שמיעת קול דברים
שמיעת קול דברים
בדברים (פרק א פסוק לא), וישמע ה׳ את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר. ע״כ.
צריך להבין מדוע כתב וישמע ה׳ את קול דבריכם, ולא כתב סתם וישמע ה׳ את דבריכם. אכן גם בעוד מקומות נקט זו הלשון, שמיעת קול דברים, ולא סתם שמיעת דברים. כך נאמר בפרשת ואתחנן (פ״ה פכ״ד), וישמע ה׳ את קול דבריכם בדברכם אליי וכו׳ ויאמר ה׳ אליי שמעתי את קול דברי העם וכו׳. כך גם באיוב (פרק לג פ״ח), אך אמרת באזני וקול מילין אשמע, ובפרק לד (פט״ז), ואם בינה שמעה זאת האזינה לקול מיליי. ע״ש. ואכן גם הלשונות שם צריכים ביאור.
עוד בפרשת ואתחנן מצאנו שמיעת קול דברים, בפרק ד פסוק יב, וידבר ה׳ אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול. אמנם שם הלשון שמיעת קול דברים יותר מובנת, כי הרי לקול הקב״ה במעמד הר סיני הייתה ממשות בפני עצמו, כמש״כ (שמות פ״כ פי״ד) וכל העם רואים את הקולות. לכן שייך ליחס פעולות כלפי הקול עצמו ולא רק כלפי תוכן הקול, כלומר הדברים שדוברו באמצעות הקול.
כנראה כן הדבר לא רק כשה׳ מדבר במעמד הר סיני, אלא בדיבור ה׳ בכלל, ואף בדיבור של מלאכי השרת. כך יתורץ גם הפסוק בדניאל (פרק י פסוק ט), ואשמע את קול דבריו וכשמעי את קול דבריו ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה. ע״ש. ושם קול הדיבור היה של מלאך ולא של הקב״ה.
עכ״פ, בכל המקורות בהם לא ה׳ דיבר ולא מלאך אלא ישראל, צריך להבין מדוע כתב הפסוק לשון שמיעת קול הדברים ולא שמיעת הדברים.
הנה, באיוב פרק לב, שלושת רעי איוב, אליפז, בלדד וצופר, פסקו מלהשיב לו, כי ראו שהוא מחזיק עצמו לצדיק ואין יותר מה לענות לו. קם אליהוא לטעון כלפי איוב וכלפי הרעים, ואמר (בפסוק יח), כי מלתי מילים הציקתני רוח בטני, דהיינו שאליהוא לא היה מסוגל לעצור הדברים בקרבו מרוב הכעס והדחף לומר אותם ולהוכיח את איוב והרעים שלדעתו אינם בסדר.
על רקע דברים אלו, אומר אליהוא בפרקים לאחר מכן שישמעו את קול דבריו. כוונתו, שבטבע העולם, כאשר אדם מדבר מדחף ליבו, מכעס או מרגשות חזקים אחרים, בדרך כלל אין בדברים שלו תוכן רב. דברים אלו נאמרים, עפ״ר, בלא דעת, ואין כדאי להקשיב להם. כך אמר קהלת (פרק ט פסוק יז), דברי חכמים בנחת נשמעים. משום כן אומר אליהוא שישמעו את קול דבריו, כלומר הנימה והטון שלהם, וישימו לב שהדברים, גם אם נאמרים בתוקף ולא ברוגע מוחלט, אין הם דברים חסרי טעם שנאמרים בלהט הרגע. שמיעת הקול, אומר אליהוא, תוביל לשמיעת התוכן.
זהו פירוש שמיעת הקול בפסוקים באיוב, אך גם, ייתכן, פירוש הפסוק בדברים. וישמע ה׳ את קול דבריכם ויקצוף וישבע לאמר, נאמר לגבי חטא המרגלים. אמנם ישראל התלוננו תלונות קשות ואמרו דברים חמורים, אך הדבר היה לאור הסיפורים וההפחדות של המרגלים. אם כן, הייתה הווה אמינא לומר שאין בדברים הקשים של ישראל ממש, כי נאמרו רק בלהט הרגע ובלא דעת. זהו שאמר משה, שכאשר ה׳ שמע את קול הדברים, היינו הנימה המדוייקת שלהם, מיד הכריע, קצף ונשבע שלא יכנסו לארץ. הנימה המדוייקת של הטון, גם אם היה טון כועס ומתלהם, לימדה שהדברים הגיעו ביישוב הדעת וראויים לעונש בגינם.
ושני צדדים למטבע.
בפרק ה נאמר שעם ישראל במעמד ה׳ סיני ביקשו שלא ה׳ ידבר איתם אלא משה, כמש״כ ועתה למה נמות וכו׳ ואתה תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳ אלוקינו וכו׳. ע״ש. על כך נאמר, וישמע ה׳ את קול דבריכם וכו׳ היטיבו כל אשר דיברו. הרי שישראל נשתבחו על בקשתם שמשה ידבר איתם. והדבר לכאורה תמוה, שכן על פניו, לפי הקשר הבקשה ומנגינתה הפשוטה, נשמע שלא ביקשו אלא מחמת פחד ומורא, ומה יש לשבח על כך.
אכן, זהו שאמר וישמע ה׳ את קול דבריכם, היינו את המנגינה המדוייקת של הדברים. אפילו שבראייה שטחית, מההקשר ומהטון הפשוט נשמע שלא הניע את ישראל אלא פחד, ואין שום משמעות עמוקה וסיבה ממשית לבקשתם, בשמיעת קול הדברים הובן שכן ישנה סיבה טובה וראויה לבקשה, ועל כך נשתבחו ישראל.
הרי שכל מקום שנכתב בו שמיעת קול הדברים, ולא שמיעת הדברים עצמם, מתפרש באחת משתי דרכים. או שמדובר בו בקול שיש בו ממש, בין אם זהו קולו של ה׳ במעמד הר סיני ובין אם זהו קולו של מלאך בעלמא, או ששמיעת הקול, היינו הטון והמנגינה, מלמדת שראוי להתייחס לתוכן הדברים באופן הראוי להם, ולא להתעלם מהם בגלל הקשר של התלהמות, כעס, פחד וכדו׳.
ברם, אכתי צריך להבין מהי הסיבה העמוקה שהייתה לעמ״י במעמד הר סיני לבקש שמשה ידבר עימם ולא הקב״ה, אם הסיבה לא הייתה פחד בעלמא שימותו.
הנה, אומר המדרש (שה״ש רבה ב ד) לגבי מעמד הר סיני, רבי נחמיה אומר, בשעה ששמעו ישראל לא יהיה לך נעקר מליבם יצר הרע, באו אצל משה, אמרו לו, משה רבנו תעשה את פרוזביון שליח בינותינו וכו׳, מיד חזר יצר הרע למקומו. ע״ש. הרי שאם הקב״ה היה ממשיך לדבר בעצמו לישראל את עשרת הדברות ולא היו שומעים ממשה, היה נעקר יצר הרע. כעת הקושיא קשה אף יותר, מדוע ישראל נשתבחו על כך שביקשו שמשה ידבר איתם ולא ה׳, והרי גרמו בכך לחזרת היצר הרע ואי עקירתו.
אלא יש לומר, שאכן עקירת יצר הרע אינה דבר בהכרח טוב. ללא יצר הרע, אין שום טירחה והתמודדות בעשיית מעשים טובים, ומכיון שלפום צערא אגרא, דהיינו שקיים יחס כזה או אחר בין צער לשכר, עם אפס צער ישנו אפס שכר. יתר על כן, ללא יצר הרע גם משמעות החיות מאבדת מתוכנה. כפועל יוצא, אם אין משמעות לחיים, גם אין משמעות לחוסר חיים, כלומר למיתה.
אם כן, בכך שישראל פחדו ממיתה, כפי פשט הפסוקים, בעצם הכריזו ואמרו שבעיניהם יש לחיים משמעות. הם רצו שמשה ידבר איתם ולא ה׳, משום שהם רצו לחיות חיים של התמודדות וגמול על מעשים טובים ורעים, וסירבו לעקור את היצר הרע ולאבד את משמעות החיים ולהיות אדישים למיתה. על כוונתם העמוקה הזו, ששמע ה׳ לאחר ששמע את קול הדברים, אמר ה׳ היטיבו אשר דיברו:
יפה מאד!
השבמחק