אם יהיה אלוקים

אם יהיה אלוקים

בויצא (פרק כח מפסוק כ), וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוקים עמדי ושמרני בדרך הזה וכו' והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ע"כ. היינו, מפרש רש"י, שיעקב אמר שאם ישמור לו ה' הבטחות הללו שהבטיח להיות עימו, כמו שאמר והנה אנכי עמך וכו', אז אם יעשו לו את אלה אף הוא יעשה את זאת, והאבן הזו וכו' יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן עשר אעשרנו.

ושאלו המפרשים, הרי דבר תימה הוא. כיצד היה אומר יעקב לשון אם, כביכול מסופק אם יתקיים מה שנדר לו הקדוש ברוך הוא. ועוד קשה, שהרי כלל ידוע הוא שטוב מזה שאינו נודר כל עיקר (נדרים דף כב), ואם כן מדוע יעקב נדר. זאת ועוד, כיצד יעקב קושר קשר בין המעשים הטובים שיעשה יחד ובכריכה אחת עם פרסים כגון לחם לאכול ובגד ללבוש, והרי דברי המשנה באבות (פרק א משנה ג) ידועים לכל בר בי רב, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס.

יעקב ניסח את דבריו בלשון תנאי לא משום שהיה לבו נוקפו בהבטחה שהבטיחו ה', אומר הרד"ק, כי ידע שה' יקיים לו הבטחתו. אלא לא היה התנאי אלא מהפחד שמא יגרום החטא ואז בדין לא תהא ההבטחה מתקיימת. וכן כתב גם הרמב"ן והביאו מפרשים נוספים. ועוד כתב הרמב"ן, שיתכן עוד על דרך הפשט, שבכל העתיד יאמר הכתוב כן, כמו עד אשר אם עשיתי וכן ואם יהיה היובל לבני ישראל, כלומר אם במשמעות של בבוא ולא כאילו יש בדבר ספק אם יבוא. הרא"ש כתב בדומה לזה, שאין במילה אם משמעות של ספק ופקפוק, אלא שהיה אומר בלשון שבועה, אם יהיה אלוקים עמדי כמו כה יהיה עמדי וכה ישמרני וכו'.

בין אם יעקב היה בטוח שכל ההבטחות שהבטיח לו הי"ת תתקיימנה ובין אם פקפק בדבר שמא יגרום החטא, העמיד יעקב נדר ואמר האבן הזו יהיה בית אלוקים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך. ואם תאמר, סוף סוף מדוע יעקב בכלל הוצרך לנדור, והרי נדר הוא דבר שלילי אפילו אם מקיימים אותו, הביאו על כך המפרשים את דברי חז"ל במדרש רבה, מאי לאמר, לאמר לדורות שיהיו נודרין בעת צרתן. אך עדיין הדבר אינו מיושב היטב. ראשית, יש להבין, מדוע בעלמא נדר הוא דבר שלילי וכיצד לעיתים, בעיתות צרה, הופך הוא לדבר חיובי. ושנית, עד כמה שבאותן עיתות צרה הופך הנדר לחיובי, מפני מה אומרים חז"ל שהיה עניין בנדר של יעקב רק עבור הדורות הבאים. ממה נפשך, אם במצבו של יעקב היה מקום לנדור ויש מה ללמד לדורות הבאים שידרו גם הם בכאלו מצבים, אזי הסיבה שיעקב נדר היא מפני שטוב היה לו לנדור באותה עת, ולא צריך להגיע לכך שגם הדורות הבאים ילמדו ממנו. בלאו הכי מעשה אבות סימן לבנים ויש ללמוד ולדרוש כל צעד ושעל של האבות הקדושים. אחרת, אם לא הייתה במצבו של יעקב הצדקה לנדור, מה לימוד יש בכך לדורות הבאים, הרי לא אמורים לנדור בכי האי גוונא.

הגמרא בראש השנה (דף ג ע"ב) דנה האם המלך דריוש החמיץ ונעשה רשע כבר בזמן עליית עזרא מבבל, ורצתה לטעון שלא, שהרי ציווה דריוש לתת לכהנים את כל צרכיהם לבית המדרש, ולכאורה מוכח מכך שהיה צדיק בזמן עליית עזרא. טענה הגמרא מנגד, הרי באותם פסוקים עצמם בעזרא אומר דריוש כי הוא נותן לכהנים את כל אלה כדי שיהיו מקריבים קרבנות ומתפללים על חיי המלך ובניו, הרי שלא עשה לשם שמים אלא להנאת עצמו. חוזרת הגמרא וטוענת, הרי מה בכך שעשה להנאת עצמו, והרי עדיין מעשיו משובחים שכן למדנו בברייתא שהאומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי העולם הבא הרי זה צדיק גמור. אם כן, אף על פי שדריוש תרם לבית המקדש כדי שיתפללו היהודים עליו ועל בניו, אין בזה כדי לפקפק בצדקתו. ענתה הגמרא, לא קשה, כאן בישראל וכאן בעובדי כוכבים.

ומהו החילוק המהותי בין ישראל לבין עובד כוכבים, מבאר רש"י, כאן בישראל שלבו לשמים ואם מריעין לו בחייו אינו קורא לו תיגר אלא תולה היסורין בעוונו, אבל עובד כוכבים אם אין מטיבין לו כגמולו קורא תיגר. דהיינו, הישראל אינו קורא תיגר אם הדברים הטובים שחשב עליהם כשנתן את הצדקה לא התקיימו, משום שהוא בוטח בה' ומבין שנעלמות דרכיו. הוא יודע ומפנים שיש קשר בין מעשים טובים ורעים לבין שכר ועונש, הוא מכיר בסגולות מיוחדות כגון צדקה המצילה ממוות וכדו', אבל באותה עת היהודי יודע שישנם נעלמים בהנהגת העולם שאינם ידועים לו. לפעמים צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ואין שום סיבה לקרוא תיגר אם קורים דברים שההסבר להם אינו מובן כאן ועכשיו. יהודי כזה, אם נותן צדקה וחושב על כך שהדבר עשוי לסייע לו אך באותה עת יודע כי יתכן שחשבונות הקב"ה יהיו מורכבים יותר, אין במחשבה שלו שום פגם, עד כדי שיחשב אותו יהודי כצדיק גמור. הוא לא נותן את הצדקה עבור תגמול מסויים שאם לא יגיע שוב יתהה על הראשונות, אלא כל מהלך והנהגת חייו הם ברדיפה לקיים מצוות ולנהוג בדרך הישר. אף רש"י הדגיש זאת בפירושו, הרי זה צדיק גמור, אם רגיל בכך. כלומר, שנוהג האדם באופן טוב כי הוא רגיל בכך ואלו הם חייו, כי הוא מסתכל באופן כללי על הנהגת ה' בעולם ולא באופן ממוקד וחסר על מעשה וגמול מיידי.

התוספות ציינו את המשנה באבות, אל תהיו כעבדים המשמין את הרב על מנת לקבל פרס, שכביכול סותרת לאמור בגמרא כי האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיו בני וכו' הרי זה צדיק גמור, אך השיבו כי גם דברי המשנה באבות אינם מוסבים אלא על אומות העולם שתוהין על הראשונות, כפי שכתב רש"י. אכן, לא מסתבר שהמשנה הסתומה באבות תתייחס ותפרט בעניין מידותיהם של עובדי כוכבים. מן הסתם, וכן כתב התוי"ט באבות, כל דברי הגמרא שמדובר בעכו"ם אינם אלא לדוגמא בעלמא, אבל הכוונה לכל אדם, גם מישראל, שתוהה על הראשונות כאשר אינו רואה מיד את הפרס על המעשה הטוב, וזאת מלמדת אותנו המשנה באבות. בין אם מדובר ביהודי ובין אם מדובר בגוי, כאשר הוא נותן את הצדקה וההסתכלות שלו איננה כוללת, על הנהגת ה' בעולם, אלא רק בראייה הצרה שמוכרחת להיות תוצאה טובה מיידית על מעשה טוב, הרי זה אדם שאינו בבחינת רגיל בכך, כלשון רש"י, כי אי אפשר להגדיר את חייו כחיים של טוב, אפילו אם באמת עושה הרבה מעשים טובים, אלא רק כאוסף של מעשים בודדים טובים, תהא הכמות שלהם אשר תהא, שאותו אדם תמיד יושב ומצפה לקבל גמול על כל אחד מהם. אדם כזה, אי אפשר לדון את חייו כחיים של טוב, ואפילו מעשיו הטובים באים יחד ומפני השקפה מעוותת. לכן, אם כך כוונותיו, אינו נחשב לצדיק גמור, ומשמע בגמרא בראש השנה שאולי נתפס בו אף תואר רשעות.

יעקב אבינו, כמובן, חי חיים של טוב. יעקב הרי הוא צדיק גמור, הרגיל בעשיית טוב, ואינו מחשב גמול כנגד מצווה, מצפה לו ותוהה על הראשונות אם אינו מגיע במהרה. הוא רואה באופן כולל את הנהגת ה' בעולמו, ובוטח ומאמין כי יש דברים נפלאים ממנו. לא בלבד שיעקב אינו מניח שיקרו דברים טובים כתוצאה ישירה של מעשיו הטובים, אלא אפילו את קיום ההבטחות המפורשות שה' הבטיח לו לא לוקח יעקב כדבר המובן מאליו. הנהגת ה' בעולם מורכבת ויכולה לקחת בחשבון דברים נוספים מעבר להבטחה, שמא יגרום החטא וכדומה. ואם מתוך כוונה ואמונה זו בא יעקב, מובן וברור כי אין כל פגם בכך שהעמיד את הבטחת הקב"ה בספק, כי הרי יהודי מאמין צריך לדעת שהבטחותיו של הקב"ה עומדות תחת תנאים והגבלות מסויימים, ידועים ושאינם ידועים. כמו כן, אין שום פגם בכך שיעקב מקשר בין פעולות טובות לבין שכר טוב, כפי שהנותן צדקה כדי שיחיה בנו, והוא רגיל בנתינת צדקה ועשיית טוב, הרי זה צדיק גמור. כל יהודי מאמין אמור וצריף להאמין בקשר בין מעשים טובים לבין שכר, אלא שהוא אינו צריך להעמיד את הדבר בקשר סיבתי מבודד מחשבונות נוספים שיש להי"ת בעולמו. אדרבה, אין יותר מתאים ליעקב לעשות מאשר להעמיד את שני העקרונות בכפיפה אחת, האמונה הבסיסית שמעשים טובים מובילים לשכר, אך תוך ידיעה שהשכר עשוי לבוא בצורות שונות משום שלהקב"ה יש את הדרך שלו להנהיג את העולם וליתן לכל אחד את הראוי לו בכמות ובזמן הראויים לו.

הוסיף יעקב ונדר נדר שיעשה את אותם מעשים טובים, אף על פי שנדר הינו דבר מגונה, אומרים חז"ל, כדי ללמד את הדורות הבאים שיש מקום לנדר בעיתות צרה. אכן, יעקב עצמו לא צריך את הנדר. נדר הוא דבר מגונה, מסביר הרש"ר הירש במקום,  משום שאדם צריך בכל רגע לחשב ולעשות את מה שטוב ולא לעשות עוול. החובה של פלוני לפעול כך או אחרת בנקודת זמן מסויימת לא אמורה להיגזר משום דבר מלבד שיקולי הראוי והמגונה של אותה העת. אדם הנודר, אפילו אם לבסוף מקיים את נדרו, הרי הוא מכריח את עצמו מבעוד מועד לנהוג ברגע עתידי באופן מסויים. כאשר האדם מגיע אל אותו רגע עתידי, הוא בוחר בבחירה הטובה לא מפני שהיא טובה אלא מפני שהוא כבר הכריח את עצמו בשלב מוקדם שזו הבחירה שהוא צריך לעשות. במקום לבצע שתי בחירות טובות בשני רגעי זמן, הנודר מבצע בחירה טובה ברגע הראשון ומפקיע מעצמו את אפשרות הבחירה ברגע השני, ודבר זה מגונה עד למאוד. אדם כשר צריך לבחור בטוב ולא רק לעשות טוב. אין משמעות לעשיית טוב כאשר איננה באה מבחירה, ואדרבה, הנודר כביכול מאדיר הסתכלות עקומה שהקב"ה ברא את העולם בשביל שיהיה בו טוב ולא בשביל שבני האדם יבחרו בטוב. אם כן, נדר הוא בדרך כלל דבר מגונה. עם זאת, לפעמים ישנו מצב שבו יש מקום להכפיף את העתיד להווה ולחייב עשיית טוב בעתיד אפילו אם היא באה תוך שלילת אפשרות הבחירה באותה נקודת זמן עתידית. עת כשרה לדבר היא למשל עת צרה. עת צרה, מטבע הדברים, אינה עת רגילה בחייו של האדם. בעת צרה האדם מגיע אל איזשהו קצה ואל איזושהי מדרגה שאינו נמצא בה בדרך כלל, וטבע העולם שלאחר שתחלוף הצרה גם לא ישאר באותה מדרגה. עבור אותה ירידה שכמעט מוכרח שתיקרה, אומר המדרש, ישנו מקום להשתמש בכלי הנקרא נדר. ישנו מקום לאכוף ולחייב בהווה בחירה עתידית בטוב, כאשר ההווה קורה במדרגה גבוהה שהאדם חושש, ובצדק, שתכף יאבד ותחמוק ממנו.

אם כן, יעקב אינו נודר עבור עצמו אלא עבור הדורות הבאים. הרי יעקב, הגם שכעת הוא בעת צרה, לא יאבד את מדרגתו הגבוהה גם לאחר שהצרה תחלוף, ולכן אינו צריך לאכוף את עצמו כעת לעשות בחירות טובות בעתיד. גם בעתיד יעקב יבחר בדיוק באותן בחירות טובות. בכל זאת יעקב נודר עבור דורות ההמשך, וזאת אפשר לבאר בשתי דרכים. באופן אחד, וכן הפשט, ילמדו הדורות מהפעולה של יעקב וינדרו נדרים לעצמם בעיתות צרה כדי לנסות להמשיך ולשמר את המדרגה היותר גבוהה כמה שאפשר, כאמור. אך אפשר לומר גם באופן נוסף, יותר מחודש, שיעקב אינו מלמד את הדורות הבאים לנדור אלא מחייב את בניו ובני בניו באותו נדר שנודר כעת. הירידה שבאה לאחר עת הצרה אינה ירידה המתרחשת בחייו של יעקב, כי יעקב לעולם בעת צרה, כפי שהביא רש"י על הפסוק וישב יעקב (פרק לז פסוק א), וישב ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו', אלא הינה הירידה של בניו ובני בניו עד סוף כל הדורות עת הם באים אל המנוחה ואל הנחלה ומרגישים שבעים ומדושני עונג. יעקב אינו רק מלמד אלא גם קובע הנהגות טובות, מצוות ויסודות לכל יהודי באשר הוא, בין אם נמצא בצרה ומקבל תזכורות תכופות לשוב אל ה' ובין אם יושב לבטח וחש כאילו לא חסר לו דבר. כל יהודי בכל מצב, יש לו את המחוייבות הבסיסית שהעמיד יעקב שמכריחה אותו להיות בבחינה מסויימת של טוב שאותה יכול למנף ולפתח למדרגה והנהגה טובות באמת: