ואהבת בכל לבבך
ואהבת בכל לבבך
בואתחנן (פרק ו פסוק ה), ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. ע"כ.
הנה, אהבת ה׳ בלב ובנפש מוזכרת בכמה מקומות. כך כאן, ואהבת את ה׳ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך, וכ״ג בפרשת עקב (פרק יא פי״ג), והיה אם שמוע תשמעו וכו׳ לאהבה את ה׳ אלוקיכם ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשיכם. מנגד, לגבי יראת שמים לא נמצא כן, התייחסות ללב או לנפש, וצריך להבין מדוע.
נראה, כי היראה עיקרה זהירות בענייני לא תעשה. יראה ופחד באים לידי ביטוי כשיתוק וכחוסר מעש ממעשים שחשים ביחס אליהם את הפחד, ולגבי יראת ה׳ המעשים המפחידים הם מעשי עבירה וכ״ד שיש לגביו ציווי בלא תעשה. אהבה, לעומת זאת, באה לידי ביטוי כהשתוקקות לפעול פעולות חיוביות למען נמען האהבה. אהבת ה׳, אם כן, מימושה נעשה על ידי קיום מצוות עשה וכ״ד שניתן לו תוקף חיובי בתורה ובמצוות. כך, הירא ירא שמא יעשה משהו בענייני השב ואל תעשה, והאוהב חש ומשתוקק לקיים את ענייני הקום עשה.
ברם, מצוות העשה אצל האוהב, אינן ממש כמצוות הלא תעשה אצל הירא. הסימטריה אינה מוחלטת, וישנו הבדל מסויים. כשאדם מקיים מצוות לא תעשה ואינו אוכל חזיר וכשאדם מקיים מצוות לא תעשה ולא מחלל שבת, בסך הכל, כוונתו היא אחת. הכוונה היא כוונה כללית שלא לעבור על דברים שה׳ אמר, ואין חילוק אם אי העשייה היא אי עשייה של עבירה כזו או עבירה אחרת. כוונה גנרית, קלה להשגה, וכך כל אדם הירא ונמנע מלעבור על לא תעשה, משיג אותה.
לעומת זאת, כוונה לגבי מצוות עשה, שונה בתכלית בכל מצווה ומצווה. אין כוונת נטילת לולב ככוונת אכילת מצה, ולא הרי מצוות הקהל כהרי אלו. אמנם נראה שדרגת האוהב גבוהה מדרגת הירא, כי קל הרבה יותר להשיג פחד מאשר להשיג אהבה, אך מכיון שהכוונה במצוות של האוהב, מצוות העשה, קשה הרבה יותר להשגה מאשר במצוות של הירא, מצוות הלא תעשה, חשוב להדגיש ולהבהיר לאוהב שהוא צריך להתאמץ בכוונותיו. זהו שחוזרת התורה ואומרת לאהוב בלב ובנפש, היינו בכוונה שלמה, תוך הרגשה ומחשבה, ביחס לכל מצווה ומצווה.
ומשמעות מיוחדת ישנה לקיום תלמוד תורה בכל הלב, וכדלהלן.
אמר דוד בתהילים (פרק קיט פסוקים ז ח), אודך ביושר לבב בלמדי משפטי צדקך, את חוקיך אשמור אל תעזבני עד מאוד. ע״ש. וצריך להבין מהו העניין הלמידה המוזכר בזמן עבר ושמירת החוקים המוזכרת בזמן עתיד, מהי משמעות המילים אודך ועד מאוד ובכלל מה בא דוד לציין בפסוק הראשון ומה בא לבקש בפסוק השני.
הנה, אמרו חז״ל בגמרא בסוטה (דף כא ע״א), א״ר יוסף מצווה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא, תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא. ע״ש. הרי שלימוד התורה גם מגן מהייסורים וגם מציל מהיצר הרע, לעומת שמירת חוקי התורה שמגינה מהייסורים אך אינה מצילה מהיצר.
ולכך כיוון דוד. בתחילה עמד דוד והכריז כי הוא למד את משפטי הצדק של ה׳, דהיינו התורה, ובזכות זה לא רק הוגן מפני הייסורים, אלא גם ניצל מיצר הרע. לאחר מכן, בפסוק השני, ביקש דוד לגבי המצוות והמשפטים שישמור, שגם בהן תהיה הצלה מהיצר, כמו בלימוד.
והוסיף דוד את המילים אודך לגבי הלימוד שלמד ועד מאוד לגבי הבקשה עם שמירת המצוות, כדי לציין שני מדרשי חז״ל. בברכות (פ״ט מ״ב) אמרו, בכל מאודך, בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאוד מאוד, ובסוטה (פ״א מ״ז) אמרו, במידה שאדם מודד בה מודדין לו. וכך אמר דוד, בהתאם למדרש בברכות, במידה שה׳ מדד לו שע״י לימוד התורה הציל אותו מהיצר הרע, מדד דוד חזרה ולמד את התורה ביושר לבב, דהיינו, כדאיתא בברכות (שם) עה״פ בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע. ולאחר מכן ביקש דוד, לפי המדרש בסוטה, שבמידה שהוא מדד, שלמד בכל לבבו ובשני יצריו, בה יחזור וימדוד לו ה׳ ויציל אותו מהיצר הרע גם בשמירת חוקי ה׳ ומצוותיו.
ועכ״פ, אכן עשיית כל המצוות בכל הלב כרוכה בעשייה בשני היצרים, אך רק לגבי לימוד התורה ישנה הבטחה להצלה מפני היצר הרע:
תגובות
הוסף רשומת תגובה