נאמנות בניקור גיד
נאמנות בניקור גיד
בוישלח (פרק לב פסוק לג), על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד היום הזה כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה. ע"כ.
המשנה בריש מסכת גיטין אומרת כי כל שליח המביא גט, אם הביאו השליח ממדינת הים לארץ ישראל, צריך השליח לומר לפני שנותן הגט לאשה את הנוסח של בפני נכתב ובפני נחתם גט זה. הגמרא מביאה כי לדעת רבה טעם האמירה הוא משום שאין בני חוץ לארץ בקיאין לשמה, כלומר שאינם יודעים שצריכים לכתוב את הגט לשם האשה המתגרשת הזאת דווקא, וחסרון הכתיבה לשמה של האשה המתגרשת הזאת פוסל את הגט. לכן לדעתו תיקנו חכמים שיאמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ואנחנו נשאל אותו האם זה נעשה לשמה. לדעת רבא טעם האמירה הוא אחר, משום שאין עדים מצויים לקיימו, דהיינו שאין בארץ ישראל עדים שמכירים את חתימת בני חוץ לארץ, ואין זה שכיח שיבואו עדים מחוץ לארץ לארץ ישראל כדי לקיים את החתימות לפי שאין שיירות מצויות. לכן תיקנו חכמים שיאמר השליח בפנו"נ ותחשב אמירה זו כקיום חתימות העדים שבגט.
בעמוד ב, שואלת הגמרא שאלה לדעת רבה. ולרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה, ליבעי תרי מידי דהוה אכל עדיות שבתורה, כלומר, אם אנחנו באים להסתמך על השליח שהגט נעשה כדין, מדוע די בשליח אחד ואין אנו מצריכים שני בני אדם כפי שבכל התורה מצריכים לעדות שני עדים. עונה הגמרא, עד אחד נאמן באיסורין, ופרש"י, שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב. עכ"ל. ממשיכה הגמרא ושואלת, אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין, כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא, אבל הכא דאיתחזק איסורא דאשת איש והוי דבר שבערווה ואין דבר שבערווה פחות משניים. פירוש, מסביר רש"י, באופן שלנו הוחזק איסור באשה שהרי אנו יודעים משכבר שהיא אשת איש, וכמו כן אין דבר שבערווה פחות משניים, כלומר, ראוי להתירו בפחות משניים, שכן לומדים בגזירה שווה דבר דבר מממון כי מצא בה ערוות דבר ועל פי שניים עדים יקום דבר, ובאופן כזה שהוחזק איסור וגם מדובר בדבר שבערווה ודאי אין להתיר בפחות משניים. עונה הגמרא כי בעניין גט המצב קל יותר מפני שרוב בקיאין הן, ואפילו לרבי מאיר שחושש למיעוט, סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי, ורבנן הצריכו עדות והסתפקו בעדות השליח אף על פי שהוא עד אחד כדי לא להאריך את זמן עיגונה. כך בפשטות.
על כל פנים, למדנו בין השיטין כי עד אחד נאמן באיסורין, וכפי שביאר רש"י, הרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה, שחיטה וניקור גיד וחלב. וכן דבריו של רש"י במסכת יבמות (דף פח ע"א), והוא ודאי פשיטא לן דסמכינן עליה כל זמן שלא נחשד, דאי לאו הכי אין לך אדם אוכל משל חברו ואין לך אדם סומך על בני ביתו. עכ"ל. אם עד אחד לא יוכל לומר שניקר את הגיד מן הבשר, למשל, ועל כל צעד ושעל יצטרכו עדות גמורה של שני עדים, לא יוכלו להתקיים אפילו דברים פשוטים ומצויים כדוגמת ארוח של אדם אצל חבירו, ואפילו לבני הבית תהיה בעיה לאכול האחד מפרי ידיו של רעהו אלמלא יעמדו עדים על הדבר, ומציאות זו איננה מתקבלת על הדעת.
כאמור, רש"י בגיטין הביא כדוגמא לדברים שהאמינה בהם תורה לכל אחד ואחד מישראל הפרשת תרומה, שחיטה, ניקוד גיד וחלב. בסוגיא ביבמות (שם), המקרה עליו מדבר רש"י הוא כשיש לפנינו חתיכה שהיא ספק חלב ואסורה ספק שומן ומותרת ומעולם לא הוחזקה החתיכה להיות אסורה. עוד מבואר שם בגמרא, שבמידה שהדבר שמסופקים לגביו הוחזק קודם לכן באיסור, אין עד אחד נאמן עליו אלא אם כן בידו לתקן הדבר, ולכן אדם נאמן על הטבל ועל ההקדש והקונמות כיוון שבידו לתקנם או לפדותם. ממילא, טוענים תוספות על רש"י (שם בגיטין ד"ה עד), לא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה, דבהנהו נאמן אף על גב דאיתחזק איסורא משום דבידו לתקנם, ושחיטה אף על גב דהשתא אין בידו לתקנו מעיקרא היה בידו לשחוט וכו'. ואם כן אין זה דין עד אחד נאמן באיסורין אלא דין שאדם נאמן כשהדבר בידו במקום שיש חזקת איסור. וכמקור לדין עד אחד נאמן באיסורין הביאו תוס' את דין הנידה הסופרת לעצמה. ע"ש. לדעת רש"י, מסביר הבית הלוי, את הנאמנות עבור האופן שלא הוחזק איסור ואין הדבר בידו לתקן אין כל קושי ללמוד מאופנים בהם הוחזק הדבר באיסור וכן בידו לתקן, כיון שהנאמנות הנגזרת מכך שהדבר בידו אינה נאמנות מצד עצמה אלא רק דחייה וגריעות בחזקה שהדבר עומד בה לאיסור. דבר שביד האדם לתקנו כבר אי אפשר לומר עליו שאיתחזק איסורא לפי שהרי יכול להיות מתוקן על ידי אותו אדם בעצמו. ממילא, לפי זה, יכול רש"י לנקוט במקורות או בדוגמאות שבהם ישנה חזקת איסור ובידו לתקנה באותה מידה כמו אופנים בהם אין חזקת איסור. סברא זו, שמה שהדבר בידו לתקן מועילה בצורה של גריעות בחזקת האיסור, ידועה גם בשם המהרי"ק. התוספות הטוענים על רש"י, מנגד, כנראה מבינים כי נאמנות בידו הינה נאמנות נפרדת ואחרת, כגון מה שנתייסד בדברי הרא"ש שנאמנות בידו היא מצד הוא בעלים על הדבר והבעלים נאמן על שלו, ואכמ"ל.
כך או אחרת, התוספות שאלו על כל המקורות והדוגמאות שהביא רש"י וטענו שבהם הדבר בידו, למעט עניין ניקור גיד וחלב, אליו התוס' לא התייחסו ועניין הנאמנות באופן זה נשאר עמום.
גופא, בעניין בשר שאינו מנוקר, כתב הרמ"א ביו"ד (סי' קכז ס"ג), כל היכא דאתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת, אין העד נאמן עליו להתירו אלא אם כן בידו לתקנו. עכ"ד. והקשה הט"ז על דבריו, הרי רק בטבל וכיוצא בזה שהיה הדבר כולו אסור ולא היה בו חזקת היתר אנו אומרים שאין עד אחד נאמן להוציא את הדבר מחזקת איסורו, אבל בשר שאינו מנוקר לא הוחזק בעצמו לאיסור אלא שיש בתוכו גידים או חלב של איסור ואינו דומה אלא לספק של שתי חתיכות של היתר ושל איסור שהתערבו זו בזו שעד אחד נאמן להתיר חתיכה כיוון שלא איתחזק איסור באף חתיכה. אם כן, מדוע הרמ"א נוקט שחתיכה כזו שאין בידו לנקרה תהיה אסורה ועד אחד לא נאמן עליה, הרי אין בחתיכה חזקת איסור ועד אחד נאמן אף שאין בידו לתקנה. עוד טען הט"ז כי מעשים בכל יום שמאמינים לכל אדם לומר שהבשר מנוקר ואוכלים על פיו ואף על פי שהוא עצמו אינו יכול לנקר, הרי שבכל אופן עד אחד צריך להיות נאמן על כך, אפילו אם היה נחשב ניקור גיד בחזקת איסור.
השיב הש"ך בהשגותיו שבנקודות הכסף ודחה את דברי הט"ז, כי חתיכת בשר שאיננה מנוקרת הרי היא כמו טבל קודם ההפרשה, שכמו שהטבל אסור באכילה עד שיפרישו ממנו תרומה כך גם הבשר אסור באכילה עד שיפרישו ממנו את הגיד והחלב. אם כך, כל זמן שלא הפרישו את הגיד מן הבשר הרי הוחזק איסור בחתיכה הזו בדיוק כמו שהוחזק איסור בטבל. בחתיכת בשר בודאי היה קיים איסור של גיד בשונה משתי חתיכות שאחת מהן שומן ואחת חלב שאין אנו יכולים לומר ביחס לאף אחת מהחתיכות בוודאות שהיה בה איסור. ובאשר למה שכתב הט"ז שמעשים בכל יום שסומכים על אדם אע"פ שאינו יכול לנקר, משיג הש"ך ואומר כי בדבר שאינו מצוי לא שייך בו מנהג, וגם אם האמינו לאנשים על ניקור, ייתכן שהיה זה משום שהמנקר היה בעיר וניתן היה להישאל בו או שהדבר יכול היה להתברר באופן אחר, אבל בסתם אין עד אחד נאמן על ניקור הגיד משום שהוחזק לאיסור ואין הדבר נחשב בידו.
נדמה כי לתוספות יש צד בפלוגתא זו. ממה שדנו התוס' בדברי רש"י, ציינו וביארו באלו מהמקרים איתחזק איסורא ובידו ולא הביאו את ניקור גיד ביניהם, מסתבר שדעתם שאכן ניקור גיד אינו הוחזק לאיסור, כפי טענת הט"ז. ברם, יש מקום להוכיח מהתוספות גם להיפך, מכך שטענתם הכללית על דברי רש"י היא שהביא אופנים שבהם איתחזק איסורא ולבסוף אף למדו את דין עד אחד נאמן באיסורין ממקור אחר ולא מאף אחד מהאופנים שהביא רש"י, ניתן היה לצדד כי גם בניקור גיד דעתם שהוחזק איסור. אם לא כן, מדוע לא למדו את דין עד אחד נאמן באיסורין מניקור. באמת, השב שמעתתא (ש"ו) התייחס לדברי התוספות ודייק את הדיוק הראשון, שמוכח מדבריהם שהעירו על האופנים ברש"י שהוחזק בהם איסור ובידו לתקן והשמיטו את ניקור גיד, שבניקור גיד לא הוחזק איסור. את הדיוק השני, ההפוך, לא דייק הש"ש, ואכן מסתבר שאפשר לדחותו ולהשיב כי התוספות בלאו הכי לומדים את דין ע"א נאמן באיסורין מנידה, משום שהוא מקור יותר ברור, ולא על ידי הסברא של רש"י. לכן גם אם אינם דוחים את כל האופנים שהביא רש"י, בכל זאת מעדיפים התוספות ללמוד את הדין מנידה. בנוסף, בעניין פלוגתת הט"ז והש"ך האם אדם שאינו יודע לנקר ואין בסביבתו מי שיודע לנקר נחשב כמי שהדבר בידו, לכאורה גם בזה נקטו התוספות צד, שכן לגבי שחיטה כתבו שבידו לשחוט, וכן נשים נחשב הדבר בידן, לפי שסו"ס בידם להשכיר אחרים שישחטו או אפילו ללמוד לשחוט בעצמם.
בא השב שמעתתא, הוסיף וחידש, שייתכן ששני פנים לנאמנות בניקור גיד. מצד אחד, יש לנו בניקור גיד ספק על הירך עצמה אם יש בה גיד, כלומר, האם חלק מהבשר עצמו הוא בשר או גיד, ומצד שני יש כאן ספק נוסף על חתיכת הירך הזו האם אינה מנוקרת. באשר לספק הראשון, אם חתיכה של בשר היא בשר או גיד, די בעד אחד לומר שזהו אינו גיד, שכן לא הוחזק איסור שמדובר בחתיכה של גיד וייתכן שהגיד הוא חתיכה אחרת. ואילו כן היה הדבר בחזקת איסור, הלא אין ביד אדם לתקן ולהפוך בשר גיד לבשר שאינו גיד, ולכן לא היה נאמן. אמנם, בנוגע לספק השני האם החתיכה מנוקרת, בזה עד אחד לשל עצמו אינו נאמן שכן חתיכת הירך מוחזקת לאיסור שאיננה מנוקרת. אולם, כיוון שבידו לנקר ולהסיר את הגיד מהבשר, גם ביחס לזה יש לו נאמנות מצד שהדבר בידו אף שהוחזק הדבר לאיסור. כך, בסך הכל, יש בניקור גיד את שתי הנאמנויות, נאמנות עד אחד במקום שלא הוחזק הדבר לאיסור ביחס לשאלה האם חתיכה היא גיד או לא, ונאמנות אדם שהדבר בידו במקום שהוחזק הדבר לאיסור ביחס לשאלה האם חתיכת הירך מנוקרת או לא. אם כן, אומר הש"ש, מובן מדוע התוספות אינם שואלים על כך שהביא רש"י ניקור גיד כדוגמא לכך שע"א נאמן במקרה שאין הדבר בידו ואין חזקת איסור, שהרי זו אחת הנאמנויות הכלולות בניקור גיד ואכן מדובר בדוגמא טובה עבורה:
תגובות
הוסף רשומת תגובה