ושמרת ושמרתם

ושמרת ושמרתם

בעקב (פרק ז פסוק יב), והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ע״כ. ובפסוק הקודם בפרשה הקודמת כתב, ושמרת את המצווה ואת החוקים ואת המשפטים אשר אנוכי מצווך היום לעשותם. ע״כ.

הרי שפתח, בסוף פרשת ואתחנן, בלשון יחיד, ושמרת ומצווך, והמשיך, בתחילת פרשת עקב, בלשון רבים, תשמעון ושמרתם ועשיתם. כל שינוי לשון, כגון השינוי כאן, מיחיד לרבים, צריך ביאור. כאשר מדובר בפסוקים סמוכים, התמיהה עולה אף יותר.

בקידושין, דף לט ע״ב, אומרת המשנה, כל העושה מצווה אחת מטיבין לו ומאריכין לו ימיו ונוחל את הארץ. ע״ש. ופרש״י, מטיבין לו, משמע בהאי עלמא, ונוחל את הארץ, חיי העולם הבא. והקשתה הגמ׳ מהמשנה הפאה (פ״א מ״א), אלו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכו׳, דהיינו שרק עבור חמש המצוות שמפורטות שם ישנו שכר גם בעוה״ז וגם בעוה״ב, בניגוד למה שמובן מהמשנה שלכל מצווה מטיבין לו בעוה״ז ונוחל את הארץ בעוה״ב.

תירצה הגמ׳, אמר רב יהודה, שהמצווה האחת המוזכרת במשנה אינה סתם מצווה אחת, אלא שכל העושה מצווה אחת יתירה על זכויותיו מטיבים לו ודומה כמי שקיים כל התורה כולה. כלומר, על ידי מצווה אחת שעל ידה רבו מצוותיו על עבירותיו, נחשב כאילו קיים את כל המצוות וכך זוכה לעוה״ז ועוה״ב. ואפשר שכוונתו שכאילו קיים את כל המצוות, ובכללן המצוות שבמשנה בפאה, ולכן זוכה לעוה״ז ועוה״ב כפי שזוכה מי שמקיים אותן ממש, וילע״ב.

המשיכה הגמ׳ ותמהה, מכלל דהנך, המצוות שבמשנה פאה, אפילו בחדא נמי. ואין יעלה על הדעת שע״י מצווה אחת יזכה לשכר גדול בעוה״ז ובעוה״ב אע״פ שרובו עוונות. והעמידה הגמ׳, אמר רב שמעיה, לומר שאם הייתה שקולה מכרעת. כלומר, בניגוד למצווה רגילה שבה דרוש רוב מצוות כדי שיחשב כאילו קיים כה״ת כולה ויזכה לשכר גדול, המצוות שבמשנה בפאה מכריעות גם כשהמצוות שקולות לעוונות.

ואולי הפשט בזה, עה״ד הנ״ל, שאכן כל הטעם שמי שרבו מצוותיו זוכה לשכר בעוה״ז ובעוה״ב, הוא משום שרובו ככולו וכאילו קיים את כל המצוות כולן, ובכללן המצוות המיוחדות שבפאה, וזוכה על ידן לשני העולמות. אולם, אין אדם צריך באמת להיות מוגדר כזכאי ע״י שרובו ככולו זכות, כדי להנות משכר בעוה״ז ובעוה״ב. הדעת נותנת שהמעלה היתירה והשכר הגדול של המצוות המיוחדות שבפאה אינם יכולים לתפוס באדם שמוגדר כחייב, שרובו ככולו עוונות, אבל באדם שקול, שאינו זכאי ואינו חייב, הם יכולים לתפוס.

אשר על כן, אכן אדם שלא קיים אף אחת מהמצוות המיוחדות שבפאה, צריך להיות רובו ככולו זכות. אדם כזה כאילו קיים כה״ת כולה, וכאילו קיים גם את המצוות שבפאה. מכיון שאדם זה מוגדר כזכאי, אזי הוא בפרט לא חייב, והמצוות המיוחדות שכאילו קיים מנחילות אותו לשני העולמות. ברם, אדם שקיים את המצוות המיוחדות, די לו להיות בינוני, מחצה על מחצה, ושלא יהיו כנגדו רוב עוונות, ואז יזכה לשכר בעוה״ז ובעוה״ב עבור המצוות המיוחדות שקיים.

והנפקא מינא, שאדם שרובו זכות נחשב כאילו קיים כה״ת כולה, משום שרובו ככולו, ורק כפועל יוצא כאילו קיים גם את המצוות שבמשנה בפאה וזוכה בעטיין לשני העולמות. מנגד, אדם שזכויותיו כחובותיו, גם אם בין זכויותיו נמצאות המצוות המיוחדות, אינו נחשב כמי שקיים כל התורה כולה. הוא אינו מוגדר כזכאי, ומן הסתם יש לכך משמעויות רבות. בהתאם, הטעם שזוכה לשכר בעוה״ב ובעוה״ב הוא רק משום המצוות המיוחדות שקיים בפועל.

אכן, מלשון הגמרא, שאם הייתה שקולה מכרעת, משמע שמי שזכויותיו וחובותיו שוות ויש לו מצווה מיוחדת מהמוזכרות בפאה, הרי הוא מוכרע ממש להחשב כזכאי. לא כהסבר הנ״ל. ובאמת כך נקטו המפרשים, וביניהם רש״י, וילע״ב ואכמ״ל.

עכ״פ, המשיכה הגמ׳ והקשתה, וכל העושה מצווה אחת יתירה על זכויותיו מטיבין לו, בתמיה, ורמינהו, כל שזכויותיו מרובין מעוונותיו מריעין לו, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, וכל שעוונותיו מרובין מזכויותיו מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת ממנה. הרי  שמי שזכויותיו מרובים אין מטיבים לו בעוה״ז, כדי שיבוא שלם ונקי ויטול שכר בעוה״ב. והיפוכו במי שחובותיו מרובים.

אמר אביי, דעבדין ליה יום טוב ויום ביש. פירוש, שאכן אין כוונת המשנה שזוכה לשכר בעולם הזה, ודלא ככל מה שנתפרש לעיל. כוונת המשנה, אומר אביי, שמטיבים לו בעוה״ז בזה שמריעים לו ובכך מתקנים עבורו יום טוב, כלומר עולם הבא מושלם. וכך להפך לגבי רשע.

רבא לא מקבל את דברי אביי, ולדעתו כוונת המשנה מתפרשת כפי שנתפרש עד כה שמטיבים לו ממש בעוה״ז, והברייתא, הא מני, רבי יעקב היא, דאמר שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. דתניא, רבי יעקב אומר, אין לך כל מצווה ומצווה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצידה שאין תחיית המתים תלויה בה. פירוש, ששכר המצווה תלוי בתחיית המתים, ולכאורה כוונתו בתחיית המתים לעוה״ב, אבל אכמ״ל. ועכ״פ, הברייתא שאומרת שאין שכר מצוות בעוה״ז כרבי יעקב, והמשנה ככל החולקים עליו.

ומקשים המפרשים על רבי יעקב, שהרי התורה עצמה במקומות רבים מאוד הבטיחה טובה בעולם הזה עבור קיום מצוות, וכיצד אפשר לומר שאין שכר מצוות בעוה״ז כלל.

הרמב״ם בהלכות תשובה, פרק ט ה״א, מאריך ביישוב קושיא זו. תמצית דבריו, שבודאי עיקר השכר על קיום התורה וידיעת ה׳ שבעקבות הקיום, הוא חיי העולם הבא, שהוא עולם הנפשות. אמנם, ה׳ הבטיח בתורה שאם נקיים את התורה בשמחה, יסיר מאיתנו כל הדברים המונעים מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב, וישפיע לנו את כל הטובות המחזיקות ידינו לעשותה. כל זאת, כדי שנהיה פנויים ללמוד ולקיים את התורה, ונזכה בכך לחיי העולם הבא, ואם לא נלמד ונקיים, ח״ו, יהיה להיפך. וזהו עניין הברכות והקללות שבתורה שהן בענייני העולם הזה.

המהרש״א ענה אחרת, וחילק בין יחיד לרבים. כל הייעודים הטובים שבתורה, אומר המהרש״א, נאמרו לציבור. בזכות מעשיהם הטובים של הציבור, זוכים הם בברכות גם בעולם הזה. לעומת זאת, היחיד שזכויותיו מרובות, מריעים לו בעולם הזה כדי להיטיב לו לעולם הבא. ולכאורה הטעם בזה, לפי שעניין שכר ועונש שייך לכל אדם בפנ״ע כיחיד, ולכן גם עניין ההרעה בעוה״ז לצדיק כדי לתקנו ולנקותו לעוה״ב הוא עניין אישי ואינדבדואלי, ולא שייך לכלל. הכלל והציבור, בהתאם, זוכים לטובות הכלליות ששייכות בכולם, כגון גשמים ושלום וכו׳, שכן לא שייך לתקנם בעוה״ז כציבור עבור עוה״ב שלהם כיחידים. 

ואפשר שלחילוק זה, בין יחיד וציבור, כיוונו הפסוקים שבסוף פרשת ואתחנן ובתחילת פרשת עקב. ביחיד אמרינן ששכר מצוות בהאי עלמא ליכא, ולכן הפסוק בואתחנן אומר ליחיד ושמרת את המצווה וכו׳ היום לעשותם. כלומר, היום, בעוה״ז, לעשותם, אבל רק מחר, בעוה״ב, לקבל שכרם.

רבים כן מקבלים שכר, ועליהם נסוב הפסוק בפרשת עקב. והיה עקב תשמעון ושמרתם ועשיתם אותם, ואז ממילא, בעוה״ז, ושמר ה׳ לך את הברית ואת החסד וכו׳, ויתן לך שכר גדול תכף ומיד בעוה״ז.

אפשר שמונח כאן גם יסוד אחר. הנה, גם אם הציבור בכללותם חוטאים וחטאים, זכות היחידה יכולה להועיל להם. כלומר, הציבור עדיין נדון כציבור חייב, אבל הזכות של היחיד הצדיק עומדת לו. יחיד צדיק אולי לא יכול להחשיב את הציבור לציבור זכאי, אבל זכויתיו יכולות לעמוד לטובת הציבור. וכל זאת רמוז בפסוקים. בתחילה ושמרת את המצווה, דהיינו שהיחיד נוהג כהוגן ובצדיקות, וממילא, והיה עקב תשמעון, שעקב השמירה של היחיד נחשב כאילו הרבים שמרו את המצוות והזכות עומדת להם.

על דרך זו, האחרונה, אפשר גם לבאר את הפסוק בפרשת ראה (פרק יא פסוק כו), ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. פתח בלשון יחיד, ראה, וסיים בלשום רבים, לפניכם, לפי שזכות היחיד הזכאי עומדת אף לרבים החייבים: