תספה לצדיק ולא תישא למקום
תספה לצדיק ולא תישא למקום
בוירא (פרק יח מפסוק כג), ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע, אולי יש חמישים צדיקים בתוך העיר האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים אשר בקרבה, חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט. ע״כ.
ופשט הפסוקים צריך ביאור. ראשית, יש להבין את טענת אברהם עצמה, ושנית צריך להבין את עניין כפל הדברים שבטענתו, שבתחילה אמר האף תספה צדיק עם רשע, המשיך האף תספה ולא תשא למקום למען חמישים הצדיקים וסיים חלילה לך להמית צדיק עם רשע וכו׳ השופט כל הארץ לא יעשה משפט. הדברים על פניו נראים לא ברורים וכפולים.
הפסוקים מתבארים ע״פ דרכו של רש״י (שם) כך. אברהם טען ודיבר בשתי רמות. ברמה אחת אמר, שאם ישנם בסדום חמישים צדיקים, עשרה לכל כרך, יבואו אלה ויצילו את המקום, היינו כל הכרך, הן הצדיקים והן הרשעים. ועניין העשרה מבואר ברש״י לקמן (פסוק לב) אהא שלא שאל אברהם על פחות מי׳, דהשמונה שהיו במבול, ותשעה בצירוף ה׳, לא הספיקו להציל את הדור. וממשיך אברהם ואומר, ברמה השנייה, שגם אם אין חמישים צדיקים שיגנו, עכ״פ חלילה לך, כלומר חולין לך, בבחינה של חילול ה׳, שימית את הצדיקים כמו שממית את הרשעים. ועל כך המשיך ואמר אברהם, השופט כל הארץ לא יעשה משפט, בתמיה, ופרש״י, וכי מי שהוא שופט לא יעשה משפט אמת.
והדבר מדוייק יפה בלשון הפסוק, כי ברמת הטיעון הראשונה, הצלת כל המקום בזכות כמה צדיקים, ההכרעה אינה נורמטיבית או משפטית כי אם עובדתית. אברהם בודק, כביכול, עם הקב״ה האם ישנם די צדיקים בסדום כדי להציל אותה בגינם. גם אם התשובה לכך שלילית, משמעות הדבר היא שהמציאות היא שאין די צדיקים, אבל אין בכך שום חילול ה׳ או פקפוק ח״ו בדרך האמת של משפט הי״ת. רק ברמת הטיעון השנייה, שעכ״פ הצדיקים המעטים לא ינזקו יחד עם הרשעים, ישנה הכרעה נורמטיבית משפטית שעומדת לדיון ויתכן בדבר חילול ה׳ או ספק ח״ו בקיום משפט האמת בדבר.
ברם, אכתי יש להבין את פתיחת דברי אברהם קודם שהציג את שתי רמות הטיעון, האף תספה צדיק עם רשע. לכאורה דבריו דומים למה שטען ברמה השנייה, שהגם שראוי למקום להענש, אין להעניש את הצדיקים שבמקום יחד עם הרשעים, אך הדברים הובאו לפני שטען ברמה השנייה ודן עובדתית האם ישנם מספיק צדיקים כדי לאפשר למקום להינצל, וצ״ב.
ובמאמר המוסגר, את המילים האף תספה מבאר רש״י בשתי דרכים. פירוש אחד, מתבקש, הגם תספה, ופירוש שני ע״פ האונקלוס, באפך וחמתך תספה. ונחזי אנן. אם פירוש המילים הוא הגם תספה, משתמע הדבר שהטיעון הוא שתספה דבר אחד יחד עם דבר אחר, כשרק אחד הדברים אינו בצדק, בדומה לרמה השנייה של הטיעון של אברהם. ואם פירוש המילים הוא בחמתך תספה, ניתן בפשיטות לבארן גם לפי הרמה הראשונה הבודקת את מספר הצדיקים בסדום. ובדרך צחות אפ״ל שהביטוי מתפרש באופן שונה במופעיו השונים, שכשאמר אברהם בתחילה האף תספה צדיק עם רשע, כוונתו הגם תספה כמשמעות הטיעון השני, וכשאמר האף תספה ולא תישא למקום, כוונתו בחמתך תספה וכמשמעות הטיעון הראשון. ועכ״פ אכתי יש להבין מדוע פתח אברהם בטיעון השני.
גופא, במה דלרש״י יבואו עשרה שבכל כרך ויצילו, לכאורה תימה הוא, שהרי מבואר בקידושין (דף מ ע״ב) שהעולם נידון אחר רובו אם יש רוב זכויות או עבירות, וכבר כתב הרמב״ם מהלכות תשובה (פ״ג ה״ב) שהוא הדין למדינה או למקום בפני עצמו. ואם כן צריך ביאור מאי שנא מספר הצדיקים בסדום, כיון שלא מספר הצדיקים הוא הקובע כי אם רוב הזכויות או העבירות, ומספר הצדיקים אינו מלמד על רוב הזכויות כנגד החובות כמעט דבר.
וצריך לומר, דאין הכי נמי, שאין הפשט שהעולם והמדינה נדונים לפי רוב הזכויות, כי אם לפי רוב בעלי הזכויות. רוצה לומר, שדין המדינה נוטה לפי מספר הצדיקים, אותו אברהם בדק, אך ההגדרה של צדיק היא זו שנקבעת לפי רוב זכויות. והדבר עולה היטב עם לשון הרמב״ם בהלכות תשובה שם (הלכה ד), חטא חטא אחד הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה, עשה מצווה אחת הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. ע״ש. דחטא אחד מכריע את האדם עצמו אם להיות צדיק או רשע, ושם הצדיק או הרשע שלו יכול להכריע את כל העולם כולו. כלומר, שם הצדיק או שמכריע את המדינה, אבל לא הזכות שעשה, שהיא רק מכריעה את שם הצדיק שלו.
ואם כן אפשר לפרש את הגמ׳ בקידושין שהעולם נדון אחר רובו אם יש רוב זכויות או עבירות, בשני פנים. באופן אחד, שהעולם נדון אחר רובו של צדיקים או רשעים, והם נקבעים על פי הקריטריון אם יש רוב זכויות או עבירות. ובאופן אחר, שהעולם נדון אחר רובו אם יש רוב בעלי זכויות או בעלי עבירות, ובעלי הזכויות והעבירות, כמובן, נקבעים ע״פ רוב הזכויות או העבירות שלהם.
ואף שנתבאר כי מספר הצדיקים הוא המכריע, עדיין יש לתמוה, כי לכאורה צריך שיהיה רוב במספר הצדיקים כדי להכריע לזכות. כך בהכרח משמעות הגמרא בקידושין, וכ״כ הרמב״ם בהלכות תשובה (שם), שאם היו עוונותיהם מרובין מזכויותיהן מיד הן נשחתין. ואם כן, מה לי בעשרה או מאה צדיקים בסדום כיון שיש עשרת מונים רשעים כנגדם.
במאמר המוסגר, בביאור דברי אברהם השופט כל הארץ לא יעשה משפט, ביאר רש״י בפשיטות דמי שהוא שופט כה נעלה ודאי צריך להיות משפטו משפט אמת. הספורנו, לעומת זאת, פירש, כי בהיותך שופט כל הארץ, אם תדין את כולה אחרי הרוב תשחית אותה לעולם בלי ספק, כי רוב בני אדם רשעים. ומבואר בזה דלא כפשט הגמרא והרמב״ם, דגם אם רוב בני האדם רשעים, בהכרח אין המדינה נשחתת, שאם לא כן היה כל העולם נשחת.
ומכל מקום, כיון שהדין הוא להכריע לזכות או לחובה על פי רוב הצדיקים או הרשעים, טענתו הראשונה של אברהם האף תספה ולא תישא למקום למען חמישים הצדיקים, לכאורה אינה עומדת. כי גם עם חמישים צדיקים, עדיין סדום והכרכים מצד הדין צריכות להיות מוכרעות לחובה. ונראה שמשום כן הקדים והזכיר מקצת הטענה של השלב השני, שגם אם סדום צריכה להיות מוכרעת לחוב, אכתי האף תספה צדיק עם רשע, ועל הצדיקים שבה יש לחוס.
והיא גופא, מדוע ניגש אברהם לבקש על סדום להינצל בגין מניין הצדיקים אף שרובה רשעים וצריך להיות דינה לחובה, נראה לבאר כך.
כשבא הקב״ה להכריע את דינה של מדינה או דינו של מקום, מצד הדין נוסח השאלה שעומדת לדיון הוא האם טוב לו לעולם יותר שיעמוד עם אותו מקום או בלעדיו. וכשכך נוסח השאלה, התשובה ניתנת ע״פ קריטריון ברור ופשוט. אם רוב המדינה הוא לטוב, עדיף להשאיר את המדינה, כי אז מתרבה הטוב בעולם, אך אם, לא עלינו, רוב המדינה הוא רע, טוב לו לעולם שימשיך בלעדיה.
והנה, כשבא כוח חיצוני כמו כוח התפילה של אברהם, יכול הוא להשפיע על נוסח השאלה ועל מהות הדיון. אברהם מבקש מהקב״ה להימנע מהשיקול הטכני האם עדיף עם הסדום או בלעדיה, אלא להעלות לדיון את השיקול האם יש בסדום פוטנציאל וגרעין נכון לחזור למסלול המוטב. כך, אברהם משנה את נוסח השאלה להאם נמצא בסדום מניין הצדיקים שיכול להרים את העיר אל על, בעתיד, במקום לדון האם קיים רוב של צדיקים ושל טוב בהווה. מניין הצדיקים הוא גרעין וליבה שיכול להפריח את השממה הרוחנית, ללמד ולהרבות את הטוב, ולכן הוא הקריטריון ככל שמה שמונח על הכף הוא הפוטנציאל להרבות בטוב. הנה כי כן, בכוחה של התפילה להסיט את הדיון מהקיים אל הפוטנציאל ומההווה אל העתיד.
הרב שטיינמן באיילת השחר עה״ת גם כן דיבר בעניין כוחה של תפילת אברהם להציל את סדום ע״י חמישים הצדיקים, ושאל על כך שתי שאלות. ראשית, רש״י כתב שאברהם לא התפלל על פחות מעשרה מכיון שאצל נח היו תשעה ולא ניצל העולם, ויש לתמוה, שהרי אצל נח לא הייתה תפילה שתבוא ותשנה מהדין הרגיל ללכת אחר הרוב, ואם אין תפילה, לא תשעה, לא עשרה ולא אלף יכולים להציל את העולם כל עוד מספר הרשעים עולה עליהם. ושנית, אם כוח התפילה משנה מהדין והמשפט להכריע ע״פ הרוב, מהו שאומר אברהם השופט כל הארץ לא יעשה משפט. אדרבה, כך המשפט להכריע לחובה ואברהם הוא שרוצה לשנות מהמשפט.
ומיהו, לפי מה שנתבאר שאברהם טען בשני שלבים, בשלב אחד למען המקום ובשלב השני למען הצדיקים, הקושיא השנייה לא קשה כלל. את הטענה השופט כל הארץ לא יעשה משפט, הביא אברהם כדי לתמוך בכך שהצדיקים צריכים להינצל, כי כך המשפט, הדין והאמת. והטענה לגבי הצלת המקום, לפנים משורת הדין, לא הובאה כאן אלא קודם לכן.
ובעניין מה שאצל נח לא הייתה השפעה חיצונית של תפילה, ובכל זאת אחז אברהם שה׳ הלך לפי מידת העתיד והפוטנציאל, נראה להסביר כך. הן אמנם, דין הוא גם לגבי מדינה וגם לגבי כל העולם לנטות אחר הרוב. וכך היה הדין גם לגבי דור המבול, וכפי שכתב הרמב״ם, וכן כל העולם כולו, אם היו עוונותיהם מרובים מזכויותיהם מיד הם נשחתים, שנאמר (בראשית פ״ו פ״ה) וירא ה׳ כי רבה כעת האדם. בכל זאת, היה ברור לאברהם שה׳ בדק גם את הפוטנציאל, כי בניגוד לשאלה האם עדיף לעולם להשאיר את המדינה או להישאר בלעדיה, השאלה האם עדיף לעולם להישאר או להיות חרב בעלת משמעות גדולה הרבה יותר. ללא מדינה רעה ניתן להגדיר שהעולם כולו מרוויח, אך ללא העולם כולו לא נותר מי שירוויח. אם כן, כשכל העולם כולו על כף המאזניים, ה׳ בודק בהכרח גם את הגרעין והפוטנציאל להצמיח טוב, ובדור המבול שלא היו בו יותר מתשעה צדיקים, אפילו הגרעין הקטן ביותר לא היה.
ומשל למה הדבר דומה, לשתי ישיבות, נכנה אותן י׳ ומ׳, שמקבלות אליהן תלמידים, כל אחת בדרכה. בישיבה מ׳, נניח, מקומות מוגבלים לרישום וישנם מועמדים רבים לקבלה. לישיבה יש מבחן או סולם מסויים על פיו היא בוחנת את התלמידים, ומקבלת סך מסויים של תלמידים שקיבלו את הציונים הגבוהים בסולם. נוסח השאלה בקבלת תלמיד, בישיבה מ׳, הוא האם עדיף לישיבה להמשיך עם תלמיד זה או בלעדיו, ויבוא תלמיד אחר במקומו. זהו גם הנוסח שהיה בדור המבול ובסדום מצד הדין, האם עדיף לעולם להמשיך עם מדינה זו או בלעדיה. מאידך, ישיבה י׳ פחות מקובעת על סך מסויים של תלמידים, ומבחינתה כל מי שעשוי להתאים לישיבה, לגדול בה ולהתפתח בדרכה, יכול וצריך להתקבל. בישיבה זו, נוסח שאלת הקבלה לכל תלמיד אינו האם עדיף להמשיך עם תלמיד זה או אחר, אלא האם בתלמיד שלפנינו יש את הלב והפוטנציאל לגדול ולהתעלות בישיבה. במידה זו רצה למדוד ה׳ את דור המבול ואת סדום לאחר תפילת אברהם, אך לא מצא בהם פוטנציאל ולכן לא המשיך עימם:
תגובות
הוסף רשומת תגובה