בעצם היום הזה
בעצם היום הזה
בזכריה (פרק ח פסוק יט), כה אמר ה׳ צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו. ע״כ. וביארו בגמרא בראש השנה (דף יח ע״ב), צום הרביעי זה תשעה או י״ז בתמוז שבו הובקעה העיר, צום החמישי זה תשעה באב שבו נשרף בית אלוקינו, צום השביעי זה ג׳ בתשרי שבו נהרג גדליה בן אחיקם וצום העשירי זה עשרה בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים.
והנה, כתב השו״ע, או״ח סי׳ תקנ ס״ג, כל ד׳ צומות הללו, אם חלו להיות בשבת נדחין לאחר השבת. עכ״ל. ובבית יוסף כתב שכ״כ רש״י והרמב״ם שכל הצומות נדחים, והביא שה״ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות, שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל פרק כד פ״ב) בעצם היום הזה כמו ביום הכיפורים, וכתב שלא ידע מניין לו זה. ע״ש. ואף שאין ההלכה כאבודרהם ואף שפרט את נימוקו עימו, אכתי צריך להבין את הטעם והמהות של צום עשרה בטבת שעומדים מאחורי דיוק הפסוק.
הגר״ח עמד על כך, ונבאר את העניין על בסיס דבריו.
הנה, תענית חלום מתענים אפילו בשבת, ומזה רואים שעניין תענית, בעלמא, שייך אף בשבת. ומה שבפועל את רוב התעניות לא מתענים בשבת, נראה שהוא מפני שגם למחר אפשר להתענות בדיוק על אותו העניין, ולכן אין שום סיבה להשאיר את התענית בשבת. ברם, אם אכן כל האפשרות להתענות לא הייתה אלא בשבת, ותענית שאחרי השבת הייתה מפסדת את העניין, אין הכי נמי שהיו מתענים בשבת. וכך באמת הדין בתענית חלום, כפי שאמרה הגמרא בשבת (דף יא ע״ב), שיפה לחלום כשמתענים בו ביום, ומשו״ה אין לדחותו למחר ומתענים גם בשבת.
ונראה שזהו גם החילוק בין עשרה בטבת לבין שאר התעניות. אמנם בכל התעניות, כפי שאומרת הגמרא בראש השנה, מתענים מפני המאורעות שארעו בימים מסויימים, אך מכל מקום עיקר הדגש הוא על החודש שבו קרה המאורע, כמש״כ בצום הרביעי, בצום החמישי ובצום השביעי, דהיינו החודשים. רוצה לומר, אף שאפשר לנסח תאריך מסויים לבקיעת החומות, חורבן ביהמ״ק והריגת גדליה, יותר נכון וראוי להגדיר את המאורעות הללו כמאורעות השייכים לכל החודש, וזאת מפני כמה טעמים.
ראשית, אפשר לראות את תלות המאורעות בחודשים ולא בימים, מפני התהודה והמשמעות הנרחבים שלהם. אין בכתפי יום בודד לשאת את ארוע חורבן ביהמ״ק, שאפילו לאחר אלפי שנים נותן את אותותיו בכל יום ובכל יהודי באשר הוא. שנית, על חלק מהארועים יותר נכון להסתכל כתהליכים מאשר כנקודות בודדות. מבחינה טכנית, הבקעת חומות ירושלים הייתה בביהמ״ק הראשון בט׳ בתמוז ובשני בי״ז, מעשה חורבן ביהמ״ק עצמו התחיל בז׳ באב ונמשך עד י׳ באב (תענית דף כט) והריגת גדליה בן אחיקם לא ברור אם הייתה בג׳ בתשרי או בא׳. אבל יותר מכך, מבחינה מהותית התהליך נמשך הרבה מעבר למעשה עצמו. בקיעת חומות העיר מייצגת את נקודת המפנה שבה החלה המפלה, חורבן ביהמ״ק הוא שיא השבר שבכל תהליך ההגליה וסיום מלכויות היהודים בארץ והריגת גדליה היא הסוף וההשלמה של הגליית שארית הפליטה שנשארה ביהודה. תחילת החורבן, שיא החורבן והשלמת החורבן, שלושתן אינן נקודות ששואבות את המשמעות מעצמן, כי אם מהתהליך שסביבן ומתואר על ידן. לכן כל יום בחודש שלהן, דהיינו בתקופה שקרו, פועל את אותה התועלת כמו הימים המקוריים שהוגדרו לתעניות. בנוסף, בי״ז בתמוז ובתשעה באב, נאמר בגמרא בתענית (שם) שארעו כמה אירועים נוספים, כגון שבירת הלוחות, שריפת התורה, לכידת ביתר וחרישת ירושלים לקראת הקמת העיר האלילית. מלבד שייתכן שטכנית אירועים אלו קרו, לפחות חלקית, בתאריכים הסמוכים לתאריכי התעניות, קל להשתכנע שכמות האירועים ועוצמתם מחזקים את עוצמת האובדן ואי תלותו בתאריך המסויים, כפי שהוסבר בטעמים דלעיל.
אבל עשרה בטבת, צום העשירי, שהוסיף הכתוב והדגיש לגביו בעצם היום הזה, עניינו דווקא ביום שהוגדר כתענית ותו לו, ומכיון שכך היו מתענים בשבת אם היה הדבר האפשרי. והטעם שעניינו של עשרה בטבת שונה משל שאר התעניות, מובן לפי מה שנתבאר לעיל. בעשרה בטבת לא הוזכר בחז״ל שארעו דברים נוספים מלבד תחילת המצור, וארוע תחילת המצור עצמו, אף שבדיעבד התברר כארוע שהוביל לארועים המשמעותיים של תחילת המפלה שבבקיעת החומות, שיא החורבן שבחורבן ביהמ״ק והשלמת הגלות שבהריגת גדליה, הוא מבחינת עצמו מהווה ארוע ניטרלי של לחימה, שהיה יכול לנטות לכאן או לכאן. היום העשירי לחודש העשירי, הוא ורק הוא, מייצג נקודה בודדת שהתבררה כבעלת משמעות בעקבות התהליכים שארעו כמה חודשים לאחר מכן. המשמעות שלה אינה נחלת חודש טבת, כי אם חודשים תמוז, אב ותשרי. לכן אם לא מתענים באותה נקודה עצמה, שוב לא שייך להתענות באחד משאר ימי חודש טבת, ואם תאמר שיתענה עבורו בחודשים תמוז, אב או תשרי, הרי כגון הא לא שמענו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה