המהדרין מן המהדרין
המהדרין מן המהדרין
בשבת (דף כא ע"ב), תנו רבנן מצוות חנוכה נר איש וביתו והמהדרין נר לכל אחד ואחד והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת מכאן ואילך מוסיף והולך. ע"כ.
וכתבו התוס' (ד"ה והמהדרין), נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו, שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד הימים הנכנסים או היוצאים. כלומר, שדין המהדרין מן המהדרין שמדליקים מספר נרות שונה בכל יום הולך על הדין המקורי שמדליק נר אחד לכל הבית, ולא על דין המהדרין שמדליקים נר לכל אחד מבני הבית. והטעם, דאם עושה נר לכל אחד, אפילו יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית. וכן דעת הריטב"א והמאירי.
אך דעת הרמב"ם אינה כן, שכתב בהלכות מגילה וחנוכה (פ"ד ה"א), כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצוות שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד וכו', והמהדר את המצווה מדליק נרות כמניין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד וכו', והמהדר יתר על זה ועושה מצווה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד. עכ"ד. הרי שלרמב"ם המהדרין נוהגים את ההידור היתר להוסיף נר בכל יום עבור כל אחד מבני הבית, ודלא כתוס' שאמרו שאז לא יהיה היכר שכך מספר הימים.
וכתב הגר"א שכדעת הרמב"ם כן דעת הרי"ף, שהנה איתא שם בגמרא, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן, שני זקנים היו בצידן, אחד עשה כבית שמאי ואחד עשה כדברי ב"ה, זה נותן טעם לדבריו כנגד פרי החג וזה נותן טעם לדבריו דמעלין בקודש ואין מורידין. ע"ש. והביא הרי"ף בהלכותיו את המעשה. ותמה הגר"א, שהרי אין דרך הרי"ף להביא בהלכותיו מימרות כי האי שאין בהן הלכה פסוקה, וכי מה מלמד מעשה זה להלכה. וביאר, שהמעשה מלמד שאין לחוש למה שכתבו תוס' שאם המהדרין מן המהדרין ידליקו עבור כל אחד מבני הבית לא יהיה היכר למספר הימים היוצאים או הנכנסים, שכן שני הזקנים נקטו את הטעמים האחרים של ב"ש וב"ה, כנגד פרי החג ומשום שמעלין בקודש, ולא חשו שיהיה היכר בנרות למספר הימים. א"כ, גם הרי"ף ס"ל כהרמב"ם שאין פגם במה שכל בני הבית ידליקו כמהדרין מן המהדרין, ולא כתוס' וסיעתם.
ובאמת יצטרכו התוס' וסיעתם לבאר מדוע נזכר המעשה בשני הזקנים, אם לא כדי ללמד שלא חשים שיהיה היכר במספר הנרות כמו מספר הימים. והנה, בביאור הלכה בסי' תרעא כתב לעורר לב המעיינים, שהטעם שנזכר מעשה דשני הזקנים הוא כדי ללמד שהא דההלכה כב"ה היינו רק בדינא, אבל כאן שאינם מחולקים בעניין הלכה אלא רק בעניין הידור בעלמא, אפשר לעשות כבית שמאי כפי שאכן אחד הזקנים עשה. ועוד כתב הביאור הלכה דלולי דברי הגר"א היה אומר כן במה שהביא הרי"ף את המעשה דשני הזקנים בהלכותיו. בדומה לכך כתב גם הריטב"א, שכיוון שלא נחלקו ב"ש וב"ה בהלכה אלא בהידור מצווה, לא שייך לגבי זה הנאמר במסכת ברכות (דף יא ע"א) שהעושה כב"ש חייב מיתה או שעכ"פ לא עשה כלום.
עוד אפשר לומר, שבמעשה דזקנים הזקן שהדליק כב"ה והזקן שהדליק כב"ש הדליקו בסמיכות זה לזה, ואף שלא היו בני בית כך שלא היה בדבר חסרון אפילו לדעת התוס', היה עולה על הדעת שיש בדבר חסרון גדול אחר. הרי דעות ב"ש וב"ה הפוכות הן, כך שביום בו לדעה אחת מדליקים סך מסויים של נרות, לדעה השנייה מדליקים תשעה נרות פחות אותו סך. אם כן, הנרות שהדליקו אותם זקנים נראו בכל יום כתשעה נרות. באופן זה שלא רק שמספר הימים לא ניכר, מה שמהווה בעיה לפי התוס', אלא שבין יום ליום לא נראה שום שינוי במספר הנרות, ועוד, שתשעה נרות לא מייצג בחנוכה שום דבר, הווא אמינא שהדבר לא תקין ויש להקפיד שלא לעשותו. לכך השמיענו המעשה עם הזקנים שאין בדבר פגם, ונדמה כי הוא הדין אפילו לדעת התוס' כיוון שסו"ס אינם בני אותו הבית.
ויש להעיר שתי הערות בעד דעת הרמב"ם ודלא כתוס', דהנה מהלשון המהדרין מן המהדרין משמע שדין ההידור הגבוה מושתת על דין ההידור היותר נמוך, כלומר, דין המהדרין מן המהדרין כולל בתוכו גם את דין המהדרין, שמדליקין לכל אחד ואחד. ואם כן שזה כולל את זה, ישנן רק שתי אפשרויות סבירות בדבר. אפשרות אחת, כפי שאחז הרמב"ם, שמדליקין כמספר הימים עבור כל אחד מבני הבית, ואפשרות שנייה, שאחד מדליק כמספר הימים וכל שאר בני הבית ידליקו נר אחד. ועכ"פ, כך או כך, לא משמע כדעת התוס' לפיה אין דין המהדרין מן המהדרין כולל בתוכו את המהדרין.
הערה נוספת, הנגזרת מן הראשונה, שלפי שיטת התוס' שהמהדרין מדליקין נר לכל אחד והמהדרין מן המהדרין מדליקין פעם אחת כמספר הימים, כאשר בני הבית מרובים ממספר הימים, מה ששכיח בימים הראשונים אך קיים גם בימים האחרונים, נמצאים המהדרין מדליקים בביתם יותר נרות מאשר המהדרין מן המהדרין. ואף שהדבר מתקבל על הדעת, שכן ברור שהידור מצווה אינו רק נגזרת של משאבים אלא גם של חלוקה נבונה שלהם, מכל מקום מכלל הערה לא יצאנו.
וכך נפסקה ההלכה. לדעת השו"ע (סי תרעא ס"ב), בלילה הראשון מדליק אחד ומכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה עד שבליל האחרון יהיו שמונה, ואפילו אם רבים בני הבית לא ידליקו יותר. כדעת התוס'. וכתב הרמ"א, וי"א דכל אחד מבני הבית ידליק וכן המנהג פשוט. כדעת הרמב"ם. אך הוסיף הרמ"א וחש לטעמם של התוס', וכתב שיזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין. עכ"ד. ומעניין שהתהפכו היוצרות, שהשו"ע פסק כתוס' והרמ"א כרמב"ם, שכן עפ"ר דרך פסיקתם היא להיפך.
גופא בעניין טעמי בית שמאי ובית הלל, שלפי דעה אחת בגמרא הם כנגד הימים הנכנסים והיוצאים ולפי דעה אחרת בגמרא טעמם כנגד פרי החג המתמעטים ומשום שמעלין בקודש, כתבו האחרונים נפ"מ שונות בין הדעות.
כמה נפ"מ התמקדו בטעם שמעלין בקודש ואין מורידין. השפת אמת כתב, דאם הדליק למשל בלילה הראשון יותר מנר אחד, כגון שניים או שלושה נרות, לפי הטעם שמעלין בקודש שוב צריך להדליק ביום השני לפחות כפי שהדליק אמש. אכן, לפי הטעם שצריך להדליק כפי הימים היוצאים, אין לו להדליק אלא כפי שצריך להדליק באותו היום, ללא קשר למה שהדליק ביום הקודם. באופן דומה כתב השפ"א נפ"מ במי שלא היה לו בימים הראשונים שמן להדליק אלא לנר אחד, אבל ביום השלישי הצליח להשיג שמן לשלושה נרות. לפי הטעם שמדליק כנגד הימים היוצאים, ברור שצריך להדליק ביום השלישי שלושה נרות, כנגד הימים. אך לפי הטעם שמעלין בקודש, כיוון שביום השני הדליק נר אחד, שוב אינו צריך ביום השלישי להדליק אלא שני נרות, כיוון שעכ"פ מעלה בקודש. עוד כתב לגבי מי שאין לו בתחילת חנוכה שלושים וששה נרות עבור כל הימים, אלא רק עשרים נרות וכדומה. לפי הטעם שמדליק כנגד הימים, עליו להתחיל ולהדליק כמספר הימים כל עוד הוא יכול, אפילו שבשלב מסויים כבר לא יוכל להדליק כמספר הימים. ברם, לפי הטעם שמעלין בקודש, יש להדליק בימים הראשונים נר אחד, כדי שיוכל לאחר מכן להמשיך בעלייה בקודש ולא יצטרך לפחות.
כיוצא בזה כתב הבית הלוי נפ"מ במי שהדליק ביום הראשון נר אחד, בשני שניים, אבל בשלישי אין באמתחתו שלושה נרות כי אם שניים. לפי הטעם שמעלין בקודש, אזי יש עניין שידליק ביום השלישי שניים כיוון שסו"ס מרוויח בזה שאין מוריד משני הנרות שהדליק אמש, אך לפי הטעם שלעולם מדליק כפי הימים היוצאים, הרי כיוון שאין לו שלושה נרות ואין בו את מעלת ההדלקה כמספר הימים, שוב אין שום עניין שידליק יותר מאשר נר אחד.
עוד כתבו האחרונים נפ"מ, כדלעיל, לגבי החשש שהעמידו התוס' שאם ידליקו כמה אנשים אחד ליד השני לא יהיה היכר לנרות. דלפי הטעמים של ב"ש וב"ה שמדברים על מספר הימים, ישנה חשיבות שיהיה למספר הנרות היכר, כי צריך שמי שיתבונן בנרות יראה את עניין הימים. שאם לא כן ומי שמתבונן בנרות לא מבין את סך הימים שהם באים לייצג, תמוה מה מלכתחילה המשמעות בהדלקה של הנרות כמספר הימים. אמנם, לפי טעמם של בית הלל שמעלין בקודש ואין מורידין, שוב אין שום עניין שהנרות צריכים לשקף כלפי חוץ וכלפי מי שיראה אותם, אלא רק שמצד המדליק ישנה מניעה אם ידליק ביום מסויים פחות ממה שהדליק ביום הקודם, ובדבר זה לא צריך היכר כלפי חוץ כלל.
אם כן, פשיטא שלפי טעמי ב"ש וב"ה שמדליקין כמספר הימים ישנו עניין שיהיה מספר הנרות ניכר, בין אם הדבר מעכב או לא, וכן פשיטא שלפי הטעם השני של ב"ה, שמעלין בקודש ואין מורידין, אין צורך שיהיו הנרות ניכרים, כי רק מצד המדליק לא יכול להיות שידליק פחות ממה שהדליק קודם. רק בטעם השני לדעת ב"ש, שמדליקים כנגד פרי החג, יש ליתן את הדעת האם ישנו עניין של היכר שיכירו וידעו את מספר הנרות, וכנגד זה את מספר הפרים, או דלמא לא.
ונראה, שאכן אם ההדלקה הינה כנגד פרי החג ישנו עניין הרבה יותר גדול שמספר הנרות ומספר הפרים יהיה ניכר מאשר אם מספר הנרות נקבע רק לפי הכלל היבש שמעלין בקודש ואין מורידין, אך מכל מקום יותר מסתבר שדבר זה לבד לא יצריך שיהיו הנרות ניכרים ממש ובאותה רמה שהטעמים שמדליקין כמספר הימים מחייבים. להדלקה כנגד מספר הימים ישנם שני מאפיינים חשובים. מאפיין אחד, שההדלקה כנגד מספר הימים קשורה ישירות לנס חנוכה, כך שיש בדבר את הבחינה החמורא של פרסומי ניסא, ומאפיין נוסף, שבכל יום ישנו עניין בפני עצמו, שכן בכל יום מימי החנוכה שכנגדם מדליקים קרה נס נוסף. לעומת זאת, בטעם ההדלקה כנגד פרי החג אין את המאפיינים האלו. פרי החג מבטאים רעיון כללי של נצחון עמ"י כנגד אומות העולם, כנגדם באים בחג הסוכות הפרים ההולכים ומתמעטים, שלא קשור ישירות לחנוכה ואינו שונה עבור כל אחד מימי ההדלקה. כיוון שכך, בניגוד לאם ההדלקה הינה כמספר הימים שאז חשוב שהרואה ידע להבחין במספר הנרות של אותו היום ובשוני בין יום זה ליום הקודם לו, אם ההדלקה הינה כנגד פרי החג די שהרואה יבין את הרעיון הכללי שהדבר בא לבטא, ויש פחות צורך שיכיר במספר הנרות של אותו היום ויבחין במה שונה יום זה מקודמו:
תגובות
הוסף רשומת תגובה