ושמחת והיית אך שמח
ושמחת והיית אך שמח
בראה (פרק טז פסוקים יד עד טו), ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך. שבעת ימים תחוג לה׳ אלוקיך במקום אשר יבחר ה׳. כי יברכך ה׳ אלוקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח. ע״כ.
הרי שהתחיל, בפסוק יד, בלשון ושמחת בחגיך, לשון המורה על שמחה גדולה ושלמה, והמשיך, בפסוק טו, בלשון והיית אך שמח, המרמזת על איזשהו סיוג בשמחה. והבדל זה טעון ביאור.
הבדל נוסף בין השמחה שבפסוקים, שבראשון השמחה מתחרשת עם בני המשפחה והבית, אתה, בנך ובתך וכו׳. השמחה השנייה, מנגד, נעשית במקום אשר יבחר ה׳, ומוזכרת לאחר ובעקבות ברכת ה׳ בתבואה של האדם ובכל מעשה ידיו. כעת הדבר תמוה אף יותר, הכיצד ייתכן שהשמחה עם בני הבית היא שמחה מלאה ומושלמת בעוד השמחה שלפני ה׳ ועם ברכתו, יש בה מיעוט, והרי הדעת נותנת שיהיה הדבר להיפך.
נאמר במסכת חגיגה במשנה (דף ח ע״ב), מי שיש לו אוכלים מרובים ונכסים מועטים מביא שלמים מרובים ועולות מועטות, נכסים מרובים ואוכלין מועטין מביא עולות מרובות ושלמים מועטין, זה וזה מועט, על זה נאמר מעה כסף שתי כסף, זה וזה מרובים, על זה נאמר איש כמתנת ידו כברכת ה׳ אלוקיך. ע״ש. פירוש, מי שיש לו בני בית רבים צריך להביא שלמי חגיגה רבים לפי האוכלים, אך אם יש לו נכסים מועטים מביא עולות ראייה מועטות. אם יש לו נכסים מרובים, מביא עולות ראייה מרובות, כדכתיב איש כמתנת ידו.
וכעת, הפסוקים יכולים להתפרש כך. שמחת חג, כידוע, היא על ידי בשר השלמים המוקרבים והנאכלים בחג, וכדכתיב בפרשת כי תבוא (פרק כז פ״ז), וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה׳ אלוקיך. אם כן, פסוק יד, המספר על מי ששמח עם בני משפחתו המרובים, מתאים לדין המשנה לגבי מי שיש לו אוכלים מרובים שמביא שלמים מרובים. אותה שמחה מרובה באה על ידי השלמים המרובים. אך פסוק טז, המסייג את השמחה וממעט אותה, מדבר על ברכת ה׳ בממון, דהיינו דין המשנה לגבי מי שיש לו נכסים מרובים, שמביא עולות מרובות, שעולות כליל ואינו אוכל ושמח בהן.
האדם הראשון, המוזכר בפסוק יד, בעל בני הבית המרובים השמח בשלמים המרובים, כנראה בעל אמצעים דלים, ממש כדין המשנה הראשון. כן משמע מכך שרק בפסוק לאחר מכן מוזכרת ברכת ה׳, כך שכנראה מי שמוזכר בפסוק יד לא זכה בה, וכ״ג משמע, אולי, מהלשון באספך מגרנך מייקבך, דהיינו בדרך איסוף וקיבוץ של אביונים ודלים המחפשים לאסוף כל מה שניתן. עכ״פ, כך או כך, הוא שמח בשלמים המרובים עבור האוכלים המרובים.
האדם השני, המוזכר בפסוקים לאחר מכן, בעל הנכסים המרובים המקריב עולות רבות, בהכרח, לכאורה, בעל אוכלים מועטים, כדין המשנה השני. משום שאוכליו מועטים הוא אינו מקריב שלמים רבים ולכן גם שמחתו מועטת. מלבד זאת, גם מסדר הפסוקים שחילקו בינו לבין המוזכר קודם לכן, משמע שלזה אין את האוכלים המרובים שיש למוזכר לעיל.
הרי שכל השמחות המוזכרות בפסוקים הינן, כמובן וכראוי, שמחות עם מהות רוחנית וע״י קרבנות השלמים, רק שהשמחה הראשונה עוסקת במי שאוכליו, בני ביתו, מרובים, ולכן גם שלמי השמחה והשמחה, והשמחה השנייה עוסקת במי שאוכליו מועטים, וכ״ג שלמי השמחה והשמחה מסוייגים מעט:
תגובות
הוסף רשומת תגובה