מצד שהיו עושים כל התועבות שבלאו הכי היו צריכים למות בעבורן, אלא ששמעון ולוי לקחו אחריות על עצמם להביא את כל אנשי העיר על עונשם מפני שרצו להינקם מכל מי שהיה לו איזשהו קשר למעשה דינה. אמנם אנשי העיר לא ביצעו את המעשה עצמו ולא נתחייבו בעבורו מיתה אלא מפני סיבות אחרות, אך סו"ס מתייחסים למלכם מצד שהם עבדים שלו וחנפים לו. וגם למעשה המילה לא ייחסו שמעון ולוי חשיבות אלא ראו אותה כעוד פעולה של חנופה למלך. ואת הנשים לא הרגו אף שגם הן בנות מוות, אפשר לומר, משום שאינן נקשרות כ"כ למלך לגלות איזשהי תמיכה במעשיו, ולכך לא חשו שמעון ולוי להינקם בהן להורגן.
ויעקב אמר להם בכאן כי הביאוהו בסכנה שנאמר עכרתם אותי להבאישני, ושם ארר אפם כי עשו חמס לאנשי העיר, שאמרו להם במעמדו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד, והם היו בוחרים בהם ובעטו בדבורם, ואולי ישובו אל ה' והרגו אותם חנם, כי לא הרעו להם כלל. עכ"ד. יעקב חלק על שמעון ולוי, מסביר הרמב"ן, מפני שאולי אנשי העיר במעשה המילה וההידבקות בבני יעקב למעשה חוזרים בהם מכל תועבות ה' שבגינן התחייבו מיתה. נעיר כי אם חטא אנשי העיר היה לבני יעקב בכך שלא העמידו את שכם לדין, פחות מסתבר שחזרו מכך בלי לומר זאת מפורשות, אבל כיוון שמדובר בחטאים היסטוריים כלליים שהיו עושים כל תועבות ה', יותר מסתבר שחזרו בהם מכך בתהליך המילה וההתקרבות לבני יעקב. ונדמה שאפילו אם אינם חוזרים בתשובה, יעקב אינו מקבל את נקמת שמעון ולוי שלקחו על עצמם אחריות לא להם ובכך סיכנו את יעקב ומשפחתו, וכפשט הפסוק, עכרתם אותי להבאישני ונאספו עליי והיכוני.
כך או כך, לשון יעקב בפשט הפסוק עולה עם ההסבר שיעקב התנגד למעשה בגלל הסיכון המיותר הכרוך בו. אך אם סובר יעקב שלא ראוי להרוג את אנשי העיר מפני ששמא חזרו בתשובה, אין לדבר רמז בלשון הכתוב.
המהר"ל בפירוש גור אריה נותן טעם במעשה שמעון ולוי וא"ד, משום דלא דמי שני אומות, כגון בני ישראל וכנעניים שהם שני אומות, כדכתיב (פסוק טז) והיינו לעם אחד, ומתחילה לא נחשבו לעם אחד, ולפיכך הותר להם ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת שהתירה התורה. ואף על גב דאמרה התורה (דברים פרק כ פ"י) כי תקרב אל עיר להילחם עליה וקראת אליה לשלום, היינו היכי דלא עשו לישראל דבר, אבל היכי דעשו לישראל דבר כגון זה שפרצו בהם לעשות להם נבלה, אף על גב דלא עשה רק אחד מהם, כיוון דמכלל העם הוא כיוון שפרצו להם תחילה מותרים ליקח נקמתם מהם. והכי נמי כל המלחמות שהם נמצאים כגון צרור את המדיינים וגו' (במדבר פרק כה פי"ז) אף על גב דהיו הרבה שלא עשו אין זה חילוק, כיוון שהיו באותה אומה שעשה רע להם מותרין לבוא עליהם למלחמה, וכן הם כל המלחמות. עכ"ד.
ומעתה דרכם של שמעון ולוי, ומן הצד השני של המתרס, יעקב מתפרשת כך. שמעון ולוי רואים את יעקב ובניו כבר כגדר של אומה, ולכך מחשיבים את הפגיעה באחותם כקזוס בלי שבגינו עם ישראל יוצא למלחמה עם האומה של אנשי שכם. יעקב, מנגד, אינו רואה אותו ואת משפחתו כעם בשלב זה, ולכן סבור כי המלחמה הכללית שהכריזו שמעון ולוי על אנשי שכם אינה במקום. ומעתה הדבר נותן נופך בדברי יעקב שאומר עכרתם אותי, ואני מתי מספר, ונאספו עליי, ונשמדתי אני וביתי, כל אלו לשונות המורים על יחיד או משפחה, אנשים מועטים, בניגוד להגדרה של יעקב ומשפחתו כאומה, כעם ישראל, שמאחוריה עומדים שמעון ולוי.
ושני אירועים מופיעים בתורה מעט לפני ואחרי מעשה דינה. בפרק לג (פסוק כט) מסופר לאחר היאבקות יעקב במלאך, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל, ובפרק לה (פסוק י) ה' אומר ליעקב, ויאמר לו אלוקים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל. ע"ש. הרי חילוף שמו של יעקב לישראל נזכר פעמיים, פעם אחת על ידי המלאך קודם למעשה דינה ופעם אחת על ידי הי"ת לאחר המעשה. ועומדים המפרשים על כך שבניגוד לחילופי השמות האחרים, כגון אברם לאברהם, שמותיו של יעקב מייצגים שתי בחינות ששתיהן שרירות וקיימות בו גם לאחר קריאת השם ישראל. יעקב הוא שם הטבעי מצד הנהגתו הטבעית ושם ישראל הוא מצד ההנהגה הניסית שיחול עליו העניין האלוקי עד שמפניו יגורו קלים ובני אלוקים ישרתוהו, אומר המלבי"ם, אמנם שם יעקב לא נעקר כי היה שם יהדות ולפעמים יתנהג בדרך הטבע כי הנס אינו מתמיד.
ואפשר ששם ישראל נקשר גם עם הגדרת יעקב ומשפחתו כעם ישראל, רוצה לומר, עילוי המשפחה ממשפחה טבעית אל ישות נעלית מכך שנדבק בה העניין האלוקי. וכעת, אם מעשה דינה נעשה אל מול יעקב, יש לנהוג בסדר הדין הטבעי ולנקום ולהעניש את החוטאים גרידא, אך אם המעשה נעשה אל מול ישראל, דהיינו עם ישראל, אזי מדובר במלחמה בין עם ישראל לאומה אחרת המתגרה ופוגעת בה על כל המשתמע מכך. אם כן, שמעון ולוי חשו כי אינם בני יעקב כי אם בני ישראל, כפי שהמלאך כבר הודיע לאביהם כשנאבק עימו קודם לכן, אולם יעקב סבר כי שם האומה הישראלית לא חל עכשיו אלא רק בעתיד, כשיאמר ה' בעצמו לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל. ומעשה דינה לא נעשה אלא קודם לכן, כשעדיין יעקב ומשפחתו נחשבו כפרטים, מתי מספר, המתהלכים בהילוך הטבעי שבו עומד החשש הטבעי שנאספו עליי והיכוני. אכן, משעה שנגלה הקב"ה אל יעקב בבית אל וקרא לו בשם ישראל, שוב דבק בו ובמשפחתו העניין האלוקי כך שענייני הטבע לא בהכרח תקיפים לגביו. ויחד עם קריאת השם ישראל נקשרה גם הברכה (שם פסוק יא) פרה ורבה גוי וקהל גויים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו. הרי שם מלכות ישראל:
תגובות
הוסף רשומת תגובה