אני יוסף העוד אבי חי בויגש (פרק מה פסוק ג), ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף העוד אבי חי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. ע״כ. וצ״ב מה השייכות בין לזה לזה, בין מה שהתגלה בפניהם ואמר אני יוסף לבין מה שמיד שאל העוד אבי חי. בנוסף, הרי כבר שאל קודם לכן (פרק מג פסוק כז), השלום לאביכם הזקן אשר אמרתם העודנו חי, והשיבו לו על כך (פסוק כח) שלום לעבדך לאבינו עודנו חי ולא סביר שיתרחש שינוי מן הקצה אל הקצה במצבו בזמן כ״כ מועט. אך יתרה מכך, הלא בינתיים לא הספיקו השבטים לעלות חזרה לארץ ישראל, כי יוסף מיד החזיר אותם בגלל עניין הגביע, וגם אם היה מתרחש שינוי במצבו של יעקב הרי לא היו השבטים מודעים לכך. ר׳ חיים פלטיאל, אחד מן הראשונים, עמד על החזרה בשאלה של יוסף ועל הקשר לגילויו כיוסף שקרה מיד לפני כן וכתב בעניין שני דברים. נביא את הדברים בשינוי מה. בדרך אחת אפשר לומר, דוודאי ידע יוסף שיעקב חי, כי כך מסרו לו השבטים בתשובה לשאלה הראשונה, אלא שלא ידע, כי לא נאמר לו, מה מצב החיות, כלומר הבריאות, של יעקב, לפי שידע שנצטער עליו יעקב והצער מזיק לבריאות. לכן בער ביוסף לשאול כעת, תכף ומיד, מה מצבו של אביו והאם ...

בעצם היום הזה בזכריה (פרק ח פסוק יט), כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו. ע״כ. וביארו בגמרא בראש השנה (דף יח ע״ב), צום הרביעי זה תשעה או י״ז בתמוז שבו הובקעה העיר, צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלוקינו, צום השביעי זה ג׳ בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם וצום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים. והנה, כתב השו״ע, או״ח סי׳ תקנ ס״ג, כל ד׳ צומות הללו, אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת. עכ״ל. ובבית יוסף כתב שכ״כ רש״י והרמב״ם שכל הצומות נדחים, והביא שה״ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות, שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל פרק כד פ״ב) בעצם היום הזה כמו ביום הכיפורים, וכתב שלא ידע מניין לו זה. ע״ש. ואף שאין ההלכה כאבודרהם ואף שפרט את נימוקו עימו, אכתי צריך להבין את הטעם והמהות של צום עשרה בטבת שעומדים מאחורי דיוק הפסוק. הגר״ח עמד על כך, ונבאר את העניין על בסיס דבריו. הנה, תענית חלום מתענים אפילו בשבת, ומזה רואים שעניין תענית, בעלמ...

השתדלות וביטחון במקץ (פרק מא פסוק א), ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם והנה עומד על היאור. ע״כ. ואיתא במדרש רבה (פרשה מט סי׳ ג), (תהלים מ) אשרי הגבר אשר שם ה׳ מבטחו, זה יוסף, ולא פנה אל רהבים, על ידי שאמר לשר המשקים זכרתני והזכרתני ניתוסף לו שתי שנים. ע״ש. והדברים תמוהים. דאם איתא שיוסף הוא האדם המובהק עליו נאמר בתהילים ששם ה׳ מבטחו, כיצד הדבר נסתר מיד לאחר מכן על ידי אותו מדרש בעצמו, שאמר שיוסף לא קיים את מה שכתוב ולא פנה אל רהבים, שכן פנה אל שר המשקים ואף נענש על כך בשנתיים נוספות בבית הסוהר. ואפילו אי נימא שהן אמנם הנהגתו הכללית של יוסף הייתה בביטחון ואמונה ומה שנפל בביטחון בה׳ אירע רק פעם אחת, ולכן נכון לומר שככלל היה יוסף שם מבטחו בה׳ ובכל זאת פעם אחת פנה אל רהבים ונענש על כך, אכתי קשה, דמשמע מהמדרש שיש איזה הכרח שיוסף הוא הוא הבוטח בה׳ המובהק, ואף אם אפשר שנפילתו הייתה חד פעמית ואין הדבר נסתר לגמרי, מכל מקום לכלל הכרח וראיה לא הגענו. וב״ב הבית הלוי, דאדרבה, מה שנענש יוסף על שפנה אל הרהבים זהו ההכרח לכך שמידת בטחונו של יוסף הייתה גבוהה במיוחד. הרי באמת התירה התורה לאדם להשתדל בצרכי...

  מים ונחשים בוישב (פרק לז פסוק כב), ויאמר אליהם ראובן אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחו בו למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו. ע“כ. ובהמשך כתיב, והבור ריק אין בו מים, והביא רש״י את דברי חז״ל הידועים, ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים, מה תלמוד לומר אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. עכ״ד. אם כן, ראובן ניסה להציל את יוסף, כפי שמעיד עליו הכתוב באופן נדיר, למען הציל אותו מידם, על ידי שהציע לזורקו לבור שיש בו נחשים ועקרבים. והדבר תמוה ביותר. ראשית, מה הצלה היא זו להשליך את יוסף אל הנחשים והעקרבים שיהרגוהו. וגם אם נאמר שלפחות הציל אותו ממיתה וודאית בידיים והביא אותו למצב שיש בו הסתברות מסויימת למיתה והסתברות מסויימת להצלה, צריך להבין מדוע אכן הביא את יוסף למצב הזה ולא הציע לאחים לזורקו בבור ללא נחשים ועקרבים כך שלא יסתכן באופן ישיר כלל. ואפשר לבאר בפשטות שיותר היה בטוח ראובן שיצליח לשכנע את האחים, כפי שאכן קרה, להשליך את יוסף לבור מסוכן מאשר אם היה מציע לשים אותו במקום בטוח. ומיהו, גם אם כך הדבר, הרי אין בשיקול הפשוט הזה די הצדקה לשים את ...

המהדרין מן המהדרין בשבת (דף כא ע"ב), תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. ע"כ. וכתבו התוס' (ד"ה והמהדרין), נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו, שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים. כלומר, שדין המהדרין מן המהדרין שמדליקים מספר נרות שונה בכל יום הולך על הדין המקורי שמדליק נר אחד לכל הבית, ולא על דין המהדרין שמדליקים נר לכל אחד מבני הבית. והטעם, דאם עושה נר לכל אחד, אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. וכן דעת הריטב"א והמאירי. אך דעת הרמב"ם אינה כן, שכתב בהלכות מגילה וחנוכה (פ"ד ה"א), כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצוות שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד וכו', והמהדר את המצווה מדליק נרות כמניין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד וכו', והמהדר יתר על זה ועושה מצווה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בליל...

כה תאמרון עם לבן גרתי בוישלח (פרק לב פסוק ה), ויצו אותם לאמר כה תאמרון לאדוני לעשיו כה אמר עבדיך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. ע"כ. והלשון בתחילת הפסוק צריכה ביאור, ראשית לשם מה קראו יעקב לעשיו אדונו כשדיבר אל המלאכים שלא למשמע אוזניו של עשיו, ושנית מה פשר הכפילות בלשון הפסוק ויצו אותם לאמר כה תאמרון. האור החיים הקדוש והגרי"ז ביארו שתמיהה אחת מתרצת את חברתה. מה שאמר לאמר ולאחר מכן כה תאמרון, הוא משום שאכן כך אמר יעקב למלאכים, שיאמרו שכך בדיוק אמר להם יעקב לומר, כלומר, שיאמרו לעשיו את המילים כה תאמרון לאדוני לעשיו. וכיון שיאמרו המלאכים לעשיו את המילים האלו, שוב מובן מה שקרא לעשיו בלשון כבוד, לאדוני לעשיו, כי המלאכים יאמרו לו שכך בדיוק אמר להם יעקב. אם כן, אלמלא היו המלאכים אומרים את המילים כה תאמרון, היה עשיו חושב שהוסיפו המלאכים מעצמם את כינוי הכבוד לאדוני לעשיו, אך מאחר שאומרים שכך ציווה להם יעקב לומר, שפיר מתכבד בזה עשיו. והנה, אמר יעקב לעשיו עם לבן גרתי, ופרש"י כוונת הדברים וא"ד, גרתי, לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר, אינך כדאי לשנוא אותי על ברכות אביך שברכני הוה גביר ...

וילן שם כי בא השמש בויצא (פרק כח פי״א), ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא. ע״כ. ודרשו חז״ל, וילן שם כי בא השמש, ששקעה לו חמה פתאום שלא בעונתה כדי שילון שם, ובאותה הדרך מורה לשון ויפגע במקום, שיעקב הגיע ללא ידיעתו למקום קדוש, וכל הסיבה שלן שם היא משום שהשמש באה, וכן בהמשך, אכן יש אלוקים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי, ויש להקשות, מה עניין הפתאומיות והמקרה, והא גם אם יעקב היה מצווה להגיע לאותו מקום ולהשאר ללון שם הייתה לכאורה מושגת המטרה, וצ״ת. המבואר בזה, שהרבה פעמים מנהגו של הקב״ה להתחיל ניסים בדרך טבעית, כך שהמאמין יתלה בנס והעקשן יתלה בטבע, ואח״כ פועל הי״ת נס בדרך גלויה, והמאמין מורה באצבע על הנס והעקשן נענש שליבו כבד גם בזה, בבחינת ויכבד ה׳ את ליבו, ודוגמא לדבר, מה שאמרו חז״ל שנענש חזקיהו על שלא אמר שירה על הצלת ירושלים מידי סנחריב, והדבר תמוה כיצד המלך הצדיק לא אמר שירה על הנס הגלוי, והתשובה לזה, שאכן ניצלה ירושלים מסנחריב פעמיים, הראשונה בדרך טבעית בכך שפרצה מלחמה בין אשור לעיר לבנת ולמלך תרהקה, והשניה בנס גלוי ע״י מלאך שהיכה במחנה אשור, ולא...

  זכויות ולפני עוור בתולדות (פרק כז פסוק מא), וישטום עשיו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשיו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. ע״כ. יעקב מקומם עליו את עשיו, בכמה הזדמנויות. קודם כל מנצל את עשיו העייף, היגע והרעב החוזר מן השדה ומוציא ממנו את הזכות לבכורה, ולאחר מכן לוקח ממנו את ברכת אביו במרמה. לאחר אלו, אך טבעי שעשיו יכעס ויזעם על יעקב, ואף לא קשה להבין את הדחף הגדול שלו להורגו. בדין לפני עיוור לא תתן מכשול, מתבאר שיש לאדם אחריות על עבירה שעושה חבירו כאשר מביאו ומסייע לו להגיע למצב של עבירת העבירה. צריך להבין מהם הגדרים של דין זה. למשל, האם יעקב אחראי לזעם של עשיו ולרציחה שהיה עושה אם רק היה יכול, שהגיעו בעקבות הרמייה שעשה עימו יעקב כמה פעמים, גם אם הייתה מוצדקת. במסכת עבודה זרה (דף ו ע״ב) נאמר, מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת״ל ולפני עוור לא תתן מכשול. ע״ש. לפי״ז, ניתן היה לומר, שאיסור לפני עוור לא תתן מכשול הינו רק בנתינת חפץ של איסור לחבר. כך היה ניתן לתרץ ולומר שכיון שיעקב לא גרם לעשיו בדרך של נתינת חפצא דאיסורא אלא רק עשה מעשים שהכעי...

נסיון השדה איתא בבבא בתרא (דף טו ע״ב), ויהי היום ויבואו בני האלוקים להתייצב על ה׳, ויבוא גם השטן בתוכם, אמר לפניו, רבש״ע, שטתי בכל העולם כולו ולא מצאתי נאמן כעבדך אברהם שאמרת לו קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה, ואפי׳ הכי בשעה שלא מצא מקום לקבור את שרה, עד שקנה בד׳ מאות שקל כסף, לא הרהר אחר מידותיך. ע״כ. ובפרשת וארא הביא רש״י (פ״ו פ״ה), אמר לו הקב״ה, חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן אחר מיתת האבות וכו׳, וכשבקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קבר עד שקנה בדמים מרובים, ואע״פ שהבטחתיו לתת לו את הארץ. עכ״ל. צריך להבין מה מצא השטן ממעשה קניית שדה עפרון יותר מאשר שאר הנסיונות שנתנסה בהם אברהם. וכי מה הוכחה יש כאן לנאמנות של אברהם יותר משאר דברים. כמו כן, צריך להבין מדוע הזכיר ה׳ דווקא את קניית השדה כשהוכיח את משה. נראה כי בקניית שדה עפרון ישנם כמה מאפיינים מיוחדים שדווקא בהם נאמנותו של אברהם מתגלה. הנה, היה הדבר לאחר הנסיון הגדול ביותר, נסיון העקידה. בנסיון העקידה אברהם הגיע לשיא, ואף ה׳ אמר לו עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה. בנוסף, היה הדבר לאחר אחד הדברים הכואבים ביותר לאברהם, מות שר...

  תספה לצדיק ולא תישא למקום בוירא (פרק יח מפסוק כג), ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע, אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה, חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. ע״כ. ופשט הפסוקים צריך ביאור. ראשית, יש להבין את טענת אברהם עצמה, ושנית צריך להבין את עניין כפל הדברים שבטענתו, שבתחילה אמר האף תספה צדיק עם רשע, המשיך האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים וסיים חלילה לך להמית צדיק עם רשע וכו׳ השופט כל הארץ לא יעשה משפט. הדברים על פניו נראים לא ברורים וכפולים. הפסוקים מתבארים ע״פ דרכו של רש״י (שם) כך. אברהם טען ודיבר בשתי רמות. ברמה אחת אמר, שאם ישנם בסדום חמישים צדיקים, עשרה לכל כרך, יבואו אלה ויצילו את המקום, היינו כל הכרך, הן הצדיקים והן הרשעים. ועניין העשרה מבואר ברש״י לקמן (פסוק לב) אהא שלא שאל אברהם על פחות מי׳, דהשמונה שהיו במבול, ותשעה בצירוף ה׳, לא הספיקו להציל את הדור. וממשיך אברהם ואומר, ברמה השנייה, שגם אם אין חמישים צדיקים שיגנו, עכ״פ חלילה לך, כלומר חולין לך, ב...

אליעזר ומלחמת אברהם בלך לך (פרק יד פסוק יד), וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלוש מאות וירדוף עד דן. ע״כ. ופרש״י, חניכו כתיב, זה אליעזר שחנכו למצוות וכו׳, שמונה עשר ושלוש מאות, רבותינו אמרו אליעזר לבדו היה והוא מניין גמטריא. עכ״ד. במאמר המוסגר, אליעזר עבד אברהם כמעט ולא נזכר בשמו במקרא. הוא לא נזכר כאן, כאמור, שנרמז רק במילה חניכו, ואף לא בשליחות לחרן למצוא כלה ליצחק, שם נזכר רק הביטוי עבד אברהם. רק לפני ברית בין הבתרים, בפרק טו, נאמר ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ועל ביטוי זה, דמשק אליעזר, הביא רש״י ז״ל, לפי התרגום מדמשק היה, ולפי מדרש אגדה שרדף המלכים עד דמשק, ובגמרא שלנו דרשו נוטריקון דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. התרגום יונתן בן עוזיאל כתב על הפסוק כך וז״ל, וכד שמע אברם ארום אשתבי אחוי, וזיין ית עולימוי דחניך לקרבא מרבייני ביתיה ולא צבו למהלכה עימיה, ובחר מנהון ית אליעזר בר נמרוד דהוה מתיל בגבורתיה ככולהן תלת מאה ותמנסר ורדף עד דן. עכ״ד. ומבואר בזה דבר חידוש, שהיה אליעזר עבד אברהם בנו של נמרוד, החשוב מבין ארבעת המלכים, אמרפל, שבהם נלחמו אברהם ואליעזר באו...

צדיק תמים בדורותיו בנח (פרק ו פסוק ט), אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלוקים התהלך נח. ע“כ. והנה, את הביטוי איש צדיק תמים ניתן לנתח תחבירית בשתי דרכים. באופן אחד, איש שהוא צדיק והוא תמים, דהיינו שהמילים צדיק ותמים מתארות בנפרד את המילה איש, ובאופן אחר, איש שהוא צדיק באופן תמים, דהיינו שהמילה צדיק מתארת את המילה איש, והמילה תמים מתארת את המילה צדיק. איש שהוא צדיק והוא תמים, בפשטות, לא משובח מאוד בצדיקותו באופן מיוחד, שכן לא מתלווה תיאור מיוחד לצדיקות שלו. יתר על כן, האיש עצמו מתואר גם בתמימות, תכונה עם משמעות של שמירת עניינים של שב ואל תעשה, אבל ללא משמעות כ״כ במישור של קום ועשה, וכאשר היא נלוות לצדיקות, היא מלמדת שגם הצדיקות, לכאורה, אינה מיוחדת במינה. פעמים שמוסיפים בתיאורים עם שבחים בינוניים, וגורע הדבר גם משבחים שהיו מתפרשים כטובים יותר ללא התוספת. ובקיצור, כל המוסיף גורע. לעומת זאת, בדרך הקריאה השנייה, איש בעל צדיקות תמימה ושלמה, לא רק שהתואר היחיד והמתאים לנח הוא צדיק, אלא שנתייחדה צדיקותו בתמימותה ובהיותה שלמה. לא צדיקות רגילה, אלא צדיקות מיוחדת. אם כן, בקריאה זו...