אנכי אחטנה מידי תבקשנה
אנכי אחטנה מידי תבקשנה
בויצא (פרק לא פסוק לט), טריפה לא הבאתי אליך אנוכי אחטנה מידי תבקשנה גנובתי יום וגנובתי לילה. ע"כ. הרי טוען יעקב בהרחבה כי בכל צד ופנייה היה ישר עם לבן ברעיית צאנו ולא ניסה לחסרו במאום. לא הביא יעקב ללבן טריפות או טען טענות גניבה ביום או בלילה, כי אם הכל חיסר מעצמו.
ושאלו המפרשים מה פשר כפילות הלשון, אנוכי אחטנה מידי תבקשנה, שני לשונות שכוונתן אחת, להשיט את חסרון הצאן על יעקב.
בספר פנים יפות של בעל ההפלאה ציין למה שאמרו חז"ל בפ"ק דבב"ק (דף יא ע"א) שמין לשואל, דהיינו שמחזיר לבעלים את השברים ומשלם את החסרון, והיינו דקאמר טריפה לא הבאתי אליך שהייתי פטור מן הדין, ואף אם הייתי חייב לא הייתי צריך לשלם אלא את החסרון, כלומר ההפרש בין הטריפה לבין הבהמה החיה, והיינו לשון אחטנה כפירש"י לשון חסרון, אבל אתה מידי תבקשנה לשלם לך הכל.
דקדוק נוסף מדקדק בעל הפנים יפות, דהווה לי למימר בלשון עבר, מידי בקשתיו, ופירש כי באמת לא היה טריפות הזאב כלל, כדאשכחן בתענית (דף כה ע"א) בנס שנעשה לר' חנינא בן דוסא שהביאו העיזים דובים בקרניהן, אלא שיעקב אמר שזה היה לזכותו שאם היה חסר היה צריך לשלם ללבן. וכן משמעות טריפה לא הבאתי לך שלא הביא כלל טריפה, והיינו מטעם שלא יצטרך לשלם ללבן, שאף דמדינא אין צריך לשלם טריפת הזאב שאונס הוא, מכל מקום היה יודע הקדוש ברוך הוא כוונת לבן שיחייבנו לשלם. עכ"ד. כלומר, אמת שלבן לא היה נושא באחריות טריפות ואף לא היה מקבל את הטריפה עצמה כתשלומים, אלא שבפועל הקב"ה סיבב שלא תהיינה טריפות כך שהידיעה התיאורטית הברורה אמנם לא באה לידי מימוש. ומשו"ה לא נקט בלשון עבר ביקשתיו אלא בלשון של ידיעה כללית או עתידית מידי תבקשנה.
האור החיים ביאר את כפל הלשון, כי כוונת יעקב היא לומר שבין דבר שהוא חייב בו כפי הדין ובין דבר שהוא פטור לקח ממנו לבן, ודקדק לומר טריפה כנגד זאב ודקדק לומר לא הבאתי כנגד דריסת ארי, וכמו כן תמצא בלשון חכמים במסכת מציעא (דף צג ע"א) וז"ל, תנו רבנן שומא שהניח עדרו ובא לעיר ובא ארי ודרס זאב וטרף. ע"ש. אמרו לשון טריפה בזאב כי טורף ובורח לצד מפני שמפחד מה שאין כן הארי שבמקום שמוצאה דורסה שם ואוכלה ומניח שם עור ופרש. וכמו כן רמז יעקב שני העניינים במה שאמר אנוכי אחטנה כנגד גדר שהוא חייב בו שהוא טריפת זאב כגון זאב אחד שאינו אונס וחייב שומר שכר, ואמר מידי תבקשנה כנגד גדר שני שהוא דרוסת ארי שאין חיוב על יעקב לשלם מפני שהוא אונס ופטור, אלא שהרשע היה נוהג באלימות עליו ומבקש גם את זאת מיעקב. וכפי זה נזרקה רוה"ק בדברי רש"י ז"ל שכתב וז"ל טריפה וכו' על ידי ארי וזאב. ע"כ. ואומרו גנובתי יום וגו' נתכוון גם כן בעניין נזקי בני אדם שהיה משלם בין מה שהוא חייב השומר שכר בין מה שאינו חייב, והוא אומרו גנובתי יום וגנובתי לילה פי' גנובתי הגניבה לי הייתה מגעת גם בצד הפטור כאשר הגניבה נגנבה בלילה בתנאים יותר קשים, אלא שבכל זאת כל השילומים שולמו ללבן.
ונראה לומר דקדוק נוסף בלשון הכפולה אנוכי אחטנה מידי תבקשנה, כי שתי הלשונות, אנוכי אחוסר ומידי תבקש את הצאן, מורות על חיובים יסודיים שונים בתכלית ועל טענות אפשריות ביחס לכל אדם שמעורב בנזיקין. אנכי אחסרנה מורה על כך שמהות תשלומי הנזיקין היא ביחס לממון המחוסר מעם הניזק. כי כאשר הניזק מחוסר ממון, עניין תשלומי הנזיקין הוא להחסיר את הממון מהמזיק ולהעבירו למילוי אותו חסרון ממון שבקרב הניזק. ומידי תבקשנה, לעומת זאת, שם את הדגש על מהות אחרת בתשלום הנזיקין, בקשת החפץ והחומר הניזקים בעצמם, כגון בקשת הצאן מיעקב עבור אותם כבשי הצאן שנטרפו, נגנבו וכו'. ובאמת חקרו האחרונים, המחנה האפרים (נזקי ממון סי') ועוד, את הצדדים במהות תשלומי המזיק אם באים על הממון והשווי שניזקו, חיוב תשלום מאה שקלים עבור חלון נשבר וניזוק נזק של מאה שקלים, או דלמא הכסף הוא היכי תימצי על מנת לשלם את העצם והחפץ המחוסרים בעצמם, תשלומים בצורת תיקון החלון בעצמו וכל המסייע לכך ולא תשלום עבור שווי החלון גרידא.
ולבן היה מצפה לתשלומים ומכריע את החקירה, כביכול, כל פעם כפי שרוצה והדבר כדאי לו. ברצונו היה עומד על מידי תבקשנה את מילוי הדברים המחוסרים עצמם, וברצונו היה דורש אחטנה את יעקב שישלם את תשלומי השווי ומזניח את החומר, מה שכדאי כגון במזיק קרקע שאילו מתייחסים לחפצא שלה אזי לעניין שבועה אין נשבעין על קרקעות ולכן עדיף לתובע להתייחס לשוויה. ונפקא מינא ידועה נוספת בין שתי ההבנות, מה הדין בשתי תמונות נדירות שכל אחת שווה חמישה מליוני שקלים ובא מזיק והזיק את אחת מהן, יצר פגיעה ישירה בחפץ השווה חמישה מליון, אלא שכתוצאה מאיבוד אחד ההעתקים עלה מחיר העותק האחרון לשווי של עשרה מליון שקלים או אף יותר מכך, לפחות כמו סך השווי הראשון כך ששורת הרווח לבסוף נשארת מאוזנת או חיובית. באופן כי האי עשוי לבן לשנות את עמדתו ולעמוד על כך שמהות התשלום אינה על שווי הנזק, מה שלא משתלם במקרה דינן שאין בו פיחות בשווי, כי אם על החפץ החומרי שהיה ואיננו כך שמחוייב הקורע לשלם חפץ שהיה שווה חמישה מליון שקלים בעת איבודו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה