מלחמת חובה ומלחמת היצר
מלחמת חובה ומלחמת היצר
בכי תצא (פרק כא פסוק י), כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה׳ אלוקיך בידך ושבית שביו. ע״כ. ואמרו חז״ל, וכן מביא רש״י על אתר, במלחמת רשות הכתוב מדבר, דבמלחמת ארץ ישראל כתיב בהו לא תחיה כל נשמה, אבל כאן נאמר ושבית שביו. הרי שכל הדין של אשת יפת תואר שבפרשה, לא נאמר אלא לגבי מלחמת רשות, אבל במלחמת חובה אין ההיתר של אשת יפת תואר ונשאר הדין לא תחיה כל נשמה.
ויש שמקשים, דהנה כל ההיתר באשת יפת תואר, כמש״כ בגמ׳ בקידושין (דף כא ע״ב) לא דיברה בו תורה אלא כנגד יצר הרע. מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבלות. ע״ש. כלומר, אין סיבה וטעם חיוביים לדין אשת יפת תואר, אלא רק שאלמלא היה לדבר היתר וגדרים, בכל מקרה הדבר היה נעשה וייתכן שבצורה חמורה אף יותר. אם כך, אותו הטעם ממש שייך גם במלחמת חובה. גם במלחמת חובה וגם במלחמת רשות מדובר מלכתחילה בדבר מגונה, אך משום שבכל מקרה יכשלו בו, מוטב שיאכלו שחוט ולא יאכלו נבילה.
ואפשר ליישב, לפי לשון הרמב״ם מהלכות מלכים, פרק ח הלכה ג, אין אשת יפת תואר מותרת אלא בשעת שביה, שנאמר וראית בשביה. עכ״ל. ושעת השבייה היא לאחר שעת הריגת האויבים, כמש״כ והכית את כל זכורה לפי חרב (דברים פ״כ פי״ג) ולאחר מכן (פי״ד) רק הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר כל שללה תבוז לך. ובכך שונה מלחמת חובה ממלחמת רשות. במלחמת רשות, הגברים נהרגים והשבייה היא בנשים ובממון, לעומת מלחמת חובה שבה לא תחייה כל נשמה ואין שבייה אלא בממון. ומפני שגדרי דין אשת יפת תואר הם שאין ההיתר חל אלא בשעת השבייה, ובמלחמת חובה בשעת השבייה כבר כל הנשים נהרגו ולא נשאר אלא ממון, שוב לא שייך דין אשת יפת תואר כלל.
תירוץ נוסף, דתינח במלחמת רשות האחריות לגבי המעשה המגונה והפסול מוטלת על האדם עצמו, העושה את המעשה, ולא על חבריו. במקרה כזה שייך להתיר לו לעשות את המעשה משום שמוטב שיאכלו ישראל וכו׳. אך במלחמת חובה אין הדבר כן. האחריות לקיים לא תחיה כל נשמה מוטלת על כולם, ולכן גם אם לאחד יש צורך שקשה לו למונעו והוא חייב לעשות את המעשה הפסול, כיון שהפסול תלוי בצוואר כולם ולא רק בצווארו ובאחריותו של זה, אין זה נכון שיהיה היתר כאשר הצורך הוא של אחד אבל האחריות היא של כולם. ואם תאמר שהציווי לא להחיות כל נשמה אכן מתבטל רק עבור מי שלוקח את אשת יפת התואר אבל לא עבור האחרים, שוב יבואו האחרים ויהרגו אותה ואין לדבר קיום.
הסבר נוסף, דהנה כל מהות ההיתר של אשת יפת תואר היא כנגד יצר הרע וההתמודדות איתו, ומאותה סיבה בדיוק, ללמד דבר מה בהתמודדות עם היצר הרע ומלחמת היצר, נאסרה אשת יפת תואר במלחמת ארץ ישראל עם כולם, ללא יוצא מן הכלל, בכלל הציווי לא תחיה כל נשמה.
הנה, אמרו חז״ל במדרש (ויקרא רבה מצורע יז) על יהושע והאומות, אמר רבי ישמעאל ב״ר נחמן, ג׳ פרוזדיגמאות שלח יהושע אצלם, הרוצה לפנות יפנה, להשלים ישלים, לעשות מלחמה יעשה. ע״ש. ואף שנצטוו לא תחיה כל נשמה, אין זה נאמר אלא עבור אותם שלא השלימו לפני שיהושע התחיל במלחמה. ולכן גם יכול היה יהושע לשאת את רחב, כמש״כ במסכת מגילה (דף יד). אבל האומות שלא השכילו להשלים עם ישראל לפני פרוץ המלחמה, גם אם בסוף המלחמה, כשחשו בתבוסתם, התחרטו ורצו להשלים עם ישראל, ואפילו קודם לכן, במהלך המלחמה, אין בזה תועלת כלל. מרגע שהתחילה המלחמה, שוב נאמר לא תחיה כל נשמה.
והיסוד במלחמת שבע האומות, שכדי לא ליפול בקרב צריך להתעורר ולדעת מה הצעד הנכון לעשות כבר בשלב מוקדם, הוא יסוד גדול לכל סוגי המלחמות, ומלחמת היצר בכלל. הדרך הטובה והמועילה להתמודד עם היצה״ר במלחמה הקשה שנערכת איתו, אינה אלא לזהות את המלחמה לפני שהיא פורצת, ולנקוט את הצעד המתאים, בין אם במחשבה, בדיבור או במעשה. כל מקרה והקשרו. אם ההתחמקות מהמלחמה מבעוד מועד לא נעשתה, ופוגשים ביצר הרע במלא הדרו, כמו בטעם דין אשת יפת תואר, קרוב לודאי שהיצר ינצח.
לכן, כדי לטעת את היסוד, הנכון גם למלחמת היצר, שאת המלחמה מנצחים לפני המלחמה, כל האויבים במלחמת החובה, העמים שלא השלימו ונכנעו לפני תחילתה, מומתים ללא החרגה. גם לא אשת יפת תואר. ויתרה מכך, דין אשת יפת תואר עצמו מבוסס על הנחה דומה, שבהתמודדות בשעת הקרב, תרתי משמע, אולי בלא הכנה מוקדמת מספיק חזקה ואולי אפילו איתה, קרוב לודאי שיאכלו ישראל נבלות:
תגובות
הוסף רשומת תגובה